אנחנו חיים ככל הנראה באחת התקופות הכי אינפנטיליות בתולדות האנושות. אתם בוודאי מכירים את הסיסמה הפופולרית מפייסבוק: "הכל מטומטם". נדמה לי שהיא ממצה את הדיון כולו. אנשים בני עשרים, שלושים, ארבעים, מתנהגים כמו טינאייג'רים נטולי בינה. מתמכרים לסדרות תינוקיות בנטפליקס שעלילותיהן הפשוטות והליניאריות מזכירות ספרי ילדים (מי אמר "בית הנייר"?); מצלמים סטוריז וסלפיז של מאורעות חייהם הלא מעניינים; יש להם יכולת ריכוז שמספיקה אולי לתוכנית ריאליטי, פעמיים בשבוע. הם מסרבים להתבגר, חלקם עדיין חיים אצל ההורים, מפחדים ממחויבות, מפחדים מהעולם החיצון, מאמינים בתיאוריות קונספירציה ופייק ניוז ומפוצצים בחששות קיומיות. תראו את התיירת הישראלית ההיא, בת ה-39, שחרטה כתובת על קירות הקולוסיאום. איפה את חושבת שאת נמצאת, בטיול סוף שנה בכיתה י"א?
אינפנטיליות היא מטבע עובר לסוחר. זה בולט מאוד בתעשיית המסעדות המקומית. שלל הגימיקים והשטיקים מעידים על כך שהקהל לא רוצה, אולי לא מסוגל, לשלם עבור אוכל שאין לצידו איזה להטוט קונספטואלי מטופש. עיצוב פנים טווסי, צילחוּת מפואר (עלק), טכניקות שמועתקות משפים סלבריטאים מחו"ל, רעש וצלצולים. זה כמו ילד שנכנס לחנות ממתקים. אבל אנחנו לא ילדים, נכון? ומסעדה היא לא חנות ממתקים. זה עסק רציני שאינו מיועד לליצנים עם אף אדום.
ואחרי כל ההקדמה הזאת, קבלו בשורות עצובות. או משמחות, אם אתם בני שלושים עם מנטליות של בני 14. הנה נפתחה לה המסעדה הכי אינפנטילית שאי פעם ביקרתי בה. היא ממוקמת בתוך מתחם בשם פנטסטיק, שכולל גם בר קוקטיילים ופינת הסבה אפלולית שבה נדרש האורח להמתין לתורו. אל חלל המסעדה מגיעים דרך מסדרון מראות. המארח מתעקש להוביל אותך כשבידו נר בוער. המסעדה עצמה מעוצבת כמו אטרקציה תיירותית, דיסנילנד קטן מידות עם רהיטי רטרו, הומאז' צולע ל"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות". בחלל מפוזרות בובות מרוטות פרווה של ארנבים לבנים, פסלים של כלבי בולדוג, מזרקת שיש של ילד משתין וחפצי וינטג' משוקי פשפשים, כמו עגלה של תינוק משנות החמישים. הקירות עצמם מכוסים בעציצים שצומחים לגובה, חלקם משירים את עליהם הצהבהבים על הכיסאות. המלצרים, כמה מביך, מסתובבים עם זנבות של שפנפנים ושועלים שתקועים להם בתחת, ואם לא די בכך - יש להם גם תוכי על הכתף. אני מקווה שהם מקבלים מספיק כסף בשביל ההשפלה הזאת.
בראיון למדור האוכל האינטרנטי של עיתון הארץ, טען אחד הבעלים ש"מה שעומד מאחורי כל זה הוא השאיפה לייצר לא רק חווית אכילה או שתייה אלא חוויה סוריאליסטית ורב חושית...(חוויה) פנטסטית, פרוגרסיבית, רדיקלית, פרוורטית ובעיקר מוזזת מהמציאות, מעין אולם נשפים בדיוני". על מה לעזאזל הוא מדבר, תגידו לי? אנחנו כבר רגילים לכך שהשפה איבדה ממשמעותה. המילים לא אומרות כלום. הן ריקות. אבל "חוויה סוריאליסטית"? "פרוגרסיבית"? "רדיקלית"? "פרוורטית"? לכל הרוחות, מדובר במסעדה ובר קוקטיילים בצפון תל אביב. כולה מסעדה ובר קוקטיילים שנראים כמו תרגיל בעיצוב פנים בשנה השנייה במכללה בשילוב עם אסקייפ רום. זה לא מסע אל.אס.די של טימותי לירי ולא "דלתות התודעה" של אלדוס האקסלי ואפילו לא ציור של סלבדור דאלי או "סאלו או 120 ימי סדום" של פאזוליני. ויש לי עוד שאלה: מדוע כתבת האוכל המכובדת של עיתון הארץ, משתפת פעולה עם הבולשיט היחצני הזה ומביאה אותו כלשונו? אין גבול לשטויות המטופשות שאפשר לספר לקוראים? למה לא להקשות על בעלי המקום, לעשות עבודה עיתונאית מקצועית, ולומר לו בפשטות – אחינו היקר, תפסיק לבלבל במוח.
