כמו כל אחד מאיתנו, מאי ראוך (26), סטודנטית לעיצוב פנים מתל אביב, לא תכננה להפוך לחסרת בית בשום שלב של חייה. אבל לפני כמה חודשים, כשהגיעה לדרום תל אביב, היא ראתה ושמעה שם דברים קשים שחשפו אותה לעולם חדש שלא הכירה, וכדי לנסות לעזור, החליטה גם לקחת בו חלק בעצמה.
הכל התחיל כשראוך הגיעה לילה אחד לשכונת נווה שאנן, במסגרת הסיורים שערכו הסטודנטים של ביה"ס לעיצוב וחדשנות במכללה למנהל לקראת העבודה על הפרויקטים לתערוכת הגמר שלהם, שעסקה השנה במרחבי הלילה של תל אביב. "מה שהכי בלט לי היה חסרי הבית", היא מספרת, "הבנתי שאין להם איפה להיות – אין להם מקום מוגדר, ומזיזים אותם מכל מקום. מאז ומתמיד זה נוגע בי כשאני עוברת ורואה ברחוב קבצנים חסרי בית. רוב האנשים לא מתייחסים אליהם, ולפעמים אפילו נרתעים ומפחדים לעבור לידם. אלו אנשים כמו כל אחד אחר, שפשוט נקלעו למצב הזה".
וכך היא החליטה למקד את הפרויקט שלה, בהנחיית המעצבת שמרית כהן והאדריכלית טלי כהן אנדרסון, בחסרי הבית, ולחפש דרך להאיר את חייהם. "היה חשוב לי להעלות את המודעות אליהם, להתייחס אליהם ולהפוך אותם מאנשים שקופים בחברה לנראים. רציתי להכניס אור פיזי לשכונה וגם אור מנטלי לחיים שלהם". לבסוף, היא החליטה להתמקד בעמותת "לשובע", שמנהלת בשכונה מסעדה לחסרי הבית בשעות הצהריים, ולהשמיש את המבנה שלה לפעול גם בשעות מאוחרות יותר, וכך למעשה להאיר אותן עבור תושבי השכונה. "רציתי לייצר משהו חדש, שיגרום לאנשים להגיע לשם, ומכיוון שבזמנו תושבי השכונה מאוד התנגדו להקמת בית התמחוי עבור חסרי בית, היה חשוב לי ליצור שם גם אינטראקציה בין אלו לאלו".
"נכנסתי לבניין – ופתאום כולם היו כמוני"
ראוך פנתה לעמותה, והתייעצה עם אחד ממייסדיה, עו"ד גלעד חריש. "רציתי להתקרב ולהבין איך הדברים נראים מנקודת המבט של חסרי הבית, אז הוא הציע שאני אתנסה בעצמי, ואמר שככה אבין הכי טוב", היא מספרת, וכך עלה הרעיון ששם אותה במצב שלא חשבה שתמצא את עצמה בו מעולם – ראוך החליטה להתחפש לחסרת בית בעצמה ולחוות את הדברים בדיוק כפי שהם חווים אותם.
מבלי שהעובדים והמתנדבים בעמותה ידעו דבר, הגיעה ראוך למקום מחופשת. "באתי עם בגדים משופשפים ומוזנחים, בלי תכשיטים כמובן, לכלוך על הפנים, ואפילו שקית ניילון ששמתי בה את החפצים שלי", היא מספרת, "לא הייתי צריכה סיפור כיסוי, כי הדבר הכי מיוחד שם בעיניי זה שלא שואלים שאלות, כל אחד מי שרוצה ונזקק יכול להיכנס ולאכול, וברגע שהגעתי מיד פנו אליי והזמינו אותי לשבת ולאכול".
לא פחדת שתיחשפי?
"לא, אבל היו לי הרבה פחדים וחששות כי לא ידעתי לקראת מה אני הולכת. זו סביבה שלא טבעית לי, פרצתי את הגבולות של עצמי ובעצם נכנסתי לעולם שלהם. לא ידעתי איך ארגיש שם בין כולם, מה אני צריכה לעשות ולאן ללכת, איך מתנהלים שם ואיך להיראות כדי להיות חלק מהם".
ראוך מתארת את החוויה כמאוד מטלטלת. "הגעתי ברכב שלי כשאני כבר לבושה כחסרת בית, וחניתי רחוק בכוונה", היא מספרת, "הלכתי בין האנשים בשכונה, והרגשתי שכולם מסתכלים עליי. הייתי מובכת, ולא ידעתי מה אני אעשה אם פתאום אפגוש מישהו שמכיר אותי. אבל אז נכנסתי לבניין – ופתאום כולם היו כמוני. התיישבתי עם כולם מסביב לאותם שולחנות עם אותו אוכל, ויחד עם הפחד וחוסר הוודאות הרגשתי תחושת שותפות ואחווה".
למה שמת לב כשהיית שם?
