ירושלים היא המקום הכי מדכא בישראל ואחד מהמקומות המדכאים ביותר בעולם. זו עיר שמתנגדת באופן עקרוני לנורמליות וכיף חיים. יש אנשים שאוהבים את זה, שיהיה להם לבריאות. כל אחד והסטיות שלו. יש גם אנשים שאוהבים שתולים אותם הפוך מהתקרה, חצי עירומים, כשהפטמות שלהם אחוזות בתופסני מתכת ומלכת סאדו שופכת עליהם שעווה חמה. אני לא שופט אותם כמו שאני לא שופט את הירושלמים.

אינתיפאדת הסכינים הפכה את ירושלים לזירת קרב, וזה לא שקודם היא הייתה לונה פארק. אתה צריך להיות או מטומטם או אופטימיסט מושבע או נתון בהזיות כדי לחשוב שמשהו טוב יכול לצאת מהעיר הזאת. ובכל זאת, קבלו משהו טוב: מסעדת אנה - מסעדה איטלקית, חלבית, כשרה, שנוסכת בך תקווה בלתי מוסברת. אולי, יום אחד, הכל יסתדר: כולם יאהבו אחד את השני וירושלים תהפוך לגן עדן עלי אדמות. ואולי לא. סביר להניח שלא.

אנה היא ממש ההיפך המוחלט של הרוח הירושלמית הנוכחית – בתקופה בה מסעדות נסגרות אחת אחרי השנייה, היא נפתחת. בעיר של אוכל ים תיכוני, היא מגישה אוכל איטלקי. אל מול הליכלוך והכיעור, היא מציעה שקט ויופי. באמת שזו אחת מהמסעדות היותר אלגנטיות שפועלות בירושלים ובכלל. ניצבת בקומה השנייה של בית אנה טיכו, בחלל קטן, אליו עולים במדרגות עץ חורקות. השולחנות מכוסים במפות לבנות, המלצרים צעירים וחמודים להפליא, האווירה משפחתית, והכל זועק: "הכל סבבה! אין בעיות בעולם!". אז לפחות למשך ארוחה של שעה וחצי-שעתיים, עדיף להאמין למסעדת אנה ולא לביבי נתניהו.

מסעדת אנה (צילום: My social, אוכל טוב)
אחת המסעדות היותר אלגנטיות שפועלות בירושלים | צילום: My social, אוכל טוב

אחרי שטופולינו, המסעדה האיטלקית הכשרה וה"מיתולוגית" (אני כותב במרכאות כי אני שונא את המילה הזאת) של ירושלים סגרה את שעריה בעקבות ה"מצב" (אני כותב במרכאות כי אני שונא את המצב), אנה הצליחה (תוך חודשיים-שלושה מאז שנפתחה), להפוך למסעדה האיטלקית הבכירה והטובה ביותר בירושלים. לא שיש כל כך הרבה מתמודדות על התואר, אבל זה הישג ראוי לציון. ואם מתעקשים להשוות – אנה יכולה להתחרות ולגבור על כל מסעדה איטלקית תל אביבית מצויה. למעשה, אם אנה תמשיך ככה וירושלים תמשיך להתאכזר לאזרחיה ומסעדותיה, יש סיכוי שיקרה לה מה שקרה להרבה מסעדות ירושלמיות בזמן האחרון: היא תיסגר ותעבור לתל אביב. אני לא אתנגד לכך.

ואין כאן יותר מדי קונצים. התפריט צנום, שלא לומר צנוע, והרי ידוע שרק השויצרים הכי גדולים מרשים לעצמם להיות צנועים. אנה היא מסעדה שמגישה אוכל איטלקי עשוי היטב. לא יותר מזה, לא פחות מזה. בול פגיעה. זה מתחיל בפרט הקטן ביותר: ברוסקטה (24 ש"ח) של עגבניות טריות, טפנד זיתים מריר ומעולה, בזיליקום טרי, טבעות פלפל חריף וכדורוני מוצרלה. זו לא חוכמה גדולה, ועם זאת - חוכמה ענקית. מסוג הדברים שאתה יכול להעריך רק כשהם עשויים היטב.

