החלום של הסופר בני אוחיון, שנפטר ממחלת הסרטן לפני כחמש שנים, היה לפגוש את הסופר שהיווה עבורו השראה במהלך השנים, עמוס עוז. כחודש לפני שנפטר, לאחר שחלה ירידה משמעותית במצבו, הציעה העובדת הסוציאלית במחלקה האונקולוגית שבה היה מאושפז להגשים לו משאלה דרך אמבולנס המשאלות של מד"א. לאוחיון היה ברור מה הוא רוצה לבקש: לבקר בביתו של עמוס עוז ולהביא לידיו באופן אישי את ספר הביכורים שלו, "דניאל בגן המילים האבודות".
"בפגישה פרטית ומרגשת עם הסופר עמוס עוז בביתו, שהיא עבורי הגשמת חלום, פגשנו אדם צנוע וגדול מהחיים, שענה לשאלותינו הרבות", כתב אוחיון בעמוד הפייסבוק שלו ביולי 2013, "השיחה נסובה על מספר רב של נושאים: מקומה של הפרוזה בחברה, איך סיפור נולד, מהותה ועתידה של החברה הישראלית ועוד ועוד. יצאנו מוקסמים ומאושרים שזכינו לפגוש 'אייקון'".
"דרך המילים, דרך הכתיבה, עוז היווה עבורו דמות שנתנה לו השראה", מספרת אשתו של אוחיון, זקי, "למרות 100 אחוזי נכות, בני ידע עם האינטליגנציה והחוכמה שלו להגיע למקומות רחוקים וכך גם עמוס עוז. אחת מאמרותיו הידועות של עמוס עוז הייתה – בלי פצע אין סופר. לבני היה את הפצע הזה, מום בלב שגרם לו לשיתוק מוחין, ועדיין הוא הצליח לקיים חיים נורמליים, התחתן, הקים משפחה וסיים שני תארים בהצטיינות. לא פלא שעמוס עוז היה דמות משמעותית בחייו, הוא היה אדם כשרוני ומעניין, עם נקודת מבט חדשה וייחודית על החיים. כך גם בני, ולכן התחבר אליו. הוא קרא את כל הספרים שלו ודיבר עליהם רבות".
אוחיון הגיע לפגישה בביתו של עוז עם אשתו ובנם, דניאל. "עמוס קיבל אותנו בשמחה ובצניעות, בן אדם פשוט, מדבר בגובה עיניים. התרשמנו מכמות הספרים העצומה בסלון ביתו", היא נזכרת, "הייתה פגישה מרגשת מאוד. הם שוחחו על המצב בארץ, על תרבות ועל פוליטיקה. עמוס התעניין בכתיבה של בני ובפרספקטיבה האישית שלו על נושאים שונים, וגם סיפר לו איך הוא מתנהל ביומיום, מרגע שהוא קם בבוקר לכתוב ועד אחר הצהריים, כשהוא מוחק את מה שכתב בבוקר".
"באותה תקופה אבא שלי היה בשלב הסופני של המחלה", מספר דניאל (20), בנו של אוחיון, "הוא בקושי אכל ולא היה לו חשק לכלום. פתאום, כשראה את עמוס עוז, הוא היה נלהב, נרגש, פשוט קרן. זה עשה לי מאוד טוב לראות אותו ככה ברגעים האחרונים שלו. עמוס עוז היה מורה דרך בשבילו, הוא נתן לו את המוטיבציה להמשיך ולכתוב".
"אני לא אשכח את תשובתו של עמוס עוז אחרי שהודיתי לו על כך שפינה מזמנו כדי להיפגש אתנו. הוא אמר – הלוואי ויכולתי לעשות יותר. אני הרבה פעמים אומר לעצמי כמה הידיים שלי קצרות, כמה הייתי רוצה לעזור לאנשים וכמה מעט אנחנו יכולים לעשות, אבל את המעט הזה חובה לעשות. המילים האלו שלו חקוקות בזיכרוני. חודש לאחר הפגישה אבא נפטר, וזאת הייתה סגירת המעגל שלו".
לפני כמה ימים, התבשרה המשפחה ביחד עם כל ישראל על פטירתו של עוז. "הופתענו והצטערנו לשמוע על מותו", אומר דניאל, "אדם מרגש, אמיתי ומרתק שמאוד מחובר להיסטוריה ולשורשים שלו. אדם משכמו ומעלה עם ידע עצום, אבל קודם כל בן אדם".