הזיכרון והשכול הם חלק בלתי נפרד מחייה של נחמה ציון, אחות שכולה ויתומת צה"ל. היא לא זכתה להכיר את אביה, שנפטר מפציעה בתרגיל צבאי כחודשיים לפני שהיא נולדה, הצעירה שבבנות המשפחה, מתוך 12 ילדים. "לכן קוראים לי נחמה", היא מסבירה. את אחיה, דוד, היא שכלה בגיל 14, לאחר שנפל באסון הנ"ד, אחד האסונות הכבדים שידע צה"ל באותה תקופה.
"דוד היה מודל לחיקוי בשבילי, היינו נורא קרובים בתור הצעירים של המשפחה", היא נזכרת, "יצא שחייתי וגדלתי עם האובדן. כשסיפרו לי שהוא נפל, לא בכיתי או נכנסתי לשוק, וזה הדאיג את כולם, אבל אחרי השבעה הייתה לי התפרקות טוטאלית. כמה וכמה פעמים הגעתי אפילו לבית חולים בגלל כל מיני תופעות שנלוו לתהליך העיבוד שלי".
את המפלט מצאה אז ציון בכתיבת שירים, שאפשרו לה לתת לרגשות שלה מקום ולבטא אותם בצורה אחרת. שנים אחר כך, כשהיא כבר אם לשלושה ילדים וסבתא לנכדה, היא החליטה להקדיש את עצמה לאותה יצירה, ובעשור האחרון, במקביל לעבודתה כמפיקה ושדרנית ברדיו "קול אדומים", היא מקימה מיזמי זיכרון יצירתיים להנצחת חללי צה"ל.
האחרון שבהם הוא "כמו בלדה" – אסופת מכתבים שכתבו הורים שכולים לילדיהם אחרי נפילתם, שנקראת על שם שירו של נתן יונתן, שכתב אותו לבנו שנפל במלחמת יום כיפור. היא פנתה להורים שכולים, וביקשה מהם לכתוב את הדברים שהכי היו רוצים להגיד עכשיו לילדיהם שנפלו, ואיגדה את המכתבים לספר שהושק בשבוע שעבר לצד דיסק של עיבודים חדשים לשירי ארץ ישראל היפה, בהוצאה מיוחדת להורים השכולים שהשתתפו בפרויקט.
"החיטוט בפצע הוא גם סוג של ריפוי"
לפני כעשור תיעדה ציון בפרויקט "חדר מיותם" חדרים של חללי צה"ל בדיוק כפי שהם הושארו על ידי הנופלים. בשנה שלאחר מכן היא ביקשה מאימהות שכולות לבשל במסעדה את המאכל האהוב על הילד שאיבדו בפרויקט "אמא לכבודך בישלה". היא המשיכה במיזם "ערוגת פרחים" – דיסק מרגש של שירים שכתבו חללים בביצוע של אמנים שונים, ובשנה שעברה הקימה תערוכה שהציגה תמונות של חללי צה"ל עם אהובותיהם ומכתבים רומנטיים.
את הפרויקט הנוכחי מתארת ציון כהמשך טבעי של כל אלו. "בהתחלה ביקרתי בחדרים של הנופלים, אחר כך במאכל האהוב עליהם, דרך הכישרון והיצירות שלהם, ואז האהבות שלהם. זה היה כמו מסע בתחנות החיים של הנופלים, והרגשתי שעכשיו הגיע הזמן לשים את הפוקוס על ההורים", היא מסבירה.
