פעם היה מושג כזה בשם “נובורישים” והיה נהוג להשתמש בו, אבל היום, כמו בתחומים רבים בחיים, גם זה כבר לא פוליטיקלי קורקט. גם הנובורישים נעלבים כשקוראים להם נובורישים, ובכלל טוענים שיש כאן נימה גזענית. אני בכל זאת רוצה לומר ש”נובוריש” היא מילה שאינה מבדילה בין דת, גזע ומין, והיא מעידה בעיקר על היעדר עידון וחוסר תרבות במובן הכי העמוק של המילה. הנובוריש הוא זה שצבר כסף חדש – עניין חיובי לכשעצמו. זה מצוין שאנשים עולים במעלה הסולם החברתי והכלכלי – והוא מתעקש להפגין את מעמדו בציבור. ההפגנה, השחצנות והשוויץ הם אלה שמסמנים ומאפיינים אותו. הנובוריש מנסה להוכיח שהוא איש העולם הגדול, עשיר מופלג ותותח על. פעם הוא היה עני ועכשיו הוא רוצה להראות לכולם שהוא כבר לא כזה. אפשר להבין את הצורך הנפשי בכך. הוא מתעטף בסימני סטטוס מנצנצים וצורח אל העולם: תראו אותי, תראו אותי. הנובוריש צמא בצדק לתשומת לב. אבל למה הוא חייב לצרוח? קצת שקט לא הרג אף אחד.

פופה (Poupée) היא מסעדה נובורישית צווחנית והיא לא מנסה להסתיר זאת, כך שאפשר לפחות להעריך את הכנות. אתה נכנס פנימה וחוטף ת’בומבה של החיים שלך. זה חלל ענקי, פעם היה כאן מועדון לילה, ונדמה שגם המסעדה מתגעגעת לימים ההם, כשקלאברים מיוזעים מילאו את רחבת הריקודים ולא שולחנות וכיסאות. העיצוב מקושקש לחלוטין. תערובת רפרנסים חסרת הגיון וטעם. קיר אחד מכוסה בטקסטורה בצבע בורדו של כדור מראות, על קיר אחר מופיע ציור קיר בנוסח האקספרסיוניזם של קנדינסקי. מהתקרה הגבוהה משתלשלת נברשת פלסטיק או גומי שנראית כמו אסופה של זרעונים שניתזו מתוך איבר מין גברי כדי להפרות ביצית. שני ברים אימתניים, מכוסי שיש, נמצאים במרכז החלל. הכיסאות מכוסים בקטיפה בצבע ירוק ואדום. מוזיקת האוס גרועה ברמקולים. והשיא: תאי שירותים בצורה של בבושקות ענקיות. האם אי פעם חלמתם להשתין בתוך בבושקה? ובכן, לכו לפופה ותגשימו חלום.

 

השף של פופה הוא אורן אסידו, זוכה העונה השלישית של “משחקי השף”, שזכור בתור מתמודד ליצני במיוחד. את יכולות הבישול שלו פגשנו בפעם האחרונה במסעדת הדקל הירושלמית ששייכת לקבוצת מחניודה. הארוחות שאכלנו שם היו ככה-ככה, אבל את המנה המהממת של מוח עגל בקציפת וישיסואז לא שכחנו עד היום. בעלי פופה בוודאי ליהקו את אסידו לתפקיד השף לא רק בזכות היכולות הקולינריות שלו אלא גם בזכות המוניטין הסלבריטאי. זו גם תכונה נובורישית – להתרשם מתהילה טלוויזיונית. אבל בסדר. לא מדובר בכלי ריק. אורן אסידו יודע לבשל.

אל תצפו מהתפריט של פופה להעיף לכם את המוח כמו שהעיצוב מעיף את המוח (בקטע רע). אסידו לוקח את ההשפעות הים תיכוניות שהביא איתו ממחניודה, מערבב אותן עם הנטייה לעודפוּת של חומרי גלם (זה עושה רושם על מי שזה צריך לעשות רושם) והתוצאה, כצפוי, מופרזת, מקסימליסטית ונטולת עידון כמעט לחלוטין. כשהמסעדה צורחת, האוכל חייב ליישר קו עם הווליום. כמו למשל במנה של קרפצ’יו חציל וטחינה (52 שקלים). זו מנה כל כך משומשת שאפילו אין כוח ללעוג לה. כאן הוסיפו לה זרעי עגבניות, עלי תימין וצנוברים מקורמלים שמזכירים בטעמם את הפקאנים המסוכרים האיומים האלה שמוכרים בפיצוציות. למה לקרמל אגוז צנובר, שגם כך הוא מתקתק בטעמו? אין לי מושג. ואם זה לא מספיק, גם העמיסו תות פקיסטני על הצלחת. התוצאה מתוקה, כמעט על סף קינוח. זה לא שאסידו המציא מחדש את החציל והטחינה. הוא פשוט הפך אותם למפלצת גלוקוז חנפנית.

 

מסעדת פופה. קרפצ'יו חציל
קרפצ'יו חציל. מפלצת גלוקוז חנפנית | צילום: גיל אבירם, יחסי ציבור

לצד זה, קיבלנו את אחת ממנות הלחם הטובות ביותר שאכלנו לאחרונה: “בריוש תימני” (47 שקלים). מה הבעיה לקרוא לזה פשוט קובנה? האם הקובנה צריכה להעמיד פנים שהיא בריוש? בכל אופן, מדובר במאפה באמת עילאי, חמים ואוורירי, שמוגש עם קרם עגבניות שרי צהובות, “פלפל צפון אמריקאי” קלוי (סתם פלפל חריף ירוק) וחמאת קרמל מלוח, כי גם כאן חייבים משהו מתוק (מלוח). זו פנייה ברורה למכנה המשותף הנמוך והנובורושי ביותר. קובנה שעשויה כל כך טוב יכולה הייתה להסתדר גם בלי למרוח עליה קרמל.

 

מסעדת פופה קובנה
אחת ממנות הלחם הטובות ביותר שאכלנו לאחרונה | צילום: דרור עינב, יחסי ציבור

עוד מנה ראשונה הייתה סשימי טונה (62 שקלים) שמוגש עם, קחו נשימה עמוקה, בצל סגול כבוש, צנוניות, נקטרינות, לבנה ו”פיסטוק איראני”, כפי שהדגיש המלצר. זה תמיד מדהים אותי כמה אנחנו שונאים את המדינות ובני האדם (איראן) וכמה אנחנו מתהדרים באוכל שלהם (פיסטוק איראני). הטונה לא הייתה טרייה במיוחד והיו לה טעם וריח לא ממש נעימים, וחבל. זו עונת הטונה והאלבקור וכדאי להשיג חומרי גלם ראויים במקום להתעסק בכל השטויות מסביב.

 

מסעדת פופה. סשימי טונה
סשימי טונה לא מוצלח במיוחד | צילום: גיל אבירם, יחסי ציבור

למנות עיקריות הזמנו ריזוטו “חאמוד” (89 שקלים) וספייריבס טלה (107 שקלים). הראשונה זו מנה שבעצם לוקחת את הטעמים החמוצים והחמצמצים של המטבח הפרסי ומטמיעה אותם לתוך האורז. תארו לעצמכם ריזוטו בטעם וריח של חורשט סבזי, עם כל צמחי התבלין עזי הטעם, הבצל (שמשום מה לא טוגן לפני הבישול ונותר נא וקשה) והלימון הפרסי. זו מנה נחמדה ויחסית מקורית; הספייריבס היו נפלאים. בשר טלה רך, נופל מהעצם, שומני במידה. הבשר נמשח בגלייז של בהרט, מה שהוסיף לו ארומה ופיקנטיות. לצידו, קיבלנו בטטות קטנות שלא בושלו מספיק וכמה עלים ירוקים מסמורטטים, במה שנראה כמו הומאז’ לאוכל של בית חולים. אבל איזה צלעות!

מסעדת פופה. צלעות טלה
איזה צלעות! | צילום: גיל אבירם, יחסי ציבור

בהתחשב בכך שאכלנו צנוברים מקורמלים, תות פקיסטני וקרמל מלוח במנות הראשונות, לא בטוח שהיינו צריכים קינוח, אבל הזמנו בכל זאת. ברולה משמש ואמרטו (44 שקלים) שמוגש עם משמש טרי מקורמל בצ’ילי, דקואז שקדים וקרם שמנת חמוצה. קינוח טוב, מעט מריר, מעט חמצמץ. לא מדהים וגם הארוחה לא הייתה מדהימה. איך אפשר להדהים אחרי שאתה משתין בתוך בבושקה? אני הייתי משקיע יותר באיכות הטונה. פופה, בכל אופן, היא לא מסעדה גרועה או נוראית. גם זה משהו בימים אלה. הנובורישים ייהנו וסליחה שקראתי להם נובורישים.

פופה - חשבון ארוחה
פופה - חשבון ארוחה | צילום: סטודיו mako

>> כתבו לביצה עלומה

>> בשבוע שעבר אכלנו במרלוזה

פופה Poupee. יהודה הלוי 46, תל אביב. טלפון: 077-2302777 . שני-שבת 19:00-לקוח אחרון. לא כשר