עוד ידברו ויכתבו על מצב המסעדות האסייתיות בימי נגיף הקורונה, על המזללות הסיניות הריקות מאדם, על הפאניקה הקולקטיבית. ובוודאי שאין מנוס מלהגיע למסקנה שהרע עוד לפנינו, כרגיל, כי כשבסין מתים סינים, בישראל לא אוכלים אגרולים עם רוטב אדום זרחני. אין גבול לטיפשות ולגזענות. ואם זה יימשך ככה, עד לאן נגיע? חרם על בית תאילנדי? לא, רק לא זה. שביתת סלט פפאיה? הו לא. בידוד נטול נודלס? הכיצד זה ייתכן? האם יצליחו הישראלים להתגבר על הדעות הקדומות? האם הנגיף יתנדף? האם הפפאיה תנצח? הישארו עמנו (עם מסיכה על הפנים ואלכוג’ל על הידיים).

פאפאסאן היא מסעדה חדשה בגבעתיים שיש לה כנראה טיימינג די גרוע. בימי הקורונה, לפתוח מסעדה פן-אסייתית זה נאחס רציני. כמו המבורגרייה בימי הפרה המשוגעת. מי יהיה מספיק אמיץ כדי לנסוע לגבעתיים ולהחזיק צ’ופסטיקס ביד? ותוסיפו לכך את מגבלות הז’אנר. זו לא רק הסכנה הבריאותית המדומיינת, אלא גם היומרה שלא תיאמן: ללהטט בין מטבחים שהדבר היחידי שמחבר ביניהם זה הקרבה הגיאוגרפית היחסית. גבירותיי ורבותיי, שיהיה ברור כבר עכשיו: מה שטוב לקורונה, לא טוב לקולינריה.

השף של פאפאסאן הוא משה בדישי, לשעבר השף של מינה טומיי, עוד מסעדה פן-אסייתית פופולרית שהדבר הכי טוב שיש לי להגיד עליה זה שאין לי להגיד עליה כלום. בדישי זורק אבן לכיוונה של אסיה וחושב שהוא יפגע. התפריט עושה סחרחורת. מנות מהודו, יפן, סין, וייטנאם, קמבודיה, תאילנד ואינדונזיה (מה עם לאוס? מה, להם לא מגיע?). זה נשמע כמו טיול מאורגן באניית נוסעים ענקית ששטה לשום מקום. אתה לא יודע מה לבחור כי המלאי הוא מוגזם. זה לא כמו להיות ילד בחנות ממתקים - זה כמו ללכת לאיבוד בג’ונגל בווייטנאם בסצנה גנוזה מתוך “אפוקליפסה עכשיו”. האימה, האימה.

מסעדת פאפאסאן בגבעתיים (צילום: אנטולי מיכאלו,  יח"צ)
מסעדת פאפאסאן בגבעתיים | צילום: אנטולי מיכאלו, יח"צ

זה בדיוק מה שאמרנו כשהגיעו שתי המנות הראשונות: דה הורור, דה הורור. האחת, וייטנאמית – נאמס (42 שקלים), אותם אגרולים או סיגרים, אם תרצו, עשויים עלי אורז, ממולאים בפרגית קצוצה ועשבי תיבול. בפועל קיבלנו שלושה צינורות שמנוניים שכנראה נזרקו לשמן בעודם קפואים לגמרי. המילוי שלהם היה קציצתי ודחוס. קיבלנו אותם עם עלים נבולים של חסה ערבית (בדרך כלל מקובל לעטוף אותם בחסת אייסברג פריכה). זו מנה עלובה, אין דרך אחרת לומר זאת.

השנייה יפנית, ואולי לקרוא לה יפנית זה הגזמה פרועה. אם היו מכינים ביפן את המנה הזאת, לא רק הטבח היה עושה חרקירי, אלא גם הלקוחות, ראש עיריית טוקיו, שרת החוץ, פיקאצ’ו והלו קיטי. מדובר ב”כדורי אש” (46 שקלים) - חמישה כדורי אורז (“תמרים” קוראים לזה בתפריט) עטופים בדג נא. כששאלנו את המלצרית באילו סוגי דגים מדובר, היא משכה בכתפיה באדישות וענתה: “דגים משתנים, אתם יודעים. טונה, סלמון, מוסר, דברים כאלה”. אפילו המלצרית השתעממה מהמבחר הבנאלי. אז מה אנחנו נגיד?