סלט של סלקים צלויים (32 ש"ח) הוא התנגשות ציוויליזציות של טעמים: מתיקות של סלק צלוי וחומץ בלסמי, חמיצות של פרוסות דקיקות של סלקים מוחמצים, ארומה דוקרנית של גבינת סנט מור וטעמי אוממי של גילופי פרמזן. אני לא מחובבי הסלק – ירק שבעיקר עושה כתמים שאי אפשר להוריד בכביסה – אבל במקרה הנ"ל, אפילו הסלק לא ידע שהוא כזה טעים. ואגב, בתפריט מצוין שהמנה מוגשת עם רוטב פסטו ועלי גרגר נחלים. התפריט טועה. זו לא פעם ראשונה שתפריטים כוללים מרכיבים שאינם מופיעים בסופו של דבר במנות עצמן. זה מין טרנד שכזה. תפריט כמדע בדיוני. חשבתם שמשחקי הכס זו פנטזיה? נסו לקרוא תפריטים של מסעדות בישראל.

אם יש מדריך להכנת ניוקי, אז מנה של ניוקי אנה (48 ש"ח) צריכה להופיע על הכריכה שלו - ניוקי צרובים קלות, רכרוכיים, אבל רכרוכיים בקטע טוב, לא כמו פוליטיקאי חסר עמוד שדרה או חילזון שדרכו עליו ברחוב. ניוקי שנכנסים לתוך הפה ופשוט מתפוגגים. מותירים אחריהם זיכרון של תפוחי אדמה וקמח. הם מלווים בשתיים-שלוש עגבניות שרי וגבעולי אספרגוס שהוקפצו קלות, ולצידם: כף גדושה של קרם פרש. אני אוהב קרם פרש, כך שגם אם תגישו לי רעל עם קרם פרש, אני אגיד תודה. אבל הניוקי האלה באמת היו נהדרים.

ניוקי אנה (צילום: My social, אוכל טוב)
ניוקי טופ מודל | צילום: My social, אוכל טוב

לעיקריות לקחנו פילה בורי (88 ש"ח) שהוגש על ריזוטו לימוני וקרם סלק. הפילה היה מעט יבשושי, והריזוטו, כמו כל הארוחה, עשוי נכון ונבון, אל דנטה, חמצמץ במידה. גם קאצ'ו א פפה (56 ש"ח) היה מעולה (ולא "קאציה דה פפה", כפי שמכנים את המנה הקלאסית הזאת בתפריט. גם מדע בדיוני וגם עילגות?). גם כאן אין יותר מדי חוכמות: רוטב של פלפל שחור, גבינת פקורינו ושמן זית. עוקצני וקרמי. הספגטי קנוי ולא עשוי במקום, וזה בסדר גמור. לא צריך להתאהב בקונספט של הכנה ביתית. כמו מדפי הסופרמרקט, זו מנה שלא שואפת לגבהים בלתי אפשריים. היא מרחפת מספיק גבוה מעל פני האדמה.

וזה רק מתבקש שהקינוח יעמוד בסטנדרט שהציבה הארוחה כולה. אם זה לא היה קורה, הייתי דוקר מישהו במזלג. טארט לימון (34 ש"ח) הוא קינוח שכל פרט בו היה מדויק להפליא – בצק פריך וחמאתי, קרם לימון רווי בחמאה, חלק ועדין, ומרנג רך. מסוג הקינוחים המסורתיים שלא מנסים להמציא שום דבר חדש, ובגלל שמדובר בזקני השבט, אתה יכול לאכול אותם גם בעוד מיליון שנה.

