כולנו אוהבים אותנטיות. זה שם המשחק. אנחנו קונים אוכל אותנטי, לובשים בגדים אותנטיים, טסים ליעדים אותנטיים בחו"ל ומקווים לקבל את מנת האותנטיות המקומית שלנו כשאנחנו מסיירים בשוק הפשפשים כאחרון התיירים – אבל יודעים שזה כבר לא ממש זה.
אלא שמסתבר שבזמן שאנחנו עובדים קשה ומוכנים לשלם לא מעט כדי להשיג אותה, האותנטיות נמצאת אצלנו ממש מתחת לאף. תשאלו את דן בלום (30) מחיפה, שהחליט לתעד ולהנציח באתר חדש בשם על הרצפה את שווקי הרוכלים הכי אותנטיים בישראל, אלו שאתם פשוט לא מכירים, ושלא תמצאו בשום חיפוש בגוגל.
בלום התוודע לראשונה לשוק הרוכלים ברחובות כשלמד לתואר שני במדעי המוח במכון ויצמן, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון. "מה שהכי הקסים אותי שם היה הניגוד בין המציאות הזאת לבין הלימודים שלי", הוא אומר, "מכון ויצמן היה בשבילי מקום מדהים, אבל די בועה – הכל ירוק, נקי, מטופח, ויש מלא כסף וכיבוד יוקרתי. הרגשתי שזה עושה לי טוב פעם בשבוע-שבועיים לקבל פרופורציות ואיזו זריקת מציאות בביקור בשוק".
כשהוא מדבר על השוק ברחובות, בלום לא מתכוון לשוק של פירות וירקות או חפצי וינטג', דוגמת שוק הפשפשים ביפו, אלא לשוק של ממש. "אפשר למצוא שם הכל מהכל", הוא מספר, "מוכרים שם ממש בזול. אפשר למצוא אנשים שמתמקחים על שלושה שקלים ובסוף לא קונים, כי זה יקר להם. אדם יכול להגיע ולמכור שם שלושים שלטים של HOT שלא עובדים, לפתוח דוכן רק של מכסים לסירים או לפרוש שטיח ולהציע גלגלים של שידות. זו מציאות שאנחנו כבר לא מכירים בימינו".
"אני חושב שאם הייתי נתקל במקומות האלו בחו"ל הייתי נורא מתרגש מהם, ופתאום אתה קולט שזה מתחת לאף שלך. בשבילי זה היה גילוי מדהים שהדברים האלו עדיין קיימים, חיפשתי אותם בפינצטה וחברה שלי יכולה להעיד, לצערה, שגם קניתי שם לא מעט", הוא מחייך, "אחרי כל ביקור כזה הייתי נטען באנרגיות להרבה זמן, לא סתם נהייתי מיסיונר של המקומות האלה", הוא מסביר.
"אי אפשר למצוא על המקומות האלו מידע"
בלום, שהוא גם צלם חובב, החליט שלא לשמור את כל הטוב הזה רק לעצמו. "בהתחלה צילמתי פשוט בגלל הכיף שבמקומות האלו, אבל לאט לאט הצטברו עוד ועוד תמונות שרציתי לחשוף לעולם". כך, מהחיבור של שני התחביבים שלו נולד הפרויקט המקסים "על הרצפה" – אתר שאליו העלה בלום את התמונות האקזוטיות שצילם במהלך ביקוריו בתשעה שווקים ברחבי הארץ: אשדוד, אשקלון, נצרת עילית, כרמיאל, נתניה, פתח תקווה, קריית גת, רחובות ורמלה, יחד עם תיאור השווקים ופירוט זמני הפעילות שלהם.
הפרויקט קיבל את שמו קודם כל בגלל הסחורה שפרושה באותם שווקים על הרצפה, להבדיל משווקים גדולים ומסודרים יותר, ובעיני בלום, השם הזה מצליח להעביר קצת מהאווירה הפשוטה שלהם. "מדובר במקומות נחבאים אל הכלים. זה ממש מוזר, אבל אי אפשר למצוא עליהם מידע ברשת", הוא מסביר, "האתר הזה הוא מבחינתי ניסיון לגרות את הסקרנות של האנשים ולהזמין אותם לבקר במקומות האלו בעצמם".
מה כל כך מושך אותך במקומות האלו?
"יש בהם משהו מיוחד, אתה מגיע לשם ורואה דברים הזויים, וכצלם חובב יש שם הרבה חומרים ודמויות שכיף לצלם. כל תמונה באתר יפה בפני עצמה, אבל כשרואים את התמונה המלאה, יש בזה משהו הרבה יותר מעניין. השלם עולה על סכום חלקיו".
אתה לא חושש שהחשיפה של המקומות האלו יכולה דווקא להרוס את הקסם שלהם?
"זה יכול אולי למסחר ולהרוס אותם, אבל כשאני רואה את השווקים האלו שאני חושף, קשה לי לדמיין שאנשים אי פעם ינהרו לשם בהמוניהם. אלו מקומות שנמצאים בצד השני של הסקאלה – אנשים לא מגיעים לשם כדי להסתובב ולחוות את האווירה, מי שנמצא שם היום אלו רק אנשים שקונים ומוכרים שם. בחלומות הוורודים שלי, יגיעו לשם כל שבוע עוד שניים-שלושה אנשים".
"עוד עשר שנים השווקים האלו כבר לא יהיו פה"
התגובות לפרויקט הפתיעו וריגשו את בלום. "בזמן הצילומים התגובות היו מעורבות", הוא מספר, "מלכתחילה אתה מנסה לצלם בלי שישמו לב אליך, כדי לא לפגוע באותנטיות של התמונות, אבל אם כן שמים לב, אתה מגלה הרבה התנגדויות. היו רוכלים שחשבו שאני ממס הכנסה או גופים פורמליים אחרים ופחדו שאצלם אותם. לעומתם היו גם הרבה שהתלהבו מהעניין ואפילו הרחיבו איתי בשיחה וביקשו שאשלח להם את התמונה. אני משתדל לקיים ולשלוח במייל או להדפיס ולהביא. אנשים אוהבים את המזכרת הזאת".
בלום נזכר ברוכלת אחת בשוק בנתניה שאף פעם לא נתנה לו לצלם אותה. "כל פעם כשהייתי מגיע עם מצלמה היא הייתה כועסת, צועקת עליי ומגרשת אותי", הוא מספר, "פעם אחת הגעתי לשוק בלי לתכנן, כך שהמצלמה לא הייתה איתי. היא זכרה אותי מהפעמים הקודמות, וכשהיא ראתה שאני בלי מצלמה, היא התחילה לדבר איתי. מסתבר שהיא רופאת נשים שעלתה מברית המועצות, ועכשיו אין לה עבודה. היא גרה בנתניה עם אבא שלה, שהוא סוכרתי, ומוכרת בשוק דברים לפרנסתה. הפער בין איך שהיא הייתה כשהייתי מצויד במצלמה לבין איך שהיא דיברה איתי כשהייתי בלי היה די מרגש ולקח מעניין עבורי. פגשתי מישהי נטולת אגו לחלוטין".
כשאני שואלת אותו לגבי התכניות להמשך הפרויקט, הוא לא יודע לענות חד משמעית. "אחרי הפרויקט הזה יש בי איזו תחושה שאני את שלי עשיתי, כי לדעתי עוד עשר שנים השווקים האלו כבר לא יהיו פה. המוכרים לא יהיו, הקונים לא יהיו – זו תופעה שתיעלם", הוא אומר, "התקווה שלי לגביהם היא שעוד אנשים ייחשפו לקסם הזה לפני שהוא מתפוגג. ברור לי שלא כולם מתרגשים מזה כמוני, אבל אלו שכן – זו הזדמנות לגלות להם עולם שהולך ונעלם".
כרגע בלום שואף לקיים בקרוב בחיפה תערוכה של תמונות מהאתר. "הדבר הכי טוב שיצא לי מהפרויקט זה לחלוק את התחביב הזה עם עוד אנשים, הוא אומר, "אם עד עכשיו הייתי מצלם למגירה ומדי פעם מעלה לפייסבוק, עכשיו זו הזדמנות עבורי לחלוק את זה עם עוד אנשים. למרות שזה לא קשור בכלל לחיים המקצועיים שלי, זה נותן תחושה טובה, רגע בעולם שתפסתי".