"מתי בפעם האחרונה יצאת לבר וראית מישהו בכיסא גלגלים? זה נראה טריוויאלי לצאת לשתות בירה, אבל אנשים עם מוגבלויות נמנעים מזה. אין ספק שצריך לתקן ולשפר בישראל הרבה תחומים מבחינת נגישות, אבל יש כאן משהו הרבה יותר עמוק – הרצון האמיתי של אנשים עם מוגבלויות להשתלב בחברה. זה חשוב בכל רמה – בתעסוקה, בחיי החברה, בלימודים, אבל דווקא בחיי הלילה יש משהו לא מתווך, לא ממוסד. לא מדובר פה בצורך, אלא ברצון – הרצון של אנשים עם מוגבלויות להשתלב ולהיות חלק מחיי החברה של הישראלים, שידועים כאנשים שאוהבים לצאת ולבלות".

כך, בפשטות, מסביר נעם כהן (35) מראשון לציון, את הרעיון מאחורי סרטון שיעלה היום לרשתות החברתיות, שמנסה לשפוך אור על נושא שכנראה מעולם לא חשבנו עליו: בעוד שעבור רובנו ערב בבר או במועדון הוא עניין שבשגרה, מסתבר שבשביל חלק לא מבוטל מהאנשים בישראל – לא פחות מ-20 אחוז מהאוכלוסייה – זאת בכלל לא אופציה. על שם אותם 20 אחוזים בדיוק נקראת LINK20, תנועה חברתית שבמסגרתה צעירים עם מוגבלות ובלי מקדמים יוזמות לשילוב אנשים עם מוגבלויות בחברה הישראלית. חמישה פעילים מהתנועה, בהם כהן, החליטו שמשהו חייב להשתנות, והקימו צוות בשם נגי-SHOT כדי לפעול ביחד להנגשת מקומות בילוי.

"מקומות הבילוי בארץ לא מונגשים, לא ברמה הטכנית – ולא ברמה התודעתית", מסביר כהן (35) מראשון לציון שלוקה בניוון שרירים, "ברמה הטכנית, יש מקומות שלא מיישמים את ההנחיות שהחוק מכתיב להנגשה מבחינה פיזית, למשל יש בהם מדרגות בכניסה או שאין שירותי נכים. מבחינה תודעתית, אנשים היום פשוט לא חושבים על זה. בעלי עסקים מצופפים את המקומות שלהם כדי להכניס כמה שיותר אנשים, אבל אנשים עם מוגבלויות צריכים יותר מרחב, למשל אנשים שמתניידים בעזרת כיסא גלגלים או מקל הליכה, וגם כאלו שיש להם מוגבלות שקופה, כזו שאי אפשר לזהות במבט ראשון, אבל שלא מאפשרת להם לעמוד לאורך זמן או לשבת על כיסא בר".

גם לקויי השמיעה מתקשים להתנהל באותם מקומות בילוי. הייתם עשויים לחשוב שרק הרעש בעייתי במקרה כזה, אבל מסתבר שזו לא הבעיה היחידה, כי רוב מקומות הבילוי אפלוליים, ולא מאפשרים לאותם אנשים לתקשר בשפת הסימנים. "אם מסתכלים עליהם מהצד זה נראה מצחיק – הם נאלצים להאיר את עצמם עם הסמארטפון מתחת לפנים כאילו הם מספרים איזה צ'יזבט, רק כדי שהפרטנר שלהם לשיחה יוכל לראות אותה", מתאר כהן.

"יש פה פוטנציאל של קהל מאוד גדול"

בסרטון של צווות נגי-SHOT משתתפים אנשים עם מוגבלויות שונות, שהסכימו להתגייס למטרה החשובה ולספר בסרטון על הקשיים והאתגרים שלהם בהשתלבות בחיי הלילה בישראל. כהן, שמשתתף בעצמו בסרטון, מסביר שהמטרה היא להעלות את המודעות ולנסות לאפשר לכמה שיותר אנשים עם מוגבלויות להרגיש שווים ולהשתלב. "רצינו להראות שני דברים עיקריים – הראשון הוא שאנשים עם מוגבלויות רוצים לצאת לבלות כמו כל אדם אחר ולא להיות אאוטסיידרים", הוא מסביר, "השני הוא שיש פה פוטנציאל של קהל מאוד גדול, ולבעלי עסקים כדאי להנגיש את מקומות הבילוי עבורם".

