בשביל כל אחד מאיתנו וידוי הוא משהו קצת שונה, אבל כמעט לכולנו יש משהו שאנחנו מחשיבים לחטא או פשע, כלפי עצמנו או כלפי אחרים, שנותר אצלנו בגדר סוד. אבל בזמן שאנחנו שומרים בבטן, לפעמים במשך שנים, היוצרים של מופע מיוחד שהתחיל בתיאטרון הבית ביפו החליטו להעלות את הוידויים דווקא למקום הכי חשוף שיש – לבמה.
מופע הווידויים, שהתחיל לפני ארבע שנים, מאפשר לקהל להיחשף לווידויים אמיתיים של אחרים ולהתוודות בעצמו, בלי לפחוד משיפוט או תגובה. יוצר המופע, שמשתתף בכל המופעים, הוא השחקן ג'ייסון דנינו הולט, שמשמש בשנים האחרונות בתור המנהל האמנותי של תיאטרון הבית ביפו.
הכל התחיל לפני ארבע שנים, בחזרה לאחת מההצגות בביתו של דנינו הולט. כחלק מתרגול שמטרתו הייתה ליצור אותנטיות אצל השחקנים, כל אחד מהם התבקש להתוודות מול כולם. "ישבנו מסביב לשולחן, כל שחקן סיפר משהו אישי, והאחרים יכלו לשאול אותו שאלות", הוא מספר, "הגדרנו מראש קוד – 'לא מכניסה את זה הביתה', ואם נגענו בנקודה רגישה מדי עבור השחקן הנשאל, הקוד נאמר, והתחלנו מחדש".
לאחר שהם חזרו על התרגול שוב ושוב, הם הרגישו שיש פה משהו עוצמתי. "הבנו שאם הכנות חשובה לנו כחלק מהמשחק, התרגול עצמו יכול להיות מופע. החלטנו לנסות לעשות אותו גם מול קהל, והקוד הזה הפך לשם של המופע", מספר דנינו הולט.
להפתעת צוות השחקנים, למופע הניסיוני הגיעו 200 איש. "המופע התקיים באולם תיאטרון, כשהשולחן על הבמה, והקהל מסביב. זה היה מפגש של שבע שעות שבהן אפשר היה ללכת ולחזור", מספר דנינו הולט, "זה היה חזק בטירוף. אחרי המופע הראשון הבנו שיש פה משהו אחר ומיוחד, גם לנו כשחקנים, ובעיקר לקהל. אם בהצגה או סרט נכנסים לנעלי השחקנים, אז פה יש הזדמנות ממש להכיר אותם ממקום חדש ואמיתי".
בהמשך הם התחילו לשתף במופע גם את הקהל. "בהתחלה יש לי מונולוג שמסביר את מהות המופע. אני משתף וידוי והשחקנים שואלים אותי שאלות, ואז השחקנים ממשיכים לשתף, ולאט לאט גם הקהל מתחיל להשתתף", מסביר דנינו הולט.
"אין שיפוט, אין מחיאות כפיים, יש שקט מכיל וכבוד"
מאז שהמופע יצא לדרך, הוא התקיים בהצלחה רבה בתיאטראות שונים בארץ ובחו"ל, וכבר הספיק לסחוף אחריו אפילו צופים-מתוודים, שחוזרים למופעי וידוי נוספים. בתחילת החודש, לאחר ארבע שנים, החליט דנינו הולט לקיים את המופע בפורמט חדש: להזמין את הקהל אליו הביתה, ולקיים את מופע הווידויים סביב שולחן אצלו בסלון.
במסגרת הפורמט החדש, שהתקיים בינתיים כבר פעמיים, משתתפים בכל מופע עד שלושים אנשים שנרשמים מראש, ואנסמבל מתחלף של שחקנים. "אנחנו לא מחליטים מראש על מה נדבר, זה פשוט קורה מעצמו", הוא מסביר, "השחקנים מתוודים על דברים אמיתיים שהם חווים, ובאופן שבו הם מדברים, והקצב של המעברים בין וידוי אחד לשני, הם מדגימים לקהל איך לעשות את זה, והקהל מבין ומגיב מדהים".
