רביבה וסיליה זה מותג ותיק שכולם יודעים מי הוא (נכון?). סמל סטטוס קולינרי. אימפריה של מאפיות, בתי קפה, מסעדות ואפילו פיצרייה, שמשתרעת מרמת השרון ועד קניון G צמרת בתל אביב. כשאתם נוגסים במקרוּנים צבעוניים, זה הרבה בזכות (בגלל?) רביבה וסיליה. הן היו שם הרבה לפני שכולם בלבלו את המוח על פטיסרי וקונפיסרי. גם זו חלוציות.

 

רביבה הלכה לעולמה לפני כשנה וחצי. סיליה פרשה מהעסק עוד בשנות התשעים, כך שהרבה רביבה וסיליה לא נשאר שם. מה כן נשאר? השאיפה לעשות את הדברים כמו שצריך. זו הירושה הרוחנית והמעשית שנותרה שם. פרטצ׳יה? לא כאן. רביבה וסיליה, המותג, מתעקש לפעול בתוך המרחב של הפרפקציוניזם האירופאי (גם הוא לא מה שהיה פעם). בזמן שכולם מתמכרים לכנאפה, הם מתעקשים לדבר על פריז. ולא רק מתעקשים, אלא גם עושים ככל יכולתם שפריז תבוא הנה. והיא לא באה. היא לא יכולה לבוא. אז עושים לה סיאנס כדי שלפחות נהנה מהרוח שלה.

אין לי סנטימנטים מיוחדים כלפי פריז ולכן לא באתי אל רביבה הקומה השנייה (Second Floor) באיזשהו רטט של ציפייה מיוחדת. כשמבטיחים לי אלגנס צרפתי, אני תוהה מה רע בהמולה הים תיכונית? לא רע, לא רע בכלל (עד שרע). אבל ישנה אוכלוסייה שעדיין כמהה לאידאה האירופאית החמקמקה, והיא ממש לא מוכנה לוותר על החלום האירופאי. אם יש כסף להגשים את החלום, למה לא בעצם? הנה מסעדה שנמצאת בקומה השנייה של מיני-קניון יוקרתי ומעליה נשקפים מגדלים, יוקרתיים אף הם, או יותר נכון ״יוקרתיים״, מכיוון שהם נראים כמו סלאמז של עשירים. איך אפשר בכלל לחשוב על פריז כשהכיעור האורבני הזה ניבט מהחלונות? מילא. המסעדה נחבאת מאחורי דלת עץ כבדה, כאילו מסתירה איזה סוד למביני עניין בלבד. מי יכנסו בדלת הזאת? בדיוק מי שאתם חושבים.

 

רביבה וסיליה סקנד פלור מסעדה
רביבה הקומה השנייה. שקט-שקט, נקי-נקי, אסתטי-אסתטי | צילום: מיכל אשל , יחסי ציבור

גם אנחנו נכנסנו בדלת של רביבה הקומה השנייה. החלל לא מעורר התפעלות וגם זה משהו: שנדלירים לא תלויים מהתקרה, נצנצים לא מרוחים על הקירות ומוזיקת האוס רועמת לא דופקת במוח. שקט-שקט, נקי-נקי, אסתטי-אסתטי. צמחיה אמיתית ולא עשויה מפלסטיק מקשטת את הפינות, הפרטים הקטנים ניכרים ממערכת הסכו״ם והסכין למריחת החמאה (שנראית כמו הומאז׳ לפיסול מינימליסטי) ועד למפיות הפשתן. השפית, כך פורסם על ידי היחצנים, היא אידית פדידה, שרק לפני כחצי שנה הגישה אוכל רע לתפארת במסעדת גימיקים מגוכחת בשם פנטסטיק (כן, ההיא עם המלצרים שהולכים עם זנב של ארנב). האם אפשר לסמוך על שפית שמקפצת בין מקומות עבודה שעל פניו, נראים לחלוטין מנוגדים זה לזה? בואו נראה.

סלסילת לחמים
לא היינו מצפים ללחמניות פחות מושלמות מבית רביבה וסיליה | צילום: מיכל לופט, יחסי ציבור

