אני יורדת במדרגות המטוס, מנסה להיראות ייצוגית ככל הניתן. זה קצת קשה, כי ביד אחת יש לי חתולה היסטרית בתיק נשיאה, ביד שנייה תיק יד, ועל גבי תיק גב שאסור לקמט, כי שם נמצא, חתום על ידי הנשיא וראש הממשלה, כתב האמנה שלי, שאותו אני צריכה להגיש לנשיא גאנה. אני עומדת להיות שגרירה.
חושך. האוויר חם ולח. אני מחפשת את נציגי הפרוטוקול שאמורים לחכות לי בתחתית המדרגות. אין אף אחד. הז'קט שלי לא מסוגל להתיישר עם עומס התיקים שעליי ולמרות סשן הריענון והאיפור שעשיתי לעצמי בשירותים של המטוס לפני הנחיתה, הרגליים שלי נפוחות ואני מרגישה מיובשת. בכל זאת, תשע שעות טיסה עברו עליי. אין סימן לנציגים, ואני עולה על האוטובוס עם כולם.
"יור אקסלנסי, יור אקסלנסי", אני שומעת מישהו קורא, ועוברות כמה דקות עד שמישהו תופס אותי, ואני מבינה שהוא בעצם פונה אליי. אני? אקסלנסי? מי אני בכלל? סתם מושבניקית שעברה כברת דרך במסלול הדיפלומטי של משרד החוץ הישראלי. קהיר, ניקוסיה, אנקרה, ירושלים, 12 שנים של מעברים וטיפול ביחסי ישראל והשכנות שפתאום מתנקזות לאזור אחר לגמרי – לאפריקה. אני מתלווה לנציג של משרד החוץ של גאנה, שלוקח אותי ואת החתולה לחדר ה-VIP: וילונות כבדים, ספות ישנות, שירותים דולפים. "אקוואבה! וולקאם טו גאנה!". אני מצליחה להציל את החתולה כשמנסים להעביר אותה במכונת השיקוף.
ההתחלה החדשה שלי באה אחרי שנתיים שבהן כיהנתי כסגנית השגריר באנקרה, טורקיה. שנתיים של רכבת הרים רגשית מטורפת, טיפול בנושאים לוהטים כמו המלחמה בסוריה, הגרעין האיראני ולוחמה בטרור. ויחד עם זה, היה סוג של ריק ביחסים – בלי ביקורים רשמיים, כמעט בלי אג'נדה חיובית, רק חילופי מהלומות וניהול הקונפליקט בין שתי המדינות. כאן, בעודי יושבת באולם בשדה התעופה, אני כבר יודעת שבעוד שבועיים תגיע משלחת של צה"ל לאמן יחידה של צבא גאנה בלוחמה בטרור, שרת החוץ הגאנאית תצא לבקר בישראל וחמישים סטודנטים גאנאים לחקלאות יגיעו לשנת השתלמות בארץ. וזה עוד לפני שדיברנו על הקורסים החקלאיים של משרד החוץ, אירועי תרבות ומשלחת ח"כים שאמורה להגיע לכאן ממש בתחילת אוקטובר. בעוד שעתיים יתחלף התאריך ואני אחגוג את יום הולדתי ה-41. התחלה חדשה אמרנו כבר, לא?
שגרירה. אני. זה כמעט בלתי נתפס. אחרי שקיבלתי את המינוי פתאום פקפקתי בעצמי. אישה צעירה בתוך סגל דיפלומטי בינלאומי המורכב ברובו מגברים. אפילו בין שגרירי ישראל באפריקה אני אשה יחידה. ואיך יתייחסו אליי שרי ממשלת גאנה, שהם בוודאי מבוגרים ממני בשני עשורים? אחרי פגישות עם כמה דיפלומטים כאן, אני מבינה שבאקרה, בירת גאנה, יש באופן מפתיע רוב של שגרירות נשים. ארה"ב, צרפת, האיחוד האירופי – כולם שלחו שגרירות. אמנם מבוגרות ממני, אבל את הדילמות שאני מתמודדת איתן הן מכירות היטב.
אני עם בנותיי ובעלי בבית החדש שלנו. החתולה מחפשת את עצמה בנבכי החדרים, מנסה לרחרח כל קיר אפשרי. הבנות התחילו היום בית ספר, ולקטנה קצת קשה. זו לא השפה, היא דוברת אנגלית עוד מבית הספר באנקרה. זה הניתוק החד מהחיים הקודמים, ותהליך ההתמקמות המיידי בסביבה אחרת לגמרי. אני נקרעת בינה לבין המחוייבות לעבודה.
הבית ריק, המכולה שלנו עדיין מפלסת את דרכה אלינו, ואנחנו מסתדרים עם ארבע מגבות, שתי שמיכות ושני סדינים שהביאו לנו חברים מהשגרירות. אנחנו מחפשים לנו דברים מוכרים להיאחז בהם: אני מחפשת בבית ומוצאת במקפיא קופסה של חלווה מישראל. איזה כיף! אני מכינה תוך זמזום שיר שמח לחם וחמאה, פותחת את הקופסה... ומגלה קציצות קפואות. יחד עם האכזבה המרה, פתאום זה מרגיש לי קצת בית.
הנופים כאן אחרים. אנחנו חמש מעלות צפונה מקו המשווה, והכל ירוק וטרופי. עכשיו עוד חורף, 25 מעלות, מדי פעם יורד גשם שמתייבש תוך שניות, כאילו מעולם לא ירד. הריחות כאן שונים. האוכל בוודאי: עד כה טעמתי ג'ולוף, מנת אורז חומה, זהובה וחריפה, עם רסק עגבניות, בצלים ולפעמים בשר. היה שם איזה תבלין שלא הצלחתי אפילו לזהות. וגם פלנטיין, הבננה המטוגנת שיש לה טעם מתוק, חמוץ ומלוח בו זמנית, היא טעם נרכש. אבל הכי כיף הם הפירות הטרופיים: אננס חתוך בכל פינת רחוב, קוקוסים טריים, בננות קטנות ומנגו מתוק ונהדר שרוכלי הכביש עוברים ומוכרים בין המכוניות, ביחד עם גרביים, כבלים לאוטו ולחמניות טריות.
ערב. אני יוצאת לקבלת הפנים הראשונה שלי בתור שגרירה. השגריר האיטלקי מארח בחצר מקהלה מפוארת מגאנה, שעומדת בבגדים צבעוניים ופותחת בשיר הראשון על הכיסופים לירושלים. "ג'רוזלם, ג'רוזלם", הם שרים ופתאום מתחיל לרדת גשם טרופי חם, כולנו נרטבים, הנרות שהודלקו כדי להרחיק יתושים כבים, ואנחנו מוצאים מקלט במרפסת. ג'רוזלם, ג'רוזלם, אני מוצאת את עצמי מהמהמת. אולי בכל זאת, אני חושבת לעצמי, יש סיכוי שאמצא כאן את מקומי.