בעוד כמה שעות נתאסף כולנו סביב שולחן החג, ונחגוג את ליל הסדר עם המשפחות שלנו. גם ת', חייל בודד שמשרת כיום כצוער בקורס קצינים של חיל האוויר, יחגוג הערב, אבל לא בחיק משפחתו. ת', שעלה לארץ ממדינה ערבית שאין לה יחסים דיפלומטיים עם ישראל, לא טס לבקר את משפחתו מאז שעלה בשנת 2012, לטובת ביטחונו האישי.
אבל בראיון מיוחד למאקו, שמתקיים תחת שלל מגבלות שמטרתן להגן עליו, ת' מספר שזה שווה לו את הכל. "המטרה שלי היא לבנות בסיס בישראל כדי לגור כאן ולהקים משפחה. החלטתי לעלות מאהבה למולדת ורצון לתרום למדינת העם היהודי ולהשתתף בבניין הארץ. זו ההגדרה שלי לציונות – אפילו שהמדינה כבר עומדת, אני חושב איך להמשיך לפתח אותה. זה סוג של שליחות, ולהתגייס זה לא פחות חשוב".
לדבריו, כמו כל חייל בודד, הוא מתמודד עם לא מעט משברים וגעגועים. "זו חוויה לא קלה, אפילו שהצבא כן תומך מבחינת כלכלית ואישית. אני בעצם לא יודע מתי תהיה הפעם הבאה שאראה את ההורים שלי", הוא אומר, אבל מספר שבכל זאת מצא בארץ משפחה חדשה: "מבין הפתרונות שהצבא מציע לחיילים בודדים, החלטתי לגור עם שותפים, וזכיתי בשותפים טובים שעוזרים ודואגים לי בשבתות ובחגים".
לדבריו, גם משפחתו, שנותרה בארץ אחרת, תומכת מרחוק. "עליתי כדי לחיות בארץ, ולשרת בצבא זה חלק מהתרומה, אבל לא כולה", הוא אומר, "ההורים והקהילה ממש שמחו ותמכו, כולם בירכו אותי. הקהילה שלי מאוד ציונית ואוהבת ישראל, ושואפת לעלות ארצה. אבא שלי ממש גאה שסיימתי קורס קצינים ומתהלב יותר ממני. כשאנחנו מדברים בטלפון הוא אומר לי באושר 'הבן שלי קצין!', וההורים שלי גם תומכים בזה שאני אמשיך לקריירה צבאית.
ת' מספר שהוא מרגיש שווה בין שווים. "זו אחלה חוויה, עם אנשים מדהימים. מתייחסים אליי ממש טוב, מתייחסים רגיל, פשוט נותנים קצת יותר כבוד. בטקס סיום הקצינים, למשל, הגיעו תשעה חברים מהיחידה שלי, וזה ממש חימם לי את הלב, ונתן לי הרגשה שאני לא לבד, גם כשכולם היו עם ההורים. ישראל היא מדינה מדהימה, עם ריבוי תרבויות, ואיכשהו כולם מסתדרים ביחד, חיים ותומכים אחד בשני במצבים קשים בדיוק כמו במצבים טובים. אחד הגורמים לזה הוא הצבא, כי כולם משרתים וכולם שווים. מכבדים את כולם, ובמקביל כולם משרתים לאותה מטרה. אני מאוד גאה להיות חלק מזה".
"אף אחד במשפחה לא הבין למה אני מתגייסת"
ת' הוא אחד מ-6581 חיילים בודדים מ-76 מדינות בעולם שמשרתים כיום בצה"ל. 400 מהם ישתתפו הערב ב"יחד בסדר" - ליל הסדר המשותף המיוחד שעורכים מדי שנה עבור החיילים הבודדים "יחד למען החייל" (הגוף המאוחד של קרן לב"י והאגודה למען החייל), אגף כוח אדם בצה"ל וחיל החינוך והנוער. האירוע יתקיים השנה בפעם ה-18, בתרומת ארגון CZCA בקנדה, וישתתפו בו גם הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי, יו"ר "יחד למען החייל" אלוף במיל' יורם יאיר-ייה, קצין החינוך ראשי, תא"ל צביקה פייראיזן ומפקדים בכירים נוספים.
ת' ישתתף השנה בפעם הראשונה בליל הסדר המיוחד הזה, וכמוהו גם מרינה וסלובה בת ה-22 ממוסקבה, שמשרתת כמש"קית חינוך באוגדה 210. עבורה, מדובר באירוע מרגש במיוחד, כי עד לא מזמן היא אפילו לא ידעה שהיא יהודייה.
וסלובה גדלה כל חייה במשפחה רוסית טיפוסית, אבל כשהייתה בת 16 התחילה לעבוד במקרה בבית קפה במוסקבה, שהתגלה כמקום כשר. " הסבירו לי שכדי שהוא יהיה כשר אי אפשר להגיש בו בשר, ולא הבנתי מה המשמעות של זה", היא נזכרת, אבל כהגיעה הביתה חיכתה לה הפתעה מוחלטת. "סיפרתי על זה למשפחה שלי, ופתאום הם סיפרו לי שגם סבא שלי יהודי. ככה נחשפתי בפעם הראשונה לשורשים שלי".
ככל שעבר הזמן עבר, פגשה וסלובה בבית הקפה שבו עבדה עוד ועוד יהודים וישראלים, והחלה להעמיק את הידע שלה לגבי יהדותה. עם הכסף שחסכה החליטה להצטרף לתכנית "תגלית", וכך הגיעה לראשונה לארץ, בגיל 19. במסע בן עשרת הימים שלה בישראל, היא הכירה צעירים כמוהה, שעלו לארץ והתגייסו לצבא. "שמעתי שזו חוויה, ושכנראה לא תהיה לי עוד הזדמנות לעשות דבר כזה במקום אחר", היא מספרת, "חשבתי שלהתגייס לצבא זה רעיון טוב אם אני רוצה להשתלב בחברה הישראלית ולהכיר את המנטליות, החברה והשפה".