"מי שמגיע לשם לבד לא ממש יוצר קשר עם אחרים, הרגשתי שכל אחד חרד למה שיש לו וזהו, אבל יש שם גם חברויות מהרחוב, וזה מורגש סביב השולחן. השיחות היו שונות, למשל אנשים שמספרים איך גנבו להם את הארנק או המשקפיים, ואחרים שמספרים שקרה להם אותו דבר, שותפות בדברים הפחות נעימים. הכל שם מתנהל בדיוק כמו בחיים שאנחנו מכירים, אבל זה סוג של עולם מקביל, אף אחד לא מודע למה שהאנשים האלו חווים, למצבים שהם נקלעים אליהם, לסיפורים שלהם. יש מכורים ואלכוהוליסטים, ויש כאלו שסתם ירדו מנכסיהם, יש אנשים שיש להם משפחות שלא בקשר איתם ולא מודעות למצבם, ויש גם הרבה מבוגרים".
אבל מפגש אחד מיוחד היה זה שפקח לה את העיניים. "לאדם שישב מולי לא הייתה כוס לשתות ממנה, אז הצעתי לו את שלי. אני מתארת לעצמי שזה ריגש אותו לדעת שיושבת מולו מישהי חסרת כל כמוהו, אבל היא בכל זאת נותנת לו משלה, ובתגובה הוא הציע לי לחלוק איתו את הסלט שלו. זה היה מאוד מרגש, גם לפגוש אותו פנים מול פנים ולדבר איתו, לראות שהוא אדם רגיל לגמרי ולא מה שאנשים מדמיינים, וגם ההרגשה שאני שוברת קיר, כי הרגע שבו הסכמתי לחלוק איתו והוא הסכים לחלוק איתי, הרגיש פתאום כמו חברות, למרות שלא נפגשנו מעולם".
"הבנתי שכולם צריכים מילה טובה"
שבוע מאוחר יותר ראוך הגיעה לשם שוב, אבל הפעם בתור מתנדבת, כדי להכיר את הצד השני של הסיפור. "הפעם באתי עם יותר ביטחון וכוח להביע את עצמי, וכאן בעצם הייתה נקודת המפנה", היא אומרת, "כשהסתכלתי להם בעיניים ובירכתי בתיאבון או ביום טוב, וכולם ענו והודו לי, הבנתי שהם מאוד צריכים מילה טובה. מעבר לצרכים הפיזיולוגיים כמו אוכל או מקום לישון בו, יש להם צורך להיראות ולהישמע, הם זקוקים ליחס ולהתעניינות – ומכאן בעצם נבע הרעיון לפרויקט שלי".
את אותם צרכים נפשיים החליטה ראוך להגשים, בכך שתשמיש את המבנה לפעול גם בשעות החשוכות. "בצהריים פועלת שם מסעדה, אז הרעיון שלי היה להפעיל שם משעות אחר הצהריים סדנאות העצמה והעשרה משותפות לחסרי הבית ולתושבי השכונה, כדי ליצור חיבור וערבוב בין האוכלוסיות, ובשעות הערב להפעיל מסעדה שתעסיק את חסרי הבית. יש פה ערך מוסף לשתי האוכלוסיות - לתושבי השכונה תהיה סיבה להגיע לשם ולהכיר את חסרי הבית, ולחסרי הבית תהיה הזדמנות לתעסוקה, שתאפשר להם לצמוח, להתפתח, ואולי אפילו לצאת מהמעגל שהם נמצאים בו".
משם עברה ראוך לחשוב על שפה עיצובית שתתמוך ברעיון שלה. "יצרתי עיצוב חדשני בקומת הכניסה כדי ליצור אצל אנשים סקרנות להיכנס פנימה, ועל גבי הבניין יצרתי עיצוב בצורת רצועות, שבשעות הלילה מאפשר לראות ולא לראות את מה שקורה בתוך הבניין, כדי לשמור על האינטימיות של האנשים שבפנים, אבל גם לחשוף אותם, לאפשר להם להיות גלויים, שיידעו שהם קיימים ונמצאים שם".
תערוכת הסיום תיפתח הערב (חמישי, 18.7) ותימשך עד סוף החודש, אבל מבחינתה של ראוך, זו רק ההתחלה. "כרגע מדובר ברעיון בלבד, אבל כמובן שאציג את הפרויקט שלי לעמותה, ואני אשמח מאוד אם הם ירצו ליישם אותו", היא אומרת, "גם בהמשך אני רואה את עצמי מתעסקת בנושאים האלו, כי הפרויקט גרם לי להסתכל על החיים בצורה שונה ולחוות תחושות שלא חוויתי בחיים. אני רוצה להשתמש באמנות שלי כדי לעזור, לשנות משהו בנקודת המבט של אנשים או בתחושות שלהם, ולעשות את ההוויה ואת היומיום שלהם טובים יותר".