כשדביר ורשבסקי היה תלמיד בבית הספר היסודי, הוא היה חבר בנבחרת הרובוטיקה של ירוחם. במרחק כמה קילומטרים מהעיר שבה גדל, נמצא הכפר הבדואי הלא מוכר רח'מה, שבו חי שבט מסעודין אלעזזמה חיים אחרים לגמרי – ללא חיבור למים ולחשמל, ללא תשתיות ושירותים, בתנאים בסיסיים בלבד, ועם רמת חינוך ירודה. "אנחנו חיים בשכנות עם הבדואים לידנו, אבל הרוב לא באמת מעורבים במה שקורה שם", הוא אומר.
כשאני מדברת איתו עכשיו, עשור מאוחר יותר, ורשבסקי (23) כיום סטודנט לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, בדיוק חוזר מסיבוב בין אוהלי הכפר שבשכנות אליו גדל, שאליו יצא כדי להזמין את ילדי הכפר ללמוד רובוטיקה.
הכל התחיל כשלפני שנה פנו אליו ממרכז המדעים בירוחם, שבו למד בעצמו ומאז נשאר מעורב בו. לאחר שבמסגרת שנת השירות שלו למד ערבית, ביקשו ממנו עכשיו בתור דובר השפה לייצא את הפעילויות שלהם לכפר רח'מה, והוא נרתם למשימה. "ידעתי שזו תהיה משימה מאתגרת, אבל כשהגעתי לכפר והתחלתי לבנות פלטפורמות של הוראת טכנולוגיה, הבנתי שחסרים להם דברים הרבה יותר בסיסיים, כמו מיומנויות שפה מאוד נמוכות אצל בני הנוער, והחלטתי שאני רוצה למלא את הוואקום – למרות שזה וואקום ענק".
ורשבסקי החל להקים את הפרויקט מאפס. "אספתי כספים, חיפשתי נהגי הסעות, מצאתי מדריכים שהתנדבו ללמד עברית, אנגלית ומתמטיקה, ויצאתי לגייס תלמידים כמו שאני עושה עד היום – עברתי מאוהל לאוהל, שתיתי קפה עם ההורים וישבתי ליד מדורות. זו הדרך הכי יעילה להגיע לאנשים", הוא מספר.
לבסוף קם מרכז הלמידה, שבו לומדים נכון להיום כ-30 נערים ונערות בגילאים שונים מדי שבוע. אבל מבחינתו של ורשבסקי, גולת הכותרת היא תכנית הרובוטיקה שהוא מפעיל בכפר. "הגענו השנה לנתונים חסרי תקדים", הוא מספר בהתרגשות, "בכל שבוע אני מלמד יותר ממאה ילדים. יש לנו קבוצות בגן הילדים, שהוא המוסד החינוכי היחידי ברח'מה, וקבוצות רובוטיקה של ילדים בכיתה ו' שמתחרות בתחרויות ארציות ובינלאומיות. בפרויקטים האלו משולבים גם בני נוער שחברים בקבוצת הרובוטיקה של ירוחם, שמעבירים איתי את הפעילויות, וזה יוצר אינטראקציות לא טריוויאליות בין בדואים ליהודים".
בעקבות פעילותו הנרחבת בכפר, השבוע קיבל ורשבסקי לצד חמישה סטודנטים נוספים את פרס דיקן הסטודנטים למעורבות חברתית מטעם האוניברסיטה הפתוחה, על סך 5,000 ש"ח. "אמרו לי שהפעילות שלי מעוררת השראה", הוא מספר.
"לאפשר להם להרים את הראש מעל המים"
לדברי ורשבסקי, הבעיה המרכזית בכפר היא אחוזי הנשירה הגבוהים מהלימודים. "הילדים מרח'מה לומדים במועצה האזורית נווה מדבר עם ילדי הכפרים המוכרים, ששם יש מעל 40 כיתות א' ורק 16 כיתות י"ב. זו נשירה בשיעורים קריטיים", הוא אומר, ומסביר שהבעיה נובעת מהלימודים הפורמליים שהם מקבלים. "בכפר אין מערכת חינוך, ורק לאחרונה, אחרי מאבק משפטי ממושך של אקטיביסטים מירוחם ורח'מה, הצליחו להקים שם גן ילדים", הוא מתאר, "משם הם עוברים ללמוד בכפרים סמוכים. הם קמים כל יום בשש וחצי בבוקר ונוסעים שעות כדי ללמוד בבית ספר יסודי שיש בו 1400 תלמידים, שזו כמות התלמידים הכי גדולה בארץ בבית ספר יסודי. מערכת החינוך הבדואית מתמודדת עם לא מעט קשיים נוספים. המנהלים והמורים שם פתוחים לפרויקטים של העשרה, דואגים ואכפתיים ואני מלא השתאות לנוכח העניין, אבל זה לא מספיק".
