המושג "מסעדת יוקרה" איבד מהרלוונטיות שלו בשנים האחרונות, ואולי מעולם לא היה רלוונטי. בישראל אין יוקרה אמיתית. יש רק מראית עין וחיקויים דהויים. יוקרה זו לא גחמה נובורישית. זו תרבות ומסורת ואריסטוקרטיה כבדה עם כיסים עמוקים. כשכל אלה נעדרים, "מסעדת יוקרה" הופכת מהר מאוד לדוכן של פיתות עם טחינה וחריף. כי הפיתות הן המהות והמשמעות האותנטית של המקום הזה. פיתה היא נצחית. תפנו לה עורף? היא תחזור אליכם בהפוכה. תזרקו אותה מהחלון? היא תיכנס דרך הדלת. מפות לבנות על שולחן? סתם ניסיון להיות אירופאי במדינה שמתנגדת לאירופאיוּת; להיות אזרח העולם בענף שמתכנס לתוך עצמו, מגלה את המקומיוּת על חשבון הגלובליות, את האדמה על חשבון השמיים. במאבק העקרוני בין פואה גרא לקבב, ברור לגמרי מי מנצח.
קורדרו מתעקשת להיות מסעדת יוקרה באוקיינוס של דוכני פיתות עם טחינה וחריף. היא ממוקמת על חורבות מסעדת בליני הוותיקה בשכונת נווה צדק. את דיירי השכונה אין צורך להציג. בוודאי קראתם עליהם במדורי הכלכלה, אולי גם במדורי הפלילים. מדובר באנשים מפוצצים אחד-אחד, לא בהכרח דוברי עברית. כשנכנסים למסעדה, השפות המדוברות הן רוסית, צרפתית ואנגלית. אחד המלצרים מסביר בקול רם ליושבים באחד השולחנות שיש לו שמפניה "דה בסט של הדה בסט" ואף מילה נוספת על אוליגרכים. המפות במקום אכן לבנות. המלצר לא טורח לנקות אותן בין המנות. יוקרה, יוקרה, אבל למי יש כוח לעבוד יותר מדי ולהתעסק בכל מיני טקסים מיותרים, כמו שנהוג במסעדות יוקרה ופיין-דיינינג אמיתיות שפועלות במרחק טיסה מכאן? בסוף הארוחה השולחן נראה כמו שדה קרב: המפה הלבנה מטונפת בשיירי הארוחה, פירורים וכתמים, ג'יפה של הג'יפה. ועל כך צריך לומר – אין חצאי נימוסים והליכות. זה או שאתה ממלא אחר קוד הנימוסים במלואו, או שאתה מוותר על הפסאדה. קורדרו, יש לומר, היא בהחלט מסעדה של פסאדה.
עד כמה גדולה הפסאדה? זה מתחיל בשמות של המנות. ג'יבריש של לועזית עקומה ועילגת, איטלקית וספרדית וצרפתית. רוב צירופי המילים בתפריט הם שגויים מבחינה תחבירית, מונפצים או מיותרים לגמרי. מה רע בתפריט בעברית צחה? למה צריך "לה סופ דו שף" (מרק היום), "לה פאן" (לחם), "טרטר דה ביף" (טרטר בקר) או "אנסלאדה דה טומאטה" (סלט עגבניות)? הרצון כמובן הוא להוכיח שבמקום שורה אווירה בינלאומית, אינטרקונטיננטלית, אינטרנציונאלית. והתוצאה, כמה לא מפתיע, היא פרובינציאלית בעליל. קורדרו היא מסעדה שמשוטטת ברחבי "אירופה הקלאסית", אבל זה מסוג הטיולים המאורגנים האלה, שלוקחים אותך לסיבוב באטרקציות התיירותיות והמדריך לא באמת מכיר כל סמטה וכל דרך צדדית וכל סוד עירוני שמור היטב. עוד רגע הוא בעצמו הולך לאיבוד. אבל מה? הוא מתנהג כאילו שהוא אלכסנדר מוקדון שיצא למסעות כיבוש.
קחו למשל את המלצר ששירת אותנו. עבורו, הסועד הוא כמו ילד קטן שמבקר בפעם הראשונה למסעדה. לכאורה, המלצר מסביר פנים, אבל בעצם - הוא מתנשא עליך. הוא לא סומך עליך שתכיר מושגים בסיסיים. אתה הרי מגיע מתרבות הפיתות, הטחינה והחריף, והמלצר? מאיפה הוא? ארמונו של לואי ה-16? כך, כל מנה מלווה בהסבר ארוך ומייגע. "אתם יודעים מה זה פולנטה?", נשאלנו, וגם הוזהרנו: "רציתי להזהיר שיש בצל קונפי במנה", "רציתי להזהיר שיש טעם אניסי למנה". כן, קראנו בתפריט. בכל פעם שמנה מגיעה לשולחן, המלצר מתעקש לפרט באריכות את כל מרכיביה ובזמן האוכל הוא ניגש שוב ושוב כדי לברר אם טעים לנו. האם הוא מברר אם טעים או האם פלבאים שכמותנו יכולים בכלל ליהנות מאוכל עילאי שכזה? התחושה היא של חוסר ביטחון טוטאלי מעורבב עם היבריס לא מבוסס.