"עמרי בני בכורי אהובי, אני כותבת אליך המון, משמרת את הקשר שלנו דרך הכתב, מספרת לך על אהבתי, על רגשות הצער והכאב שלי, על הקורות אותנו, על מאבקי למענך", כתבה אירית שחר לבנה עומר ז"ל, "יש משהו מנחם בכתיבה אליך, מדמיינת אותך קורא, מזדהה, מחבק ואוהב. אין יום שבו אתה לא חסר לי, ברמה של כאב פיזי ממש, אין יום שבו אני לא חושבת שהמסע כבד מידי, סיזיפי מידי, שובר מידי. אין יום שבו אני לא מתרסקת לאלפי רסיסים ושבה וקמה מהעפר, על מנת להתרסק שוב ושוב בהמשך. אין יום שהאהבה שלי אליך, לא מתגברת. אין יום שבו אני לא זועקת וקוראת שוב ושוב בשמך, בתקווה שהפעם יבוא המענה. הכל כמו קפא מאותו יום ארור שבו נודע לי על לכתך, קפא והמשיך, קפא והתקדם וזה כל כך מוזר שאי אפשר להסביר את התחושה הזו, הלכאורה סותרת, אבל זו עובדה, הכל ממשיך אבל עם זאת קפא לנצח, בנקודת זמן אחת. החסר שלך הוא חסר של הנשמה, חסר של הלב, חסר ברמה של נכות קשה ומייסרת, אבל תמיד אני מזכירה לעצמי עמרי, שזה לא לנצח, בסוף ניפגש ונהיה ביחד, הזמן עובר ואנחנו מתקרבים אחד לשני, לא מתרחקים, מתקרבים ומתקרבים. את מה שהיית, עודך ותהיה בשבילי אתה יודע, אתה כל עולמי, הלב שלי, הנשמה שלי, האויר שאני נושמת, הגאווה שלי, המהות שלי, בני בכורי".
לדברי ציון, המיזם הזה, כמו הקודמים, הוא מעין תרפיה עבור ההורים. "הרבה הורים הרשו לעצמם לחשוף במכתבים את כל מה שהם מרגישים, זה בעצם הדבר הכי אינטימי שאפשר לבקש מבן אדם", היא אומרת, "לפעמים הייתי צריכה לדרבן ולהניע אותם, אבל בסופו של דבר הם היו מרוצים מהתוצאה והרגישו טוב עם הבחירה לשתף. כשקראתי את המכתבים ראיתי שזה הוציא מההורים זרם של אמוציות וכאב. יש בזה אלמנט של חיטוט בפצע, אבל בעיניי יש בשיתוף הזה גם אפקט מרפא. מי שלא חווה אובדן כזה קשה לו מאוד להבין את ההרגשה ואת הקושי. כשאתה חי עם זה – זה הופך להיות חלק ממך. הם מרגישים שיש מישהו שמחבק וזוכר את הילדים שלהם לטובה, מישהו שמחייה את הזיכרון שלהם. זו תחושה אדירה".
"היא ביקשה לעכב את הכל, ואמרה שהיא חייבת לכתוב"
בין ההורים שהשתתפו במיזם נמצאת גם אמו של חייל שנפל בעזה, שרצתה להשתתף במיזמים של ציון כבר כמה פעמים – ובכל פעם עצרה את עצמה.. "כשפניתי אליה לגבי מיזם המכתבים, היא אמרה שזה קשה לה ושהיא לא רוצה לקחת בזה חלק" משחזרת ציון. אבל אז, ממש סמוך להדפסת הספר, כשציון כבר הייתה בדרכה לבית הדפוס, אותה אימא התקשרה אליה. "היא ביקשה לעכב את הכל, ואמרה שהיא חייבת לכתוב מכתב", מספרת ציון, "היא ישבה וכתבה מכתב מאוד מרגש שנכנס לאסופה ברגע האחרון, ובאופן מפתיע גם ביקשה ממני לשאת דברים בשם ההורים בטקס ההשקה. כולם מאוד התרגשו מהדברים שלה. מבחינתי זה היה שווה את הכל".
את הריאיון אנחנו עורכות בצל העדכונים המדאיגים מהדרום, וציון מספרת שהיא כבר עובדת על פרויקט הנצחה נוסף, שיושק בקיץ במלאות חמש שנים ל"צוק איתן". "אני שמחה שמתוך הסבל ומתוך השכול יש לי הזדמנות ליצור ולחיות, בטווח הארוך זה מביא לריפוי. זו הדרך שלי לעטוף בחיבוק ענק את כל המשפחות השכולות שהפכו עם השנים לאחד הדברים הכי משמעותיים בחיי".