מחנה יהודה נקשר אסוציאטיבית בשלושה דברים: בית"ר ירושלים, סיורי בחירות של מועמדי ליכוד ופיגועים. עד שנת 2000 דעך השוק אל מותו. הוא התבסס על אוכלוסייה ענייה ומבוגרת שהתמעטה והלכה ודור ההיי-טק הרי לא יסחב סלים מהשוק.
עבור הסוחרים האפשרויות הכלכליות היו מועטות והעתיד לא מבטיח. הסופרים והקניונים לקחו את הלקוחות. ואז אלי מזרחי החליט לפתוח באמצע כל זה בית קפה פריזאי. הנרטיב היה נקמה - הם הכו אותנו בזה שהם מכרו פירות וירקות בזול, אנחנו צריכים להכות אותם חזרה בנשק שלהם ולשפר את תמהיל העסקים בשוק.
אז התברר שהירושלמים דווקא שמחים למקיאטו כפול ובריוש פרג. הביקוש לקיש מנגולד ואגסים עלה והמקום החלוצי הפך לסמל המהפך של מחנה יהודה. השוק התעורר לחיים חדשים. "מחנה יהודה נשאר כמו שהוא", מסביר מזרחי ואומר כי רק הגיל והאנשים קצת השתנו.
שינוי מגמה
וכך, עם היעלמות הפיגועים, התפנו בשוק לקולינריה. חלפו להם הימים היפים שבהם שמעון פרס היה נרגם פה בעגבניות לפני בחירות והשוק התמלא בצעירים, פסטיבלים ולהקות.
כששמים את הפסטיבל שפוקד את השוק בימי שני בחודש אוגוסט, ליד תופעת מסעדת "מחניודה" שמושכת אליה המוני מבקרים והנהירה אל מוזיאון ישראל המחודש, מצטיירת בבירור מגמה.
הבירה המתחרדת במהירות, שאיבדה מזמן את מרכזיותה התרבותית וגם חלק ניכר מהדור הצעיר החילוני והמשכיל שלה לטובת תל אביב, תפסה את עצמה בשנייה האחרונה ממש, וביצעה פניית פרסה חדה על כביש מספר 1.