שלט ניאון באנגלית מבשר על הכניסה למסעדת דון קמילו. שלטים מהסוג הזה – אדומים, מהבהבים – מתנוססים מעל לכמה בתי בושת, מכוני עיסוי ומקומות מפוקפקים אחרים ברחבי תל אביב. האור החזק שבוקע מתוך השלט של דון קמילו משתקף באפלולית הכביש של רחוב יפת, שביוב זורם בו לעיתים קרובות מדי. אתה נכנס פנימה ואת פנייך מקבל מאבטח משועמם ממוצא רוסי שיושב שמוט איברים על כיסא גבוה. עוד קודם לכן, בחור צעיר מציע לך את שירותי החניה של המסעדה. הוא לובש חולצה לבנה של בר מצווה, שחציה בתוך המכנסיים וחציה משתלשלת החוצה. מכונית ב.מ.וו פתוחה חולפת בפוּל גז. הנהג משליך אל המדרכה, בדל סיגריה ועטיפה של מקופלת.

דון קמילו מתיימרת להיות מסעדה ״יוקרתית״, עם ״סטייל״ וניחוח ״בינלאומי״. הבעלים שלה הוא איל נדל״ן אמריקאי, חברת הניהול מתמחה בהפעלה של מסעדות עילית ניו יורקיות. השף, רועי ענתבי, הוא ישראלי. המסעדה עצמה ממוקמת בקומת המרתף של מלון דה ג׳אפה  שהוקם במבנה של בית החולים הצרפתי ההיסטורי, תוכנן על ידי אדריכל אנגלי ועל פי הדיווחים הושקעו בו 180 מיליון דולר. כל כך הרבה כסף, ומה יוצא מזה? דה ג׳אפה בתוך הג׳יפה. מלון לתיירים עשירים מחו״ל שמוכנים לשלם כמה שצריך עבור תפאורה מהודרת: קשתות יפואיות, אבנים חשופות, רצפות שיש, עבודות אמנות על הקירות, חצר יפה. לא משהו חדשני או מרגש במיוחד. אתם יודעים, זה בסך הכל מלון חמישה כוכבים ביפו. זו לא הקפלה הסיסטינית, הבית הרוקד בפראג או אפילו מוזיאון העיצוב בחולון. כולה מלון בניחוח וינטג׳ קולוניאליסטי. ודון קמילו? כולה מסעדה במלוא מובן המילה.

 
וזו הבעיה העיקרית. כשמשקיעים בך מיליונים ומביאים חברת ניהול שמתהדרת בכוכבי מישלן, נשאלת השאלה המתבקשת: נו? ומה עכשיו? מה עושים? דון קמילו היא מסעדה עם פחד במה. היא קפאה במקום אל מול אורות הזרקורים. עוד לא הספיקה לקום וללכת בכוחות עצמה וכבר קרסה מכובד הציפיות שהציבה. ה״יוקרה״ התמוססה ברגע אחד. נשארנו עם תפריט סתמי לגמרי. ניסיון לדלג בגמלוניות בין אוכל איטלקי וים תיכוני, באינטרפרטציה שאין בה שום דבר מלהיב או מקורי. יש כאן ניסיון להתחנף לטעמו של התייר הממוצע שהגיע לישראל ומצפה לפגוש טעמים חזקים ואקזוטיים. הוא יודע מה זה פסטה, אז נותנים לו פסטה. שניצל? יש גם שניצל. עוד עוף? קח פרייד צ׳יקן. סטייק? הנה, סטייק. בדון קמילו יושבים אמריקאים עשירים עם מוקסינים וחולצות שיפון. לנשים שלהם יש פרמננט ועגילים משוק הפשפשים. הם לא מעוניינים בהרפתקאות יוצאות דופן. הם מקבלים בדיוק את מה שנותנים בכל מלכודת תיירים בטיימס סקוור. עם קצת צ׳ילי מלמעלה. תיזהר זה Harif.

View this post on Instagram

#thejaffa •
•
•
•
•
•
#Design #tlvdesign #britishdesign #johnpawson  #architecture#luxury #hospitality #LuxuryTravel #luxuryhotel#Luxuryapartments #penthouse #mediterranean #leisure#seaside #jaffaport#jaffa #telaviv #luxuryrealestate #israel #welcometojaffa

A post shared by The Jaffa (@thejaffahotel) on

 

