תל אביב מתפשטת החוצה. הג'נטריפיקציה ועליות המחירים בענף הנדל"ן דוחקות את האנשים הצעירים מחוץ לעיר הגדולה. לא ניכנס לסוגיות מוסריות. זה טוב או רע? זה מה שקורה ועושה רושם שאי אפשר להילחם בזה כרגע. התל אביבים מתחילים לנדוד. הם מתגוררים במקומות שהם לא חשבו שהם אי פעם יתקרבו אליהם. יד אליהו? שכונת התקווה? בת ים? ראשון לציון? כן, כן וכן. הסנוביזם התל אביבי מת, פחות או יותר. יחי הגיאוגרפיה החדשה.
וכמו שאנשים מתחילים לזוז, כך גם האידאה התל אביבית כבר לא ממוקדת בכמה רחובות ליד שדרות רוטשילד. היא משכפלת ומשעתקת את עצמה. תל אביביוּת היא מצב נפשי, אפשר להגשים אותה גם מחוץ לגבולות המוניציפאליים של הדבר עצמו. ותרבות קולינרית, שהיא אולי אחד ההישגים הבולטים ביותר של התרבות התל אביבית, מה איתה? גם לה יש יכולת ניידוּת. חצי שעה לכאן או לשם זה לא כזה ביג דיל. מי אמר שכל המסעדות צריכות להיות ממוקמות על אותם שני מטרים רבועים? מי קבע את זה?
מסעדת סילו בחולון היא מסעדה תל אביבית. באיזה אופן? בעיקר באופן הזה שחולון היא עיר מתה מבחינה קולינרית, ועכשיו היא מתחילה קצת לחיות. זו השפעה תל אביבית מובהקת, של תנודות דמוגרפיות ותרבותיות. הקריסה של תל אביב לתוך אקסקלוסיביוּת, הון ושלטון – גורמת לערים האחרות להמציא את עצמן מחדש בתור אלטרנטיבה, נדל"נית ואחר כך תרבותית. זה מתחיל בקטן. בזעיר אנפין. עוד מסעדה ואחר כך עוד מוזיאון וגלריה ומי יודע איפה זה ייגמר. בסופו של דבר חולון, בת ים וראשון לציון יהיו תל אביב, ותל אביב? כלוב משעמם עשוי זהב לעשירון העליון.
סילו ממוקמת בתוך פארק פרס. כן, שמעון פרס. הנשיא לשעבר. הנה לכם תופעת טבע: מקומות בכל רחבי המדינה נקראים על שמו של הנשיא לשעבר. ככל הידוע לי, הוא עדיין בחיים. איזו מגלומניה מטורפת. נרקיסיזם של בן אדם אחד שחושב שהוא המציא את ישראל. פרס, פרס ועוד פעם פרס. תוקם ועדת חקירה בהקדם (ע"ש פרס).
הפארק, כצפוי, הוא קניון פתוח שצופה לעבר אגם מלאכותי שנראה כמו בריכת ילדים. נראה לי שזו מטאפורה לחיים הישראליים, אבל אני לא בטוח בזה. סילו נמצאת בקומה השנייה, צופה אל עבר האגם. זה נשמע פסטורלי אבל זה מרגיש כמו דיסנילנד. האוכל הוא איטלקי וים תיכוני. השף, רובי פורטנוי, קורא לזה Meditaliano. שיהיה.
התפריט רחב. רחב מאוד. רחב מדי. אבל הוא מנסה לקלוע לטעם העכשווי של האוכל התל אביבי – אותה ים תיכוניות קלילה שהפכה כבר לסטנדרט. בהבדל אחד משמעותי: המנות בסילו ענקיות. אולי זו הוכחה לכך שאנחנו נמצאים בחולון. פה מאכילים משפחות. לא רווקות תל אביביות צנומות. למשל, שניצל נפוליטנה (89 ש"ח), מה שנקרא "מילנזה". שני נתחים של שייטל, גודלם כגודל ראש של תינוק, מוגשים כשניצל, טובעים ברוטב עגבניות, ומעליהם מפוזרת מוצרלה מגוררת. זו מנה טובה, אם כי נתחי הבשר היו עשויים מעט יתר על המידה והיו נוקשים. בכל מקרה – אחרי מנה שכזו, אתה כבר שבע. זו כמעט נדיבות-יתר.