זו הייתה בעצם תחילתו של המסע, שבסופו, אחרי שביקרה בארץ פעם נוספת לחצי שנה במסגרת תכנית "מסע", החליטה לעלות ארצה, ולבסוף גם להתגייס.
לא הרגשת מוזר לשרת בצבא במדינה שלא גדלת בה?
"אני מש"קית חינוך, אז זה פחות מרגיש כמו צבא קלאסי, אבל אני עושה דברים מאוד מעניינים. לפעמים אני מרגישה שכל הסיפורים ששמעתי היו חצי אמת, ושלא ממש ידעתי והבנתי מה אני הולכת לעשות, מה זה בכלל צבא, כי אף אחד מהמשפחה שלי או מהקרובים אליי לא עשה דבר כזה. כשהתגייסתי זה היה מפתיע, אבל עכשיו אני נהנית. אני לוקחת את כל השירות כמו חוויה, אני מבינה מה אני עושה ומה התפקיד שלי במערכת. זה מרגיש ממש משמעותי, כמו שליחות שמחברת אותי לכולם".
איך המשפחה והקרובים שלך הגיבו כשהם שמעו על ההחלטה שלך לעלות ולהתגייס?
"זה היה קצת מוזר. במשפחה שלי לא ידעו מה להגיד בהתחלה. הם לא הכירו את הסיטואציה הזאת, אבל אני חושבת שעכשיו, כשהם שומעים את הסיפורים שלי, הם בסדר עם ההחלטה שלי. מי שכן תמך בי הוא סבא שלי, שהיה קצין בצבא הרוסי ורצה מאוד שאצא גם לקורס קצינים. הוא ההשראה שלי, והוא נתן לי ביטחון במיוחד כשאף אחד מהמשפחה שלי לא הבין למה אני רוצה להתגייס. זה עזר לי לדעת שיש בן אדם אחד שלדעתו זה טוב".
היום היא מתגוררת עם עוד שני שותפים בדירת חיילים בודדים ברמת גן ומעידה כי היא מאוד נהנית מהשירות הצבאי ומהחוויה הישראלית. "אני חושבת שישראל היא ארץ נהדרת, אנשים פה מאוד נחמדים ופתוחים. לא קל להיות חיילת בודדת, אבל אני לא יכולה להגיד שאני ממש מרגישה בודדה. יש הרגשה של משפחתיות, אנשים מאוד מעורבים, ורוצים להכיר ולעזור. גם את מזג האוויר פה אני אוהבת למרות שהשנה היה חורף ממש קר. אני בטוחה שאני אשאר בארץ אחרי השירות הצבאי, אני מאוד אוהבת את המקום".
"במקום פאי תפוחים יש לך חומוס"
גם דניאל קמלמן (27) שעלה מפילדלפיה ומשרת היום כלוחם בחטיבת גולני, יודע איך זה מרגיש לעזוב את הכל ולהתרחק מהבית. אחרי ששירת בצבא ארצות הברית במשך ארבע שנים, הוא החליט לפני כמעט שנתיים לעלות לישראל. "אני ציוני, והרגשתי שאני חייב לעלות ולהתגייס כל עוד אני בגיל שאפשר. זה קרה אחרי שאימא שלי נפטרה ונקברה בישראל. רציתי להיות קרוב, והיה חשוב לי להגן על המדינה".
הרצון לשרת בצה"ל התעורר אצלו כבר לפני מספר שנים. תחילה הוא התנדב ליחידה עורפית בגלל הפרופיל הנמוך שלו, אבל כשברזומה שלו יש פעילות במדינת כווית בתור מאגיסט, הוא לא התכוון לוותר על תפקיד לחימה, ולבסוף הצליח לשנות את השיבוץ שלו, וסיים את המסלול שהביא אותו לתפקידו הנוכחי – צלף בגדוד 51 של גולני.
"אני מאוד אוהב את החבר'ה שאני איתם, השירות ממש חוויתי, הם מלמדים אותי הרבה דברים וטוב לי", מספר קמלמן, אבל מודה שלא תמיד קל לו. "זה לא פשוט להיות חייל בודד בלי משפחה וחברים קרובים, במיוחד בחגים, אבל גם ביומיום. זה אפילו יותר מזה, כל מה שאתה יודע פתאום משתנה, כל המנטליות אחרת, במקום פאי תפוחים יש לך חומוס. לפעמים אתה מרגיש קצת כמו חייזר, וזה למרות שאני בישראל כבר שנתיים, ובצה"ל יותר משנה. למרות שאני אני רגיל לזה ושירתי הרבה שנים רחוק מהבית בשני צבאות שונים, אי אפשר להתרגל לגעגועים, ליל הסדר לחיילים בודדים מאוד עוזר להרגיש פחות לבד ויותר ביחד".
אי שם מעבר לים, במשפחה מאוד תומכים בהחלטה שלו להתגייס לשירות הצבאי בישראל. "אבא שלי מאוד מעודד אותי בכל מה שאני עושה, גם כשהחלטתי לשרת בצבא ארה"ב וגם עכשיו בצה"ל", מספר קמלמן, "אני רציתי לתת, והמשפחה כבר לא התרגשה מההחלטה, היא התרגלה לזה, כבר עברנו הרבה דברים והרבה ימים רחוקים אחד מהשני".