לישראלים אין מה לחפש בדון קמילו. שילכו למקומות זולים ומספקים יותר. המלצריות מדברות אליך באנגלית. זו ברירת המחדל שלהן. ארוחה זוגית תעלה בסביבות 500-600 שקלים, ללא שתייה. זה מחיר מגוחך עבור מה שמקבלים שם.  וזה לא שהאוכל הוא כל כך נורא. הוא אכיל, אבל בשביל זה לא צריך שף כמו רועי ענתבי. אפשר להעסיק גם איזה טבח מתלהב שעף בחצי גמר של תוכנית ריאליטי. ענתבי הבריק במסעדת ברטי ז״ל והגיש שם מנות צפון אפריקאיות בגישה עכשווית וטכניקה עילאית. מה קרה לו? לאן כל זה נעלם? בדון קמילו יש וולגריזציה של טעמים. הכל נורא חריף, חמוץ וארומטי. בעיקר חמוץ. נורא-נורא חמוץ. בכל מנה שנייה יש פלחי תפוז. הבנתם למה? כי זה מלון דה ג׳אפה. תפוזי ג׳אפה. איזה חיבור עילג ומאולץ. אז אתה מזמין סשימי ילוטייל (68 שקלים) וכל מה שאתה מרגיש זה את החמיצוּת של התפוזים במקום את טריות הדג. ואם אני קופץ לסוף הארוחה הראשונה – גם עוגת אגוזי לוז (54 שקלים) מגיעה כשהיא מצופה בגלזוּרה של תפוזים. וזו בדיוק אותה החמיצות של הדג הנא. למנה הראשונה והאחרונה יש טעם של מיץ סחוט טרי מהפיצוצייה שליד אבולעפיה.

ומה באמצע? קיבלנו סלסלת לחמים על חשבון הבית. מחווה ראויה. בסלסלה הייתה פוקצ׳ה חמה, נהדרת, שככל הנראה המתכון שלה נגנב ממגירת המתכונים של רפי כהן מימי רפאל. היו גם שתי פרוסות יבשות של לחם שיפון ששכב איזה יום יומיים איפשהו, ומקלות גריסיני. לצד הסלסלה, קיבלנו קעריות עם זיתים, גבינת פטה מעולה של המאירי וכרובית מוחמצת. מה-זה מוחמצת. מופצצת, מוגזמת. עושה כוויות בלשון.

הזמנו לראשונות תמנון בגריל (84 שקלים) וכדורי בשר טלה (68 שקלים). התמנון, הלא רע, נגיס, מבושל היטב, הגיע בתוך רוטב די משונה של בצלים ופלפלים מוחמצים ושני חצאים סוררים של תפוח אדמה קטנטן. הרוטב, כצפוי, היה חמוץ להחריד. ומי בכלל רוצה לאכול כל כך הרבה בצל? ולמה? כדורי בשר הטלה הוגשו ברוטב חמוץ-מתוק. הרבה רוטב לא היה שם. הוא נקרש והתייבש על הקציצות. שלוש במספר. מכוסות בערפיח של גבינת פרמזן. מסוג הקציצות שאתה מצפה למצוא במסעדה מקומית צנועה של מאמות איטלקיות באיזה חור באיטליה. רק שהמאמות יעשו את זה הרבה יותר טוב ובלי חמוץ-מתוק. זה צירוף מילים שהיה צריך להשמיד ביחד עם המסעדות הסיניות של האייטיז.

למנת ביניים לקחנו ״מזלונה נרי״ (84 שקלים). רביולי שחורים בצורת חצי סהר, עטופים ברוטב תפל על בסיס שמנת, עם חתיכות שרימפס בחוץ, וממולאים בשרימפס מבפנים. השרימפס החיצוניים ברוטב עשו רושם טרי (כפי שטענה המלצרית). מילוי השרימפס הפנימי היה קפוא ומופשר, או כך לפחות הרגשתי. זה היה גוש עשוי מתערובת שרימפס דחוסה, עם טעם לוואי, אפוף בניחוח אניס חזק ולא נעים. כמו איזו סוכריית ליקריץ ישנה שמישהו שכח בכיס הז׳קט שלו.

מזלונה נרי - דון קמילו
מזלונה נרי - דון קמילו | צילום: דן פרץ, יחסי ציבור

ולבסוף חלקנו עיקרית: צלעות טלה (156 שקלים). באופן די חצוף, יש לומר, המנות העיקריות לא מגיעות עם תוספות. יש מיליונרים אמריקאים שזה לא מזיז להם לשלם עוד 28 שקל על תפוחי אדמה ״בסגנון קלבריה״, מה שזה לא אומר. אנחנו לא מיליונרים. ויתרנו על התוספת. צלעות הטלה הגיעו מדיום-רייר. נצרבו רק בצדן האחד והוגשו עם עלי מנטה (שידוך מסורתי) ורוטב חמוץ בצד. השארנו אותו בצד. את הצלעות בקושי אכלנו. הבשר היה לא מהמשובחים, הטעם – אנמי. איפה הצלעות האלה ואיפה הצלעות הקטנטנות, הנוצצות משומן ועשירות בטעם מפוחם, שמגישים אפילו במסעדות הערביות הסטנדרטיות ביותר. קחו את התיירים לשם. בדון קמילו הם מקבלים גרסה חיוורת של כל דבר.

