למרות שלרוב אנחנו מנהלים שגרת חיים פחות או יותר נורמלית, כולנו נושאים איתנו במידה מסוימת שריטה, פחד או זיכרון קשה שנובעים מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. אבל בעוד שרבים מאתנו יעדיפו להדחיק אותם ולעבור הלאה, יש מי שבחרו להצפין עד לגליל המערבי ולחוות כמה ימים של מפגש מסוג אחר בין יהודים-ישראלים לבין ערבים-פלסטינים, בסדנה ייחודית בכפר "נס עמים".
"אחד הרגעים הכי משמעותיים שנחקקו בזיכרוני היה כשאחת המשתתפות סיפרה על הפחד שלה מערבים", מספרת ניצן ג'וי גורדון, מנהלת עמותת "יחד, מעבר למילים", שארגנה את האירוע, "אותה בחורה הגיעה מבית ימני, בת להורים שהיו ממקימי העיר אריאל. מולה ישב פלסטיני מבית לחם, ששאל אותה אם היא העלתה בדעתה מה היה לפני שהם הגיעו לאריאל – של מי היו האדמות האלה? האם לפניה היו שם אנשים אחרים, שעדיין כואבים את האובדן? זה היה רגע מאוד מרגש. הוא ביקש ממנה לראשונה לראות שלא הכל התחיל כדף חלק, להתייחס לכאב של הצד שלו, להראות שהיא לא מתעלמת ממנו. היא אמרה שבאמת אף פעם לא יצא לה לחשוב על זה".
אותה בחורה שיתפה את הנוכחים בפיגוע שנכחה בו, וסיפרה שמאז היא לחוצה בכל פעם שהיא יוצאת מהבית, מחשבת סיכויי פגיעה כשהיא בוחרת מקום באוטובוס או במסעדה, והסבירה כמה קשה לחיות ככה. אותו בחור פלסטיני שיתף מהצד השני מקרה מחייו – כששיחק מחבואים בילדותו, נתקל בחייל שחשד שהוא רוצה לזרוק אבן, והחל לרדוף אחריו. מאז אותו מקרה הוא חווה פחד וטראומה. המשתתפים משני הצדדים פתחו במפגש את הלב, נחשפו ושיתפו את הכאב בלי מגננות. זוהי, למעשה, מהות המפגשים של "יחד, מעבר למילים" – עמותה המכשירה מנחי קבוצות יהודי וערבים לעסוק בהעצמת נשים, הפחתת דעות קדומות וקידום השלום בישראל, דרך שימוש בשיטה מיוחדת של שחרור רגשי שפותחה בעמותה.
"כשאנחנו עוצרים את הרגשות, אנחנו משפיעים לרעה על ההתנהגות שלנו"
סיפורה של גורדון התחיל בארה"ב, לשם עברה בילדותה עם משפחתה, לטובת לימודי הדוקטורט של אביה. בתור היהודייה היחידה בבית הספר, היא חוותה גזענות רבה: "הייתי מאוד בודדה, ומה שעזר לי היה לרקוד כדי להביע את הכאב שלי בפני כל האנשים שחשבו, כמוני, שהם שונאים אותי", היא נזכרת. לבסוף היא חזרה ארצה, ובמהלך התואר השני שלה בתרפיה בריקוד ותנועה, חקרה דעות קדומות כלפי אנשים ואת השלכות של סגירוּת רגשית על תנועת הגוף שלנו.
כשחיפשה עבודה, הגיעה במקרה לבית ספר לגננות ערביות, ושם התחילה לחשוב יחד עם המנהלת על פרויקטים של דו-קיום. ב-1995 הן הרימו פרויקט ראשון ומוצלח של מפגש בין גננות יהודיות וערביות, ומאז נפתחו בהדרגה עוד ועוד קבוצות של מורות, עובדות סוציאליות, מנהלות ועוד. כך נולדו למעשה המפגשים של "יחד, מעבר למילים", שהפכה לעמותה ב-2003.
"המטרה היא לאפשר לאנשים להביע את הרגשות הקשים והכואבים שמזוהים אצלם עם הקונפליקט היהודי-ערבי והישראלי-פלסטיני, כי אם אנחנו עוצרים את הרגשות האלה ולא מביעים אותם, אנחנו משפיעים לרעה על ההתנהגות שלנו", מסבירה גורדון, "אפשר לראות את זה במזרח התיכון – אנשים שאין להם מקום להביע את הכאב הפנימי שלהם, עשויים לפעול מתוכו להתנהגות הרסנית כמו מחאה קיצונית, אלימות ואפילו טרור. כולם יודעים שילד מוכה עשוי להפוך לגבר מכה, אדם שהיה קורבן הופך את הסובבים אותו לקורבנות".
לדבריה, אי אפשר להתעלם מהכוח הפוליטי ליצור שינוי מהותי במרחב הציבורי. "המפגשים האלה, שבהם אנשים יכולים לשתף את הכאב שלהם לחוד וביחד, וממש לבכות, לכאוב ולהשתחרר – בונים פה בסיס מאוד עמוק לחיים בשלום", היא מבהירה את חזון העמותה, "אנשים לא יודעים איך נראה שלום. לא מדובר רק במציאות שאין בה מלחמה, אלא על שותפות וחיים ביחד. גם במשפחה יש קונפליקטים, ובכל זאת אנחנו לא מוותרים על הקשר".