פאפאסאן. כדורי אש (צילום: אנטולי מיכאלו,  יח"צ)
פאפאסאן. כדורי אש | צילום: אנטולי מיכאלו, יח"צ

המנה הגיעה לשולחן: חמישה כדורי אורז מכוסים בדגים נאים משעממים, מסודרים במעגל, ובמרכזם – להבת אש! אתה אמור לקחת את כדורי האורז עם הצ’ופסטיקס ולטגן אותם מעל ללהבה. להקריב אותם לאלוהי הגימיק. הלהבה ניזונה מאיזשהו סוג של כוהל – מאוד בטיחותי הדבר הזה – שמעטיר מניחוחו המצחין על כדורי הסושי האלה. הדג הנא נצלה, האורז (הגרוע) מתפורר, ולאוכל יש טעם של אצטון.

ואז, אחרי שתי מנות שבאמת מדגימות את כל מה שרע במטבח הפן-אסייתי – אם אפשר לקרוא לו מטבח ולא, נניח, חדר בריחה – קורה איזה נס קטן. אור בחשיכה. להבה בקצה המסדרון: פאפאסאן מתחמקת מהגורל העגום שהיה צפוי לה. אחרי שהבערנו סושי בלהבות השמימה והנמכנו ציפיות עד לגובה פני הדשא, החלו להגיע המנות והן, אפעס, היו לא רעות. אפילו די סבירות. כלומר, לא ממש גרועות או ממש לא גרועות. שלא לומר - כן, אכילות. חמודות. עושות ת’עבודה הפן-אסייתית בצורה הכי טוב שאפשר. מה עוד אפשר לבקש בימי הקורונה?

כדורי פוּרי הודיים (48 שקלים) מולאו במוּסר קצוץ עם ויניגרט חלפיניו, עשבים, סלסת בצלים, יוגורט וביצי טוביקו שחורות. זה מנהג ישראלי נפוץ - לקחת דג ולהעלים אותו מאחורי מסך כבד של תיבול אגרסיבי - אבל כאן זה איכשהו עבד, לא ברור איך. וחוץ מהפוּרי, מה בכלל הקשר להודו? החלפיניו? אין קשר. מנה של טעמים חזקים ודג שהוא נוכח-נפקד. במנות כאלה אני ממליץ להחליף את הדג בחתיכות קלקר. זה חומר גלם הרבה יותר זול.

 

פאפאסאן. כדורי פורי הודיים (צילום: אנטולי מיכאלו,  יח"צ)
פאפאסאן. כדורי פורי הודיים | צילום: אנטולי מיכאלו, יח"צ

“אפוק אפוק” (48 שקלים) הם דאמפלינגז אינדונזיים. בפועל מגיעים שלושה כיסונים מטוגנים שבטעמם מזכירים יותר אמפנדה, ממולאים בבשר טחון, עם מטבל בוטנים וסמבל בלדו (ממרח צ’ילי אינדונזי). זה חטיף סביר והגיוני. מסוג החטיפים שאתה יכול לאכול מהם שלושה וגם שלושים בבת אחת.

 

פאפאסאן. אפוק אפוק (צילום: אנטולי מיכאלו,  יח"צ)
פאפאסאן. אפוק אפוק | צילום: אנטולי מיכאלו, יח"צ

המשכנו עם שתי מנות עיקריות: “בומביי באטר צ’יקן” (67 שקלים) זו מנה הודית מגה פופולרית, וכאן – עשויה היטב. פרוסות בשר עסיסי במרינדת קשיו, עטופות בנאן דקיק עם צ’אטני נענע ולימון. מנת מסעדות הודיות לגיטימית לחלוטין. לא בהודו, בישראל. אולי גם בלונדון (בירת המסעדות ההודיות מחוץ להודו); מסאמן סטייק (79 שקלים) לוקחת את הטעמים של המסאמן קארי התאילנדי, מזקקת אותם, מסלקת את תפוחי האדמה והבצל ומותירה רוטב חלק, עשיר, קוקוסי, מתובל, ובו טובלות פרוסות של נתח קצבים עשוי מדיום-רייר. זו המנה המצטיינת של הארוחה ויש בה ניואנסים ויש בה עדינות. הפתעה.

ואפילו הקינוח היה לא דלוח. “פנקוטה תאילנדית” (42 שקלים) היא פתרון טוב לשיעמומון הפנקוטה: תבלינים חזקים של תה מוסיפים עקצוץ משמעותי לרביכת השמנת. פנקוטה בטעם של הל וציפורן. לא רע. והנה, הופל’ה, פנקוטה ייחודית ומעניינת וסיומת ראויה לארוחה פן-אסייתית שיכולה הייתה להיות הרבה יותