אחרי כמעט שעה המתנה מחוץ לתרצה, התגלגלו מתוכה שני גברים להפסקת סיגריה במצבי צבירה שונים. אחד קר רוח; השני מותש ומבודח כאילו הרגע ירד מרכבת הרים. פתחנו בסמול טוק מתוח בין מי שכבר נהנים למי שמחכים ליהנות. אלא שאז התברר שהסיבה לחיוכים היא לא הקרפלך ולא הטרטר ואפילו לא האלכוהול: שניות לפני שהצטרפו אלינו, הם קיבלו הודעה שהחברה שלהם רשמית נמכרה, שהכסף הועבר ושלמעשה - אנחנו עדים בלייב לחלום הציוני בהתגלמותו - האקזיט. שם, בשוק לוינסקי, ליד פח אשפה מתפקע, על מדרכה שבורה מול מסעדה אופנתית, שני אנשים הפכו לעשירים מאוד. "מה ישראלי בעינייך" גרסת 2022.
החברים החדשים הכי טובים שלנו (היי! זוכרים אותנו?!) היו מאוד חמודים ושמחנו לחלוק איתם את הרגע הזה. בירכנו אותם על ההצלחה ואפילו צילמנו אותם מרימים לחיים עם כוסות שמפנייה. רק כשהם חזרו פנימה נפל לנו האסימון: הם מעכבים את השולחן שלנו! הפסקת הסיגריה שלהם עלתה לנו הרגע בעוד שלושים שקלים לבייביסיטר. אז חבר'ה, אם אתם קוראים את זה עכשיו, רצינו להגיד לכם שבאמת מברוק, אבל וואלה לקחתם את הזמן עם הקינוח. מוזמנים לפצות אותנו עם אופציות או לפחות כמה גרושים בביט.
תרצה התל אביבית בהובלת השף הצעיר והמוערך רז רהב היא האחות המגניבה והנגישה של מסעדת OCD, שזכתה לאחרונה במקום השלישי ברשימת המסעדות הטובות (פיפטי בסט) במזה"ת ובצפון אפריקה. היא מוגדרת כבר יין - פורמט נוח לשפים מצליחים כמו רהב - שמאפשר להם לפתוח מקום אינטימי וקז'ואלי יותר ממסעדת הגורמה, ולהגיש בו מנות קטנות ויצירתיות עם קצת פחות סטרס. כדי להימנע מפקק ההזמנות של OCD (היומן סגור שלה עד נובמבר), בתרצה הוחלט שלא לאפשר הזמנת מקום למסעדה, פרט לחלון הזדמנויות צר ומוזר בין חמש לשש בערב. זה לפחות ההסבר שסיפקה לנו המארחת. המשמעות היא שבשביל לאכול במקום תדרשו להגיע בשר ודם, להירשם בכניסה ולחכות לתורכם כבימי קדם.
הגענו לתרצה ברבע לשמונה, והמארחת העריכה שבתוך שעה נוכל להיכנס. אקזיט לא היה לנו, אז יצאנו לסיור קצר בפלורנטין, מקווים להיתקל לפחות במשתתף אחד מחתונמי. לבושים במיטב מחלצותינו (חולצה מכופתרת) הסתובבנו בשכונה כמו תיירים שחיפשו בגוגל "יאנג היפ נייבורהוד" ומצאו את עצמם אובר-דרסד מוקפים בסטלנים בני 23 וחנויות מזון לחיות מחמד.
ויטה: זה היה סיור מעיק שבו אסור לנו לאכול או לשתות - אחרי הכל אנחנו בדרך למסעדה, שבמהלכו יפתח סיפר לי איפה בדיוק הוא אכל פיצה ואיפה הוא איבד את ההכרה בימים שהיה רווק וצעיר ושמח. כמו לנסוע איתו לרמת הגולן ולשמוע מור"קים מגלגלי עיניים מהצבא. אחרי 25 דקות של שיטוט, ו-5,000 צעדים מעל ליעד היומי, חזרנו לתרצה כדי לגלות שלא רק שהתור לא זז, שישה זוגות נוספים הצטרפו למסיבת הבהייה בסועדים בפנים.
יפתח: מפתה לא לכתוב את כל הטור הזה על התור. שעה וחצי מחיינו שחלפו ברחוב מג'ויף - ללא כסאות או תנאים מינימליים שיהפכו את ההמתנה לנעימה יותר. מדי פעם הבטנו למעלה לוודא שאין מצלמות ושאנחנו לא חלק מניסוי חברתי. בינינו, סביר להניח שללא דדליין של ביקורת האוכל הזו, היינו עולים על הטוסטוס וחוזרים הביתה מתוסכלים לקלף את הבייביסיטר מהספה.
שווה את התור?
“מה תרצה שאלוהים יגיד לך כשתגיע לשערי גן העדן?", היה שואל ג'ימס ליפטון את המפורסמים בתוכנית "סטודיו למשחק". אחרי הערב הזה התשובה מתגלה כבסיסית למדי: "השולחן שלכם מוכן".
כשהתיישבנו לבסוף כבר היינו די מותשים: השעה הייתה תשע וחצי, הבטן קרקרה וכוסות היין ששתינו על בטן ריקה הפכו אותנו לשמחים אך ישנוניים. בניגוד למנהגנו שלא לסתום את הקיבה עם לחם, הזמנו במהירות סלסלה עם פרוסת בריוש עבה ולחם מחמצת כדי להתאפס ולהירגע. הלחמים היו בדיוק מה שהיינו צריכים - עזרה ראשונה של פחמימות, טריות ושמיימיות, שריככו את חלקו הראשון של הערב, בצירוף ממרח סחוג חמאה חומה חרפרף ומשגע ונשנוש של תרמילי צנון. אם הם היו מוכרים אותו, היינו קונים ג'ארה או שתיים למרוח על לחמים מעתה ועד עולם.
מתוך 11 מנות בתפריט הקטן, שתיים שדווקא רצינו נגמרו עד שהגענו (קוגל עם טרטר פארידה, כיסון חזיר עם אנשובי). פתחנו את הארוחה עם שתי ברוסקטות, אחת עם שומן בקר ותמרים (27 שקלים) והשנייה עם מוח עגל (34 שקלים).
ברוסקטת השומן, מקושטת בעלי כובע הנזיר, הייתה ככל הנראה המנה הכי הטעימה שאכלנו בתרצה. אולי חבל שהגיעה ראשונה. שומן הבקר נכבש בתבלינים, מלח ולימון שנתנו לו גוון חמצמץ שהשתלב מעולה עם מתיקות גלייז התמרים. השומן עצמו היה מוצק ונגיסי ובעיקר - טעים מאוד. הברוסקטה עמדה בעול, ספגה את הטעמים והשומניות מצד אחד ובכל זאת נותרה קראנצ'ית. שלושה ביסים מושלמים לכל אחד. התחלה מבטיחה שגרמה לנו רק לחכות לעונג הבא, ברוסקטת מוח עגל.
ויטה: למרות שהצהרתי שאנחנו עושים הפסקה עם העגלים - הרי לא יקרה שום דבר אם נאכל בקר שהגיע לבגרות - נכנעתי לסקרנות. מעולם לא אכלתי מוח לפני זה, והמלצר שכנע אותי כשאמר שאם כבר לנסות פעם ראשונה - אז בתרצה. בסדר בסדר, מספיק עם המניפולציות האלה! אז מה אומר? נימוח המוח הזה.
יפתח: המוח החלוט הוגש על גלייז של עמבה, מתובל בפוריקקה, תבלין יפני מבוסס אצות ושומשום, שהוכן בגרסה ישראלית עם תירס במקום שומשום ואצות היישר ממכמורת, כך לפי אותו מלצר ידען (ויטה ניסתה להתקיל אותו כששאלה לשמה של מעצבת הצלחות, והוא השווה והעלה עם שמה וכתובת הסטודיו שלה). המוח היה עשוי לשלמות אבל התיבול היה אגרסיבי מדי לטעמי. עמבה היא לא תבלין לעדיני נפש, וכשלא מרסנים אותה היא שמה את בלוטות הטעם שלך באחיזת נלסון.
ויטה: התיבול היפני היה במרקם גרגרי מפתיע שלקח לי זמן להסתגל אליו, והעמבה הייתה חריפה עד התנשפות. אומנם המלצר צדק, אם כבר מוח אז כאן ועל הברוסקטה הזאת, ודווקא התיבול היה הדבר שהייתי צריכה לפתוח את הראש לקראתו. אכלתי כמובן את הכל מתוך כבוד לעגל, וגם כדי להוכיח לעצמי שאני מסוג הרוסיות שהיו מסוגלות לאכול עין של שור באתגר ריאליטי.
עברנו לסביצ'ה פארידה עם נקטרינות (שאת מחירה הגבוה, 57 שקלים, אפשר בטח לייחס למחירי השחיטה של הנקטרינות). הפארידה הייתה מנה אביבית מאוד, בטעמים ובצבעים, מקושטת בפרחי גרניום סגלגלים ונראית כמו קינוח. נתחי הדג המאורכים ופרוסות הפרי הרכות טבלו בפונזו הדרים יפני וקינואה קלויה שהוסיפה מרקם מתפצפץ במידה המדויקת.
יפתח: הטעמים היו מרעננים וקלילים, אבל בעולם הסשימי החרוש גם התוספות המעניינות לא הספיקו לטעמי כדי להעלות אותה ללבל הבא.
ויטה: אולי זו לא מנה רב רובדית שמפוצצת את המוח, אבל היה בה משהו כל כך לבבי (זהירות: נכנסנו לשדה סמנטי של חלקי פנים) ורומנטי (אם נתעלם מהרג הדג), שלא יכולתי שלא ליהנות ממנה, במיוחד משילוב הרוטב הקליל והקינואה הפופקורנית, שהמלצר קלט אותי מלקטת אותה עם קצה האצבע והגניב לי מהמטבח קוקוט מלא בה.
מהפארידה המשכנו לקרפצ'יו שורשים (42 שקלים). מנה צמחונית נדיבה המורכבת מפרוסות דקות של שורשי סלרי ולפת, מלווים בסלסה של סלרי, בצלצלי שאלוט, פלפל חריף, תוספת נגיעות קרם פרש ופקאנים, ושקדים מתוקים.
ויטה: השורשים הבשרניים לא שכחו מאיפה הם באו. היה להם טעם מקרקע, אם תרשו לי להתפייט, של שדה, מרירים במידה ומזינים, עם רוטב חמצמץ שנספג בקרפצ'יו בקלות, ופיצוחים ממותקים ששברו את שגרת הביסים, ולשמחתי אפילו עוררו אותי קצת, כי אם להודות באמת - כבר היה עשר וחצי וראיתי כוכבים מרוב עייפות. פעם ראשונה שהזמנו אספרסו לפני הקינוח.
כדי לחתום את הארוחה הזמנו קרפלך לחם אבוד עם קוויאר (54 שקלים). אותו לחם אבוד הוא למעשה שאריות לחם שנאספו ממסעדות הקבוצה, תרצה, OCD ומאפיית "אפוי" (אף שהיא קשה להשגה ללקוחות, ומשרתת רק את מסעדות הקבוצה). פנים הקרפלך עשוי מליבת הלחם והמעטפת מהקראסט, עם קוויאר מקיבוץ דן. שני הקרפלך היו טעימים מאוד, מזמינים לנגיסה סמיכה וכיפית, ובאמת לא היה צריך יותר מאחד לסועד. הבעיה הייתה דווקא ברוטב החמאה, חמוץ ומלוח מדי, שבסופו של דבר המאיס את המנה.
יפתח: אוף, למה התחלנו עם הברוסקטת שומן??
לקינוח מציעים בתרצה "עוגה על הגריל" (29 שקלים) או פודינג אורז עם אגסים ביין (45 שקלים). האפשרות הראשונה נשמעה מסקרנת אבל החלטנו לבחור בשנייה מפאת חיבה מופרזת לקינוחי אורז. בחרנו טוב, הקינוח היה גדול ומתגמל והקרמל המלוח בתוכו הבליט את רכות הפרי והפודינג. קינוח שווה שהזכיר רק במעט את הדייסה הביתית הפשוטה, ושדרג אותו לרמת מעדן.
שווה את הבייביסיטר?
תעשו את החשבון: הארוחה, ללא היין, עלתה 312 שקלים (ועם היין 429). בייביסיטר לארבע שעות שכללו סיור והרצאה על פלורנטין בתחילת המילניום (על חשבון יפתח) עלה 240 שקלים. יש לכם מישהי יותר זולה? שלחו בפרטי (סתם רומי, אוהבים אותך, תלויים בך).
יפתח: לאורך הארוחה שמענו מדי פעם קריאות רמות לעבר המלצרים. הבטנו סקרנים, מצפים לדרמה מביכה, אבל לפי הבעות הפנים הבנו שלא מדובר בתלונות. כשהזמנו את החשבון, הבנו את הסיבה. המלצר הודיע לנו שלא מקבלים בתרצה טיפים על שירות, בפקודה. כמו בארוחה עם חברים שמתעקשים לשלם עלייך, גם אנחנו פצחנו במשחק הקבוע של "מה?! אבל אנחנו מתעקשים!". אבל המלצר היה למוד קרבות ודבק במדיניות. טוב, אם לא אז לא, מה נכריח אותו?!
ויטה: תרצה, כך הרגשנו, מספקת תחושה אמיתית של כבוד לסועד: תמחור המנות שפוי יחסית, וביטול הטיפ, מעבר לחיסכון הכספי, מרענן את מערכת היחסים עם המלצרים שלא תלויים בחסדייך ואתה לא בחסדם. אפילו היעדר האפשרות להזמין שולחן הוא ניסיון, כך אנחנו מאמינים, להנגיש מנות שף לציבור הרחב שלא חושב על מקום במסעדה שנה מראש. אבל לצערנו האפקט הוא הפוך: אחרי המתנה כה ממושכת הגענו לשולחן עייפים ודואבים, עם פחות סבלנות וריכוז ליהנות מהאוכל, שגם אם לא תמיד נסק, היה בהחלט יצירתי ונועז. בסופו של דבר, אני מעדיפה לקבוע מסעדה לחמש שנים קדימה, ולדעת שכשאגיע איהנה מבילוי וארוחה טובה, (בשאיפה) ולא להתבוסס בחוסר ודאות על מדרכה בשוק לוינסקי.
תרצה. החלוצים 3, תל אביב. לא כשר. פתוח מ-17:00