הארוחה ברביבה הקומה השנייה היא מז׳אנר ה-Fixed Menu. תמורת 210 שקלים לאדם תצטרכו לבחור ראשונה, עיקרית וקינוח ועוד כל מיני ״פינוקים״ (מילה מכוערת) מסביב. יקר? בכלל לא בטוח. המסעדה פתוחה בבוקר ובצהריים. היינו שני אנשים, שתי ארוחות. עוד לפני שהמנות הראשונות מגיעות, נוחתת על השולחן צלחת עם שתי לחמניות חמות וטריות ופנכת חמאה שעליה אבקה של מרווה, אורגנו ושומשום. לא היינו מצפים ללחמניות פחות מושלמות מבית רביבה וסיליה. חמאה, לעומת זאת, זה עניין רגיש בישראל. מיד אחר כך מגיעים שני משעשעי חך: כוסית ובתוכה כמה קוביות טונה נאה שטובלות בתוך ויניגרט אפרסמון חמצמץ, ועוגייה פריכה ומיניאטורית שעליה מגדלון של קרם בטטה וקרם גבינת סנט מור. נחמד, חינני, למה לא. אה, ומכירים את המסעדות הישראליות שבהן צריך להתחנן לקנקן מים? כאן המלצר מיד מגיע עם קנקן יפהפה ובו מי סודה. רביבה הקומה השנייה היא מסעדה של מחוות קטנות. סועדת שישבה לידינו נשאלה על ידי מלצרית אחרת מה שלומה, וענתה ״עשר וחצי״. לכאן באים בורגנים שבעי רצון, והטיפול בהם בהתאם. זהיר, קשוב ואכפתי. ההיפך הגמור מהסחבקיות הדביקה הנהוגה במחוזותינו. אירופה? די כבר עם המילה הזאת!

לראשונות הזמנו מרק כרישה מעושנת, גרסה של וישיסואז, עם שום שחור ותפוחי אדמה סגולים שצפים על פני הנוזל החלק והקרמי; פרוסות של אינטיאס נא במיץ צלול של תפוח ירוק, זוקיני ותרד וקישוטים של פינגר ליים. החמיצות לא מאפילה ולא פוגעת בדג הטרי. שתי מנות פשוטות וטובות.

 

רביבה הקומה השנייה. דג ים. תפוח. סלק. פינגר ליים
מנה ראשונה פשוטה וטובה | צילום: מיכל לופט, יחסי ציבור

לעיקריות לקחנו פורק בלי (בטן חזיר), נהדר ממש, צלוי, עסיסי, עשיר בטעם, משכשך בתוך ציר של בייקון עם חלמון נא שמתפוצץ ומסמיך את הנוזל וטורטליני ממולאים בפרמזן וריקוטה. הבצק שלהם דק וחסון. המנה השנייה הייתה ניוקי פריזאי (מטוגנים, קטנים, עשויים מבצק רבוך) עם שרימפס טריים, קרם של ויניגרט ולימון, אפונה ואפונת שלג וארטישוק ירושלמי צלוי. שתי המנות היו עשויות לעילא, הרמוניות, בלי יותר מדי שטויות. זה אוכל מעודן עם ניואנסים חרישיים שמצד אחד לא מבקש לתת לך זבנג בפרצוף ומצד שני, הוא ממש לא משעמם. איך משהו שעשוי כל כך טוב יכול להיות משעמם?

 

פורק בלי טורטליני חלמון מרווה
עשיר בטעם: פורק בלי נהר, צלוי ועסיסי | צילום: מיכל לופט, יחסי ציבור

אם הקינוחים היו לא טובים, או יותר נכון - לא מצוינים - זו הייתה הפתעה קולוסאלית. בכל זאת, זו הטריטוריה הטבעית כאן. ואכן, הקינוחים היו פנסטיים: טארט לימון עם מרנג פרג, ג׳לי גרניום ואוכמניות טריות; וקינוח של שתי שכבות - קרם שוקולד וקרם קרמל עם טוויל של אגוזי לוז. לא מתוק מדי, לא גס מדי, לא וולגרי, לא צעקני. איזה יופי. ואם זה לא מספיק, אז קיבלנו גם שתי כוסות של תה שחור (צרפתי, אלא מה) וצלחת פטיפורים (מרמלדת גויאבה וממתקי שוקולד שקדים ופולי קפה).

 

לימון. פרג. גרניום. אוכמניות
כמצופה, הקינוחים פנטסטיים | צילום: מיכל לופט, יחסי ציבור

רביבה הקומה השנייה היא מקום קלאסי לקחת אליו את סבתא שלך או את המנכ״ל של חברת ההייטק שמינה אותך למנהל פיתוח אזורי או משהו כזה. יכול להיות שאם אתה מקורב לעברייני צמרת, גם תמצא שם מקום, מי יודע. אידית פדידה הוכיחה שהיא התגברה על טראומת המסעדה הקודמת שלה ועושה כאן אוכל מצוין. המסעדה משרה עליך רוח נעימה ונדיבה, ואז אתה יוצא החוצה ונהג מונית שבדיוק עצר לידך דופק מוכטה מהחלון.

רביבה הקומה השנייה - חשבון
רביבה הקומה השנייה - חשבון | צילום: סטודיו mako

>> כתבו לביצה עלומה

>> בשבוע שעבר אכלנו בשיינע

רביבה הקומה השנייה. ניסים אלוני 10, קומה 2, תל אביב. 050-9006402. לא כשר