פילה בורי על ריזוטו לימוני (צילום: My social, אוכל טוב)
ריזוטו עשוי נכון ונבון | צילום: My social, אוכל טוב

קלאסי שבקלאסי

חזרנו לארוחה שניה כדי לעשות וידוא מצוינות. זה כמו וידוא הריגה, אבל בדיוק ההיפך: להוכיח שמישהו חי וקיים וממשיך לעשות את מה שהוא עושה. הזמנו פיצה מרגריטה (52 ש"ח) שהיתה דקיקה שבדקיקות ופריכה שבפריכות. עובי של מילימטרים וביסים שעושים פרקינסון מרוב קראנצ'יות. הרוטב של הפיצה התרחק מרטבי העגבניות הניטרליים הנהוגים בפיצה מרגריטה. הוא היה רווי בעלי בזיליקום טחונים, ובעל ארומה יחסית דומיננטית. זה לא הפריע וגם לא הוסיף.

איטליה זה כאן (צילום: My social, אוכל טוב)
מסעדה הגונה שמגישה אוכל איטלקי עשוי היטב | צילום: My social, אוכל טוב

לצידה, פוקצ׳ה (36 ש"ח) שמגיעה עם קערית מלאה בקרם פרש וסלט קפונטה (תבשיל קר של חצילים, עגבניות, צנוברים, בצל וצלפים). אני מעדיף קפונטה עם זיתים, אבל אין צורך להיות קטנוני. הקפונטה היתה טובה. גם הפוקצ'ה.

ריזוטו דלעת (66 ש"ח) סיפק הוכחה נוספת לסטנדרט הגבוה של אנה, בכל הנוגע לדברים הכי בסיסיים. זה הריזוטו השני שאכלנו שם, והוא היה עשוי היטב כמו קודמו: אל דנטה, לא חמאתי ושומני מדי, קלאסי שבקלאסי. יותר קלאסי מזה, והיו מציגים אותו באגף לארכיאולוגיה של מוזיאון ישראל.

טארט לימון מהאגדות (צילום: My social , אוכל טוב)
איך ויתרנו עליו בפעם השנייה? טארט לימון | צילום: My social , אוכל טוב

ואם כבר צריך לחזור על המילה "קלאסי", אז בוקטיני ארביאטה (52 ש"ח) זו מנת פסטה שהיא א' ב' של ה-א' ב'. כמו הניוקי מהארוחה הראשונה – היא עשויה בצורה כל כך תקנית, כל כך נכונה, שהיא צריכה להיות דוגמנית במדריך להכנת פסטה. זו אולי לא תהיה הדוגמנית הלוהטת והטרנדית ביותר, אבל היא בוודאי תחזיק את מספר השנים הרב ביותר במקצוע. פסטה ברוטב עגבניות לא-יותר-מדי-חריף, שלדעתי ערבבו לתוכו קרם פרש כדי להעניק לו קרמיות וחלביות, עם בצלים, פלפלים צלויים ועגבניות שרי שלמות. אין מה לעשות – לפעמים צלחת פסטה חמה זה כל מה שאתה צריך כדי לנחם את עצמך על זה שנסעת עד ירושלים.

תביא חשבון - אנה (עיצוב: סטודיו mako, אוכל טוב)
ארוחה ראשונה באנה | עיצוב: סטודיו mako, אוכל טוב

לקינוח, לקחנו טירמיסו (32 ש"ח) שהיה לא רע, ביתי, בטעם ידוע ומוכר, אבל אני חייב להודות שעשינו טעות שלא הזמנו שוב את טארט הלימון. אני ממש מתאבל על זה. קורע את הבגדים מרוב צער. בזמן שאכלתי את הטירמיסו, טעמו של טארט הלימון הדהד לי בפה, והתמלאתי בתחושה של פספוס איום ונורא. לעזאזל, לקחתי את הקינוח הלא נכון. אין מה לעשות, החיים מלאי חרטות.

אם ירושלים לא תיחרב בשנים הקרובות באיזו מלחמת דת שיכריזו מטורפים, בכוונתי לחזור למסעדת אנה.

תביא חשבון - אנה (עיצוב: סטודיו mako, אוכל טוב)
ארוחה שנייה באנה | עיצוב: סטודיו mako, אוכל טוב

אנה. בית אנה טיכו, הרב אג"ן 10, ירושלים. 02-5434144


כתבו לביצה עלומה

>> בשבוע שעבר היינו ברעמסס