בעיניו, יש קשר ישיר בין תכנית הלימודים במרכז שפתח לבין הפחתת הנשירה ממערכת החינוך. "בשונה מילדים במגזר היהודי, לילדים הבדואים אין מסגרת לימודית אחרי בית ספר שתאפשר להם לתרגל את החומר או תתמוך בילדים עם בעיות לימודיות, וגם העובדה שלא קיים שם חינוך בלתי פורמלי, כמו תנועות נוער או חוגים, מקשה עליהם להתמיד בלימודים", הוא מסביר, "בדיוק בגלל זה הקמתי את המרכז הלימודי. אני נכנס באופן מודע לנעליים יותר גדולות ממה שאוכל כנראה למלא, ועושה מה שאפשר במגבלות התקציב והזמן. השאיפה היא להעניק לכמה שיותר תלמידים, במיוחד תיכוניסטים, כלים שיאפשרו להם להרים את הראש מעל המים, להישאר במסגרת בית ספרית ולהוציא תעודת בגרות, כדי שיוכלו להשתלב בשוק העבודה בעתיד. מדובר בתמיכה קריטית".
הילדים לומדים לדאוג לעצמם לבד
למרות ההתמודדות הלא פשוטה של הילדים, לדברי ורשבסקי יש להם המון תושייה. "הם צריכים לדאוג לעצמם לבד, ואולי דווקא בגלל זה יש להם יכולת לאלתר ולהסתדר", הוא מעיד, "הם מאוד ממושמעים וסקרנים ביחס לילדים היהודים שאני עובד איתם. יש להם מוטיבציה גדולה ללמוד טכנולוגיה, להכיר אנשים לא בדואים ולהיפתח לדברים חדשים".
הפרויקטים של ורשבסקי מנסים להסתכל בצורה חדשה על למידה טכנולוגית. אחד המיוחדים שבהם מתקיים באוהלים של המשפחות. "אנחנו מגיעים עם תלמידים שהכשרנו מהכפרים והפזורה, עושים פעילות לכל המשפחה, ומתנסים במיומנויות בתחומים של טכנולוגיה, אלקטרוניקה ותכנות, למשל בנייה של רובוטים", הוא מספר. "יש שם הרבה מקום ליצירתיות והבעה עצמית. מכורח הנסיבות הפעילויות הן דינמיות – לדוגמה, אם יורד גשם אז יבואו רק ארבעה ילדים, אם תהיה שמש, יבואו כולם, גם הדודים. זה מעביר את הכדור לידיים של האנשים בכפר, המטרה הרבה יותר רחבה מאשר רק לאפשר לילד אחד לבחור במסלול חיים טכנולוגי".
במקביל, פרויקט אחר מכשיר תלמידי התיכון מהכפר להעביר תכנים טכנולוגיים בעצמם. "התקווה היא שזה יפתח להם אופציות אחרי התיכון, ושהאפשרות של השכלה גבוהה תעמוד על הפרק", הוא מבהיר, "זו תכנית מאוד צעירה, אבל כבר בטווח הקצר יש בוגרים שמועסקים במרכז מדעים בירוחם, ויש נבחרות רובוטיקה שמתחרות בארץ ובעולם".
"אני מנסה לפתוח כמה שיותר דלתות"
בשנה האחרונה עמד ורשבסקי בפני לא מעט רגעים מאתגרים שקשורים לנתק בין החברה היהודית והבדואית. "השבוע השבוע הייתי אמור להציג את הפעילות שלנו בכנס, ויצאתי לצלם למצגת אלתורים מעניינים בכפר שמציגים את ההתמודדות של התושבים עם המצב הקשה שנכפה עליהם", הוא מדגים, "בזמן שצילמתי, מישהו שאני לא מכיר מהכפר שאל אותי בנימה חשדנית אם יש לי אישורים. לקח לי זמן להסביר לו שאני לא מהרשויות, ושאין לי כוונה להרוס כלום. האתגר המרכזי בפעילות הוא לשכנע את האנשים מהכפר שאני לא מהחבר'ה הרעים, והמצבים האלו מזכירים לי עד כמה הרשויות יוצרות חשדנות ופילוג".
מהצד השני, הוא זכה לחוות גם לא מעט רגעים מרגשים. אחד מהם היה בפסטיבל מטעם ארגון רובוטיקה בינלאומי לילדים: "ילדי הגן של רח'מה הגיעו לפסטיבל בפעם הראשונה ביחד עם קבוצות מירוחם", הוא מספר, "כשהם זכו בפרס, כולם עלו לבמה, נתנו כיפים וקיבלו מדליה, והילדים היו בהיי מטורף. הרגשתי שרק בשביל זה היה שווה להתאמץ".
"אני מנסה לפתוח לנערים בכפר כמה שיותר דלתות, להגדיל את חופש הבחירה שלהם, ואולי זה יצליח להפוך את הכפר הזה, שמדורג נמוך אפילו בהיררכיה של הכפרים הבדואים, למקום עם דימוי עצמי יותר גבוה, וגם יגרום לרשויות להתחשב בו", אומר ורשבסקי, "אני רוצה ליצור יותר אינטראקציה בין תושבי ירוחם ורח'מה, בעיקר הצעירים, כי אלו מפגשים קריטיים להרמוניה שיש בין יהודים לבדואים באזור שלנו. הייתי מאוד רוצה שהמרכז הזה יהפוך לרשת, אבל אני מקווה שרח'מה תישאר בפוקוס שלי ותהפוך לאבן שואבת, מרכז שיש לו מה להציע לא רק לבדואים מהכפרים הלא מוכרים, אלא גם מהערים הגדולות – בעיניי, זו תהיה המהפכה האמיתית".