כמה לא מבוסס? "לה טונה איטליה" (75 שקלים) הוא לא רק שם מטומטם למנה, אלא שגם הטונה היא לא "משובחת" כמו שטען המלצר. זו טונה מאיכות בינונית ומטה, עם טעמי לוואי לא בהכרח נעימים, צבעה דהוי, היא נכבשה במלח וגם עושנה לאחר מכן. כלומר בוצע בה וידוא הריגה. בקיצור, לקרדה. לצידה קיבלנו פוקצ'ה (29 שקלים) עם פסטו ארוגולה ופרמזן וטפנד עגבניות ואנשובי. אני לא אתפלא אם את המתכון של הפוקצ'ה לקחו מאיזה מדור מתכונים של רפי כהן.
"מחיונס קאליינטס" (65 שקלים) היא מנה לא רעה של מולים פיקנטיים ברוטב חמאה ואניס, קרם שומר וירקות שורש; "פולפו אלה פולנטה" (72 שקלים) הוגשה לנו קרה: חתיכות של תמנון שלא רוכך כיאות, צמיגי ולא נעים לאכילה, שנצלה מבעוד מועד בגריל, חיכה במקרר, הוצא מהמקרר ולא חומם מחדש. התמנון המצונן הוגש על גבי פולנטה מתירס טרי, מתוקה להחריד, מפוצצת בשמנת מתוקה, עם פצפוצים של שקדי עגל ופטריות. זו מנה עם טעם של קינוח וטמפרטורה של ארטיק מטרה.
לעיקריות הזמנו שתי מנות: "קורדרו קון טומאט" (115 שקלים) היא מנה של בשר טלה בבישול ארוך שמוגש על גבי לחם שטוח ואוורירי, עם בצל קונפי, זיתים שחורים, שום ועגבניות מיובשות. אתם יכולים לקרוא למנה הזאת לאפה עם שווארמה. לא תהיו רחוקים כל כך מהאמת. הנה, רואים, התחלנו עם "מסעדת יוקרה" והגענו לשווארמה. זה היה צפוי, לא?
הזכרתי קודם את הקבב? אז בקורדרו מגישים קבב, כן, כן. אלא שלא קוראים לו קבב. חס וחלילה. אנחנו ב"מסעדת יוקרה". "קורדרו קוטלט" (108 שקלים). מה זה קורדרו? זה שם המסעדה כידוע, וזה גם טלה בספרדית. המנה הנ"ל הייתה עשויה מבשר בקר. אז למה לקרוא לה "טלה"? שאלנו את המלצר. הוא צחק ואמר: "לא צריך לקחת את זה פשוטו כמשמעו". אוקיי, אם בקר יכול להיות טלה, אז "קורדרו קוטלט" היא מנה של קבב גדול מידות, בשר קצוץ מעורבב בשקדי עגל ומח עצם מעושן ברוטב יין אדום וגראטן תפוחי אדמה. אחלה קבב בסך הכל. אתם יודעים מה, אתם יכולים לקרוא לו המבורגר. או אפילו סטייק האשה צרפתי. אבל אל תקראו לו "קורדרו קוטלט".
לקינוח, המלצר המליץ על "פאסטל דה קורדרו". מי שינחש מה זה, יקבל ממני מיליון רובל. נו? נכנעים? "פאסטל דה קורדרו" זה קראק פאי. מי היה מאמין. בסוף הלכנו על "טארט או סיטרון" (49 שקלים). מה זה? פאי לימון כמובן, עם צ'אטני ליים וכמה טיפות של בלסמי מצומצם. ואפילו לא רע כל כך. אם היו קוראים לו סתם "פאי לימון", אולי אפילו הייתי נהנה יותר. אבל חיים ומוות ביד הלשון, ההוויה קובעת את התודעה, השפה את החוויה. ואם המנות לא ממש טובות, לפחות יש להן שמות שמתנגנים כמו משפטי חיזור. קורדרו היא "מסעדת יוקרה" שמנסה ככל יכולתה להוכיח שהיא יותר אירופה מאירופה. חמודה, מתחשק לומר לה, את אומנם נמצאת בנווה צדק, אבל כמה מטרים משם זה כבר כרם התימנים. הארוחה בקורדרו עשתה לי חשק למרק בשר, לחוח וחילבה. או כמו שבקורדרו קוראים לזה – "לה מרק בשר", "לה לחוח" ו"לה חילבה". לה לה לה.
>> בשבוע שעבר המבקר אכל ברוברטה וינצ'י
קורדרו. יחיאלי 6, תל אביב. 03-5178486. ראשון-שישי 18:00-00:00. לא כשר