את העמותה מנהלת גורדון לצד סילביה מרג'יה, ערביה-פלסטינית מנצרת, עובדת סוציאלית ומנחת קבוצות במקצועה. את חווית ילדותה בחינוך היהודי בדימונה יכלה מרג'יה להגדיר בקלות כקללה. "הרבה פעמים הרגשתי לא שייכת לא לכאן ולא לכאן", היא אומרת, אלא שבשנים האחרונות, במסגרת פעילות העמותה, היא למדה להפוך את זה למתנה. לעמותה הגיעה בשנת 2002, כשהתחילה ללמוד תואר שני בלימודי נשים וטיפול באומנויות, ושמעה לראשונה על קבוצת נשים שנפגשת בראש פינה. "לאורך השנים אני מרגישה שאני נמצאת בחקירה ובמסע בין האישי לקולקטיבי, ופתאום גיליתי מקום חדש שמסוגל להכיל את המורכבות של הזהויות של כל אחת ואחד מאתנו ולפתוח מרחבים חדשים", היא אומרת.
"כשמפעילים את הגוף הכל נחשף הרבה יותר מהר מאשר בדיבור"
המפגשים היום, כמו אז, כוללים לרוב ארבעה שלבים. לאחר מעגל הפתיחה, מגיע שלב התנועה, שכולל עבודה עם הגוף. "כשאנחנו מדברים, אנחנו יכולים לבחור אם להגיד את מה שאנחנו מרגישים בכנות או את מה שלדעתנו האחר רוצה לשמוע", מסבירה גורדון, "כשמפעילים את הגוף, זה מציף את הרגשות, הכל נחשף הרבה יותר מהר, ואפשר לראות את הכאב ואת השמחה. לפעמים זה אפילו מוביל לבכי וצעקות. זה מאפשר לחשוף בקלות דברים מהעבר, וככה המשתתפים מצליחים לראות כמה הם דומים".
שלישי מגיע שלב המגע. המשתתפות נוגעות זו בזו, ברגע שהוא למעשה מכונן לדברי גורדון: "אחרי שכל החיים הן מטפלות בסובבים אותן, הן מקבלות זמן לעצמן וחוות אחווה של כולן ביחד". החוויות האישיות שעולות במפגש הופכות בהמשך לקולקטיביות, כאלו שעוסקות בקונפליקט, בכאב ובקושי של להיות יהודייה או ערבייה בארץ, ולדבריה של גורדון, זה הרבה יותר דומה ממה שנדמה. בסוף המפגש מקיימים מעגל סיום כדי לבחון את התחושות והתובנות שעלו במפגש. "אנחנו בעיקר מאפשרות למשתתפים משני הצדדים להתחבר ולחשוף את המקום הפגיע שמורגל לא להראות את עצמו, ובמיוחד לא מול מי שנקרא 'האויב', וזה מאפשר ריפוי", היא מסבירה.
אחרי שנים רבות של פעילות בפורומים של נשים המיזם התרחב, והיום הקבוצות כוללות גם גברים ופועלות בירושלים, ברהט, במעלות, בצפת, במכללת תל-חי ועוד. "לעומת מקומות אחרים, כאן המנחות והמנחים נפגשים גם ביניהם, כי הם חייבים לעבוד גם על עצמם ועל השותפות והחיבור ביניהם כיהודים וערבים, מתוך מקום של אחריות", מדגישה מרג'יה.
"לא יכול להיות שאין פתרון לקונפליקט של מאה שנים"
כשאני שואלת את השתיים האם למרות שמדובר בכאב לאומי עתיק יומין יש למפגשים סיכוי ממשי לעשות שינוי, הן לא מהססות לרגע. "דווקא בתוך המעגל הקטן הזה שמפגיש אותך עם האחר פנים מול פנים אפשר לפתח מודעות", מסבירה מרג'יה, "ככה אפשר לגלות שאנחנו מתמודדים עם אותם חוויות וקשיים. ככל שאנחנו חושפים ונחשפים יותר, אנחנו מפתחים הבנה כלפי הצד השני וגם מבינים איך המערכת פועלת מבחוץ", היא אומרת, וגורדון מוסיפה: "לא יכול להיות שאין פתרון לקונפליקט שקיים כבר מאה שנים. חייבים לעצור את המעגל הנוראי הזה שכולם סובלים ממנו".
"צריך להבין שלאורך השנים נתנו למנהיגים שלנו המון כוח לפתור את עניין הסכסוך, אבל לנו כנשים אין את הפריבילגיה להשאיר את האחריות על חווית השלום והביטחון שלנו למנהיגים, אנחנו עושות את זה מתוך אחריות אישית ומחויבות גדולה", אומרת מרג'יה, ומודה שדווקא העובדה שגדלה כילדה ערביה בחינוך היהודי מאפשרת לה לגשר בין העולמות. "זו זכות גדולה, כי ככה אני יכולה לזהות איפה המערכת כיוונה אותנו, למרות שאנחנו ממשיכים להרגיש קטנים, חסרי אונים, חוששים, וחסרי ביטחון. דווקא מהמקום הזה, ככל שאנחנו נחשפות, אנחנו יכולות לשנות גם בדרגים הלאומיים, מערכתיים".