גם המנות הראשונות היו בעלות מידות מכובדות: קובנייה דג (42 ש"ח) הגיעה בדמותן של ארבע תלוליות של קוביות סביצ'ה בס, שטעמן הקהה הצביע על חוסר טריות מסוימת. קוביות הדג עורבבו בבצל סגול, פטרוזיליה, לימון כבוש ובורגול. אם זה לא מספיק, אז גם הוגש לצדן פסטל מיותר, ממולא באותו הדג (המלצרית טענה שמדובר במילוי של מוצרלה. היא טעתה). הבצק של הפסטל היה מסמורטט ולא פריך. זו מנה שיש לה כוונות אופנתיות (הריפרור למטבח הערבי), אבל הביצוע – לא מבריק. לא כל דג צריך להפוך לקובנייה. תשאירו את הטרנדים בתל אביב.
פיצה לא מיניאטורית
ארנצ'יני (42 ש"ח) הגיעו כצמד מטוגן במילוי מוצרלה ופסטו וארנצ'יני פטריות אפוי לצד מטבל יוגורט. ארנצ'יני אפוי זה כמעט חילול הקודש (במיוחד כשהוא תפל, כמו במקרה הנדון), אבל אני מניח שמנסים לקרוץ כאן לקהילת חובבי הדיאטה והבריאות. אין צורך. לא חייבים לאכול ארנצ'יני. והמילוי של המוצרלה והפסטו? ובכן, יש רעות קולינריות שצריך להוציא מחוץ לחוק. הפסטו – הארומטי, הכמעט בלתי נסבל – הוא אחד מהם.
והפסטו הגיח שוב במנה של אספרגוס בגריל (45 ש"ח). ארבעה גבעולי אספרגוס מצוינים, מוגשים על מצע של פולנטה עשירה מתירס טרי, ומעליהם – בוריק מבצק עלים שממולא, כן, במוצרלה ופסטו. לפחות הבצק היה פריך. על הפסטו אני לא סולח.
צלחת שרקוטרי (45 ש"ח) הייתה עוד תצוגת תכלית של נדיבות יתר, לצד ביצוע טכני לא מבריק. פרוסות דקיקות של ברזאולה, רוסטביף ולשון עגל, היו לא מוצלחות. לא מתובלות. לא מיושנות. עם גוף רופס, חלקלק ונימוח. הן הוגשו לצד – אני לוקח נשימה עמוקה – סלט פסטה בפסטו (שוב אתה?!), סלט כרוב לבן, רוטב טונה, חרדל דיז'ון, צ'ימיצ'ורי, מלפפון חמוץ וצנימים. אבל זה לא עזר לנקניקים להיות נקניקים כמו שצריך. להיות שרקוטייר זו מלאכה שצריך להתמחות בה. זה לא משהו שעושים על הדרך. וזאת הייתה מנת על הדרך.
באגף הפיצות, לעומת זאת, סילו מדגימה הצטיינות – הבצק פשוט נהדר. מהטובים שניתן לדגום בתוך קדחת הפיצות שאנחנו מצויים בה בתקופה הזו. בצק דקיק ותפוח היטב בשוליים. פיצה בעלת ממדים מכובדים, כמובן. זו לא הפיצה בעלת הגודל המיניאטורי שהתרגלנו אליהן בתל אביב. הזמנו פיצה מרגז (59 ש"ח). פיצה נפלאה ועזת טעם. את רוטב העגבניות החליפה מטבוחה ועליה פוזרו חתיכות חריפות של מרגז ונקניקיות צ'וריסו. בפיצה הזאת התגשם הפוטנציאל של סילו בתור מסעדה איטלקית ים תיכונית. הייתה רק בעיה אחת: הפיצה הגיעה ללא מוצרלה. המלצרית התנצלה עמוקות, אבל לא היה לנו נעים להודות שזה עבד מצוין גם בלי המוצרלה. אז נתנו לה להרגיש רע עם עצמה.
לקינוח, לקחנו קנולי מלבי (42 ש"ח). עוד בן כלאיים איטלקי-ים תיכוני. הקנולי, עשוי בצק רווי בבוטנים, היה מצוין (שלושה צינורות קנולי, ליתר דיוק). המלבי, נו, היה מלבי רגיל, אבל השילוב ביניהם היה מקורי ומעורר סימפטיה. בצד הוגשה גלידת פיסטוק טובה.
יצאנו מסילו על ארבע, שבעים ומפוצצים. תפסנו מונית בחזרה לתל אביב. סיכמנו שיש לחולון עוד דרך לעשות עד שתהפוך למעצמה קולינרית, אבל צריך להתחיל איפשהו. סילו היא התחלה סבירה.
סילו. שדרות ירושלים 210, חולון. טלפון: 03-5733315.