דנינו הולט מספר שלסלון שלו מגיעים זוגות ואפילו משפחות שלמות, שמוצאים את עצמם מדברים מול הקרובים להם ומול אנשים זרים על דברים ששמרו בבטן. "אחרי כל וידוי כזה אין תגובה, אין שיפוט, אין מחיאות כפיים ואין 'אוהבים אותך ג'ייסון'. יש שקט מכיל, ויש הרבה כבוד", הוא אומר.
איזה ווידויים יצא לך לשמוע?
"המון דברים, אבל יש תופעות שהפתיע אותי כמה הן שכיחות. למשל יש הרבה אנשים שיש להם מחשבות אובדניות, הרבה בגידות, גניבות מחנויות כמו איקאה למשל. יש המון אנשים שמתמודדים עם סתירות ביחסים עם המשפחה – הרבה אנשים למשל סיפרו על ההקלה הגדולה שהם חשו אחרי שאחד מההורים שלהם נפטר. היו גם כמה יציאות מהארון של טרנסג'נדרים".
היו וידויים בעייתיים שהרגשת שאתה צריך לעשות משהו לגביהם? פליליים למשל?
"אחד הדברים שעליהם אנחנו עושים הכי הרבה חזרות הוא היכולת לא להיות שיפוטיים. אני לא שופט, והמופע לא מחליף טיפול בשום צורה. יש דינמיקה מרתקת שנוצרת בין כל האנשים שמגיעים למופע, אינטראקציה מיוחדת של הבנה שבשתיקה. עניין האשמה הוא מאוד מורכב – יש דברים שאני ארגיש שהם איומים ומישהו אחר בכלל לא. העניין פה הוא לקלף שכבות ולאפשר לאנשים להרגיש שהם בני אדם ושיש עוד כמוהם".
"כמו סדנת ניקוי רעלים לנשמה"
איך אתה מסביר את ההצלחה של המופע הזה?
"לכל אחד מאיתנו יש מחשבות, רגשות וזכרונות לגבי דברים שאמרנו או עשינו, שאנחנו מחשיבים אותם לרעים. בתור יצורים חברתיים, היכולת לדבר על הדברים ולא לקבל מיד אצבע מאשימה, לראות שאמרנו את זה והשמיים לא נפלו, מאפשרת הקלה עצומה גם למי שדיבר וגם למי ששמע והזדהה. גם אחרי ארבע שנים של מופעים ואינספור ווידויים, אני מרגיש בכל מופע שיש לי עוד קליפה לקלף ועוד משהו לספר. זה ממש כמו סדנת ניקוי רעלים, אבל לנשמה".
לדברי דנינו הולט, המופע מצליח לסחוף את הקהל גם בחו"ל, למרות שאפשר לראות במופעים הבדלים תרבותיים. "הישראלים הרבה יותר פתוחים ונועזים ביכולת שלהם לשתף", הוא אומר, "בעבודה עם שחקנים וקהל לא ישראלים הווידוי עצמו מקושר אצלם לתרבות ולילדות, זה כמו מנהג ישן שפתאום מקבל משמעות חדשה. ביהדות יש הרבה עניין באמירת האמת, בכפרה על חטאים. אבל לשחרר רגשות אשמה זה לא משהו שנכון רק ליום כיפור אלא תמיד. הסודות שאנחנו שומרים ורגשות הבושה והאשמה מפריעים לנו לחיות, ובמופע הזה יש משהו משחרר. אחרי המופע אני בסוג של היי, אבל שונה מזה של הופעה מול קהל שמוחא כפיים. פה יש הקלה עצומה, והרגשה שאני לא לבד".
ואיך מרגיש הקהל?
"אני מקבל המון תגובות מאנשים שהיו במופעים, שגם מגיעים שוב, שמספרים מה זה עשה להם, ואני גם רואה את הבעות הפנים של האנשים במהלך המופע. אחרי המופע השיח שלהם עם אנשים אחרים משתנה, הם מתחילים לדבר מתוך המקום הזה, ולפעמים גם יותר. זה מאפשר להם להרגיש שהם בחיים, ושהם לא לבד, ולפעמים זה יכול גם לתת להם כוח לדבר על הדברים עם האנשים שקשורים לווידויים שלהם".