אין ספק שהחיים בישראל מזמנים לנו לא מעט שאלות מהותיות, אבל רגע לפני שישראל הופכת לבת 70, בת גיל הזהב באופן רשמי, החלטנו שזה זמן טוב לבדוק איך אנחנו עכשיו לעומת פעם, ומה הצעירים של היום חושבים על מה שקורה בארץ לעומת המבוגרים. הזמנו את תלמידי בית ספר עירוני ה' בתל אביב ואת דיירי הדיור מוגן "משען" בגבעתיים להשתתף בניסוי חברתי מרתק, שאלנו אותם על כל הסוגיות הכי מורכבות בישראל של 2018, והתשובות שלהם, שרוב הזמן דווקא הפתיעו אותנו, הוציאו אותנו עם תקווה בלב.
התחלנו בשאלות הקלות, או לפחות אלו שחשבנו שהן קלות. האם היום קשה יותר לחיות בישראל מאשר בעבר? ציפינו שהמבוגרים שבחבורה, אלו שהקימו את המדינה במו ידיהם, ייבשו את הביצות וחוו את כל מלחמות ישראל, יגידו שפעם היה קשה יותר. אבל מסתבר שזה לא רק הם: 75% מהמשתתפים, מבוגרים וצעירים כאחד, חושבים שהיום קל יותר לחיות בישראל.
בשאלה הבאה כבר צללנו היישר לאחת מהסוגיות הכי בוערות בישראל של היום – האפליה בין אשכנזים למזרחים. האם יש כזאת בימינו? הרוב (58%) ענו שלא. מצד שני, כנראה שעוד יש לישראל לאן לשאוף בתחום, כי 42%, לא מעט בכלל, טענו שהאפליה בישראל עדיין חיה ובועטת.
רוצים שוויון מלא בהורות, בטוחים שהשלטון מושחת יותר
השאלה שקיבלה את ההסכמה הכי גורפת עסקה בעוד סוגיה בוערת, הפעם דווקא גלובלית – הורות שוויונית. האם הטיפול בילדים צריך להתחלק באופן שווה בין ההורים? בכל העולם וגם אצלנו אבות מתחילים לקבל חופשת לידה כמו בנות זוגם, ואכן כל הנשים וכמעט כל הגברים, 95% מהמשתתפים, מצעיר ועד קשיש, טענו שהחלוקה בין ההורים צריכה להיות שווה: "אישה עובדת היום בדיוק כמו הגבר. כשהיא באה הביתה, הגבר צריך להיות עזר כנגדה", אמרה אחת מהמשתתפות המבוגרות. באופן מפתיע במיוחד, היחידים שהתנגדו להורות השוויונית, היו שני תיכוניסטים.
1000, 2000, 3000, 4000. תיק אחרי תיק נחשפות פרשיות שחיתות לכאורה בישראל. אז האם השלטון שלנו הפך להיות מושחת יותר בשנים האחרונות? התשובה שקיבלנו לא הותירה הרבה מקום לספק: 3 תיכוניסטיות בלבד לא הרגישו השחיתות התגברה, אבל 92% מהמשתתפים טענו שכן: "פעם היו אנשים מושחתים, אבל לא ראש ממשלה. איפה תמצאו היום כזה כמו בן-גוריון או מישהו הגון כמו בגין?".
הסוגיות הכי מורכבות: תקיפה מיניות ומצעדי הגאווה
בחודשים האחרונים מדווחים בחדשות כמעט מדי יום על האשמות חדשות נגד כוכבים בעבר ובהווה, גם כאלו שהתרחשו הרבה לפני שהתיכוניסטים שלנו נולדו. ובכל פעם מחדש, עולה שאלת ההתיישנות – האם צריך לחשוף היום תקיפה מינית שקרתה לפני 30 שנה? למרות כל הסערות האחרונות, רק 44% מהמשתתפים טענו שכן, בעוד שהשאר טענו שלא: "אי אפשר לשפוט היום דברים שנעשו לפי נורמות של לפני שלושים שנה. מה שהיום נחשב לתקיפה מינית, בזמנו היה לגמרי לגיטימי". עניין די מפתיע, אבל אולי גם קצת צפוי, היה שיותר מחצי מהנשים טענו שלא צריך לחשוף את התקיפות.
עוד ויכוח שגור בארץ, שלצערנו כבר הספיק לגבות גם חיים, הוא הוויכוח על מצעד הגאווה, ובמיוחד בבירה, שם הסוגיה מורכבת עוד יותר. גם המשתתפים שלנו לא הצליחו לתת לנו תשובה חד משמעית: 57% מהם חשבו שצריך לקיים מצעד גאווה בירושלים, בעוד ש-43% טענו שעדיף לוותר. ואם חשבתם שבשאלה כזאת יכריע הגיל, צפויה לכם הפתעה: מול 9 בני שבעים שהתנגדו לקיום המצעד בירושלים, התייצבו 8 בני שבעים שתומכים בו.
לסיום הגיעה שאלת השאלות, זאת שכולנו שואלים בלב יום-יום, ולא רק ביום העצמאות. אז שאלנו את המשתתפים שלנו: האם אתם מאמינים שתזכו לראות שלום במדינת ישראל? התחזית לא הייתה אופטימית במיוחד: 23% אמרו שכן, אבל 77% מהמשתתפים, בהם גם הצעירים, מתקשים להאמין שיזכו לחזות בשלום בעצמם. אבל בין אמונה לתקווה יש הבדל, ואחת המשתתפות המבוגרות ניסחה את זה הכי טוב שיש: "אני רוצה להאמין שכן, אחרת הייתי מנסה לגרום לילדים, לנכדים ולנינים שלי ללכת מפה. מה יש להם לחפש פה אם לא יהיה שלום? אני מקווה שבזמנים אחרים, בזמנים שלי עדיין, יהיה אחרת".
בימוי: יעל רפופורט | ליהוק: רותם שוחט | צלם: רועי ברקוביץ | גריפ: ניר הררי | סאונדמן: נדיר פליישמן | ארט: חגי גלימידי | ע. הפקה: שי מדמון | עריכה: נעמה דעוס | גרפיקה: סטודיו מאקו | עריכת פוסט: אביה פארן | הפקה: דנה מדמון | תודות: בית ספר עירוני ה' תל אביב, דיור מוגן "משען" גבעתיים