יש כלל ברזל בחיים, תשננו אותו היטב, אם עדיין לא הבנתם: אם מישהו אומר לכם שהוא "משוגע", כנראה שהוא נורמלי לגמרי, ואם מישהו מדבר על "הזיה", כנראה שהוא מחובר טוב טוב לקרקע. המסעדה הזאת היא ניסיון כושל לייצר "חוויה" נטולת חוויה. אין כאן שום דבר פנטסטי. הכל מאוד רגיל ושגרתי ולא מהמם חושים. אם הייתי מביא לשם את הבן שלי, אולי הוא היה מתלהב מהבובות של הארנבים ומהזנבות של המלצרים. הוא בגן טרום חובה. אני בן אדם מבוגר ואני מצפה שיתייחסו אליי כמו בן אדם מבוגר. ואם בכל זאת אתם מתעקשים להשתעשע ולהיות משחקיים, אז גם את זה צריך לדעת כיצד לעשות. רציתם לבנות היכל של פנטזיות? זה יכול היה להיות רעיון חמוד, בתיאוריה. חבל רק שיצא לכם ג'ימבורי.
ועכשיו נגיע סוף סוף לאוכל. אין יותר מדי מה להגיד עליו. הוא ממשיך את הקו האינפנטילי: בישול מגובב ומקושקש שמשתמש בקרמים ואבקות וג'לים (כמה שזה כבר מיושן) כדי להסתיר את זה שאין לו תוכן אמיתי. הניסיון כאן הוא לייצר איזשהו משתה מהאגדות, עם רעיונות שנלקחו ללא בושה מתוכניות בישול של הסטון בלומנטל. התחלנו בפרוסה קטנה של עוגת קרפ ובוטארגו (26 שקלים). אל תצפו כאן לעוגות הקרפ המפורסמות, המורכבות מעשרות שכבות של קרפים דקיקים. כאן הקרפים עבים, ביניהם יש שכבות גסות של קרם פרש וקרם חמוץ של תפוחים ירוקים, שמזכיר גרבר, ומעל גיררו יותר מדי בוטארגו (ביצי דגים מיובשות). מנת פתיחה שמשוויצה ביכולותיה, רק שאין לה יכולות.
לראשונות הזמנו טונה אדומה נאה (62 שקלים) עם קרם לימון וג'ל תפוז חריף ודפים דקיקים של צ'ילי, ומה זה בכלל משנה? טונה באיכות בינונית ומטה שמוסווית מאחורי טכניקות אנכרוניסטיות וטעמים בוטים; סקאלופס צרובים (64 שקלים) גם הם סובלים מעודפות חומרי גלם ושעשועים טכניים. הסקאלופס עצמם, שלושה במספר, נצרבו היטב, אך הוגשו עם קרם אפונה ובזיליקום, חמאה חומה, קולרבי צלוי, שום קונפי ואפונה פריכה מהסוג שמוכרים בפיצוציות. בשביל מה זה טוב, כל העומס הזה? כנראה בשביל הפוטוגניוּת של האינסטגרם.
כן, מדובר במנות אינסטגרם. כן, זה לא מפתיע. כן, זה די מדכא. מנה של תמנון פריך (72 שקלים) שכשכה בתוך "גלייז" של כרוב סגול. מדובר בשלולית בצבעים זרחניים כחולים-סגולים, כמו מים שנפלטו מתוך כור גרעיני. התמנון לא רוכך כהלכה, טוגן והיה שמנוני. הוא הוגש עם פירה שעועית לבנה ותפוחי אדמה ומעליו פוזרה אבקת סלק סגולה. האם פיה עם כנפיים ובלי חוש טעם התעופפה בסביבה? יכול להיות.
לעיקריות הזמנו חזה אווז (112 שקלים) ובורגר וולינגטון (74 שקלים). עכשיו, תשמעו, במנה של חזה האווז קרה דבר באמת מדהים: נתחי חזה האווז הוגשו ברוטב דובדבנים. אוקיי, זה סביר. בצד, גראטן של צנון ותפוח אדמה. גם כן סביר. ואם לא הספיקה לכם המתיקות של רוטב הדובדבנים? אז הנה, קצפת וקראמבל קקאו. כן, חזה אווז עם קצפת וקראמבל קקאו. איזה מוח יכול לחשוב על הצירוף הזה? הנה לכם סוף סוף ה"פרוורטיוּת" שהבטיחו לנו!
בורגר וולינגטון היא מנה עם התחכמות בצידה. גרסה כושלת לביף וולינגטון. המבורגר עטוף בחזה אווז מעושן, מכוסה בריבת עגבניות, עטוף בבצק עלים, לצידו קולסלואו של חסה במיונז וטבעות בצל. ההמבורגר נטחן דק עד שקיבל טקסטורה של לוּף והוא הוגש במידה וול ולא מדיום רייר כפי שטען המלצר. זה המבורגר גרוע שנעטף בכל כך הרבה הבטחות שווא, שאם היה בית משפט לתביעות קטנות בענייני אוכל, הייתי תובע אותו על הטעיית הציבור.
הזמנו שני קינוחים: פטיסייר פרנץ' טוסט (48 שקלים) – קרם פטיסייר בניחוח פרנץ' טוסט, תותים טריים בניחוח לבנדר (כלומר, בית שימוש), שמנת חמוצה, אבקת קרמל, קארמבל מלוח ושבבי פטל מיובש; גנאש שוקולד (48 שקלים) הוגש עם חלת דבש, טופי, קולי פטל אסאי ומרנג שרוף. תשאלו מה השורה התחתונה של כל הבוג'רס הזה? מתוק. מתוק מדי. אינפנטילי. אינפנטילי מדי. נכנסנו למסעדה דרך מסדרון מראות ונפלנו לתוך בור אפל ועמוק במיוחד. אליס לא גרה כאן יותר. החלום הפך לסיוט. הכובען המטורף התגלה כיזם בתחום ההסעדה. לחתול הצ'שייר נמחק החיוך מהפרצוף. הכל באמת מטומטם.
>> בשבוע שעבר המבקר אכל בבר 51
פנטסטיק. צידון 1 תל אביב. 03-5164700. לא כשר