כהן מסביר שהמציאות שנוצרה היא מצב של ביצה ותרנגולת: מצד אחד אנשים עם מוגבלויות לא יוצאים לבלות כי המקומות לא מונגשים, ומצד שני בעלי עסקים לא מנגישים את העסקים שלהם כי אין בשביל מי. "באופן אישי אני אדם עם מוגבלות שיוצא לא מעט", הוא מעיד על עצמו, "אני לא מוותר והופך עולמות כדי לצאת עם החברים שלי, אבל הם יודעים שאם מקום לא מונגש, אני לא אגיע אליו גם אם אני ספציפית מסוגל להיכנס אליו, בקטע עקרוני".

מעבר לצרכים הטכניים, כהן מעיד גם על חוסר מודעות שלעיתים גובל בחוסר טקט. "ניוון השרירים שלי מקשה עליי בהליכה ולא מאפשר לי לעלות במדרגות. לפעמים אני גם משתמש במקל הליכה, ועדיין, כל פעם מחדש אני צריך להסביר לאנשים מה רמת המוגבלות שלי ולמה אני צריך כרטיס למקום מונגש, למרות שאני לא על כיסא גלגלים", הוא מספר, "התפיסה של מוגבלות בחברה היא כללית ורחבה מדי. המוגבלויות והנכויות הן כל כך רבות ומגוונות – עיוורון, חירשות, מוגבלויות שקופות שלא רואים, וזה עוד לפני שדיברנו על נכויות נפשיות. אנשים רואים את הכל מאוד בשחור ולבן. ברגע שרואים את המוטוריקה שלי מבינים למה אני צריך הנגשה".

"מבחינתי, כמו שמים זורמים, חשמל או טופס ארבע הם חובה, חייבת להיות גם הנגשה לאנשים עם מוגבלויות, אפילו אם היא בסיסית – חניית נכים, מקומות קצת יותר מרווחים ושירותי נכים". לדבריו, כמו שאף אחד לא רוצה שילוו אותו לשירותים, שיפלסו לו את הדרך או יעזרו לו לעלות מדרגה – ככה גם בעלי המוגבלויות לא רוצים את זה. "אנחנו מחפשים לחוות ולהרגיש את החוויה כמו כולם", הוא מדגיש.

"רוצים ליצור נורמה חדשה"

"תרבות פנאי וחיי חברה הם לא מותרות, אלא חלק בלתי נפרד מהתנאים הבסיסיים שגורמים לאדם להרגיש שווה, חברתי ושייך", אומרת שירה רודרמן, מנכ"לית קרן משפחת רודרמן, שייסדה את LINK20, "חובתנו כחברה להבטיח לאנשים עם מוגבלות חיים שיש בהם איכות, בריאות ומשמעות, והאחריות היא על בעלי המועדונים והברים להיענות לקריאה".

ואכן, לדברי כהן, הסרטון גורם לאנשים להתחיל לחשוב על הדברים ולהפנים. "הרבה אנשים אומרים – וואלה, לא חשבתי על זה עד עכשיו", הוא אומר, "עצם זה שהתחלנו לגעת באנשים איפשהו ולהזיז אותם מאזור הנוחות שלהם, זה כבר טוב. בסופו של דבר זו המטרה, במקביל להעלאת המודעות אצל בעלי העסקים. אפשר לעשות הרבה דברים מאוד פשוטים, אפילו לסדר את הכיסאות בצורה קצת שונה, ופתאום דברים נראים אחרת".

ומה אחרי הקמפיין? תחזרו לשגרה?
"ממש לא. השאיפה היא לא לעבור הלאה, כי אחרת זה לא יתקדם, במיוחד במדינה שלנו, שהכל בה מהיר, דינמי ואינטנסיבי, ואנשים שוכחים דברים מאוד מהר ועוברים לדבר הבא. מעבר לבאזז, אנחנו שואפים שביום שאחרי הקמפיין נוכל כבר להסביר לאנשים בקצרה על הצורך, והם כבר ייזכרו בו ויבינו, ויהיה הרבה יותר קל לגייס אותם ולהסביר להם איך הם יכולים לעזור ולהנגיש את מקומות הבילוי".

"החלום שלי הוא להקים סיירת שתסתובב עם מעין צ'ק ליסט של נגישות, ותעניק לבתי עסק תו תקן של ידידותי לבעלי מוגבלויות, ליצור משהו אקטיבי של עשייה", הוא אומר, "לא להגיד – יש פה נכים שרוצים לשתות בירה ולשכוח מזה, אלא ליצור נורמה, משהו מעבר. בסופו של דבר, זה לא צריך להיות כזה מורכב".