דון קמילו חשבון ארוחה ראשונה
דון קמילו חשבון ארוחה ראשונה | צילום: סטודיו mako

חזרנו לארוחה שנייה כדי לפגוש את מכרינו משכבר הימים: הטעם החמוץ. במנה של טונה נאה (72 שקלים) בנוסח קלבריה. שוב קלבריה? אולי הלימונים של קלבריה. הטונה הייתה באיכות סבירה, אדומה ואדמונית, ומעליה היו פירורי צ׳ילי ושמן צ׳ילי וחצילים מוחמצים וגרידת תפוז (נו מה) ואני לא יודע מה עוד. היא נחה על קרם חציל שחור, והנה לכם שילוב של כל הרעות החולות האפשריות: לקחתם טונה טובה וחיסלתם אותה עם פירות הדר וחציל אופנתי דאשתקד.

מנת טונה ים תיכונית
טונה בנוסח קלבריה - דון קמילו | צילום: דן פרץ, יחסי ציבור

לקחנו פסטה. הפעם, ״טורטליני אל ראגו״ (78 שקלים) – שילוב תמוה של כיסונים ממולאים בגבינת עיזים שמותירה תחושה אבקתית בפה, ונחים על גבי ראגו של בשר טלה שנטחן כמעט לכדי משחה. הדבר הכי טוב שיש לי להגיד על המנה הזאת: לפחות היא לא הייתה חמוצה.

לעיקריות, הזמנו פילה פורל (132 שקלים) ו״פולו דיאבלו״ (96 שקלים). הפילה היה עשוי מעולה. רך ועסיסי. אז למה לכסות אותו בפלחי תפוז וצלפים? למה להיות חמוץ, למה? נו, טוב, אני מרגיש שאני חוזר על עצמי. נעבור ל״פולו דיאבלו״. חצי עוף צלוי וחריף, מרופד בפירורי לחם שמנוניים. העוף נצלה עד שהתייבש לגמרי. כמעט נחנקתי כשאכלתי אותו. הוא היה כל כך יבש וסיבי. שתיתי שתי כוסות מים כדי שאוכל להחליק את הדבר הזה. בדון קמילו מגישים גרסה נחותה לזוועות המפורסמות של קנטאקי פרייד צ׳יקן. אולי זה מה שגורם לתיירים האמריקאים להרגיש בבית.

פילה פורל - דון קמילו
פילה פורל - דון קמילו | צילום: דן פרץ, יחסי ציבור

והנה, כך זה נגמר. המצחיק הוא שצוות המלצרים בדון קמילו כל כך טורח על גינוני השולחן, ומקפיד להחליף את הצלחות והסכו״ם ולסדר יפה-יפה את המפיות, ואין לזה שום ערך אמיתי. זה כמו לקחת קבצן ולשים לו פפיון ומגבעת. הרי הוא יסיים את הלילה ברחוב, וגם דון קמילו היא בסופו של דבר מסעדה שגורלה לא שפר עליה. היא הייתה אמורה להיות ג׳ואיש פרינסס ויצא לה פוּשטית.

אני חושב שאני יכול לנחש מה השתבש בדון קמילו. זה פועל יוצא של מה שמתרחש מאחורי הקלעים בתקופת ההקמה. אז יש את הבעלים המיליונר של המסעדה ואנשי חברת הניהול שיודעים יותר טוב מכולם, ואת אנשי המלון שגם להם יש מה לומר, ואת האדריכל האנגלי ואולי גם את אשתו והבן שלו שבדיוק הגיע לביקור קצר. ועושים ארוחת טעימות ואז עוד ארוחה ועוד ארוחה ומתקשים להחליט על קו אחיד כי לכולם יש דעה ולכולם נורא דחוף להביע אותן. ובאמצע יש את השף האומלל. באמת רחמנות עליו. הוא צריך למצוא את דרך לפשר בין כולם. זו דינמיקה גרועה וסיטואציה בלתי אפשרית. יש יותר מדי ראשים מדברים. ההוא רוצה אוכל איטלקי, ההוא רוצה יותר ״מדיטרניאן״, להוא חמוץ, ההוא אוהב חריף, זה חולה על עוף, ההוא אלרגי, ההיא לא יודעת, ההוא כן יודע, ואולי ה״ג׳ואיש טוּריסטס״ ירצו משהו אחר, אולי לא צריך להפחיד אותם, בואו נחשוב על זה עוד כמה רגעים. ומכל בלבולי המוח האלה, יצא תפריט שהוא לא זה ולא זה ולא זה. תפריט של חנופה, טעות ופשרה. ככה לא בונים מסעדה, רבותיי. ככה הורסים אותה.

דון קמילו חשבון ארוחה שנייה
דון קמילו חשבון ארוחה שנייה | צילום: סטודיו mako

>> כתבו לביצה עלומה

>> בשבוע שעבר המבקר חזר למנסורה וליריחו

מסעדת דון קמילו. יפת 36, תל אביב יפו. טלפון: 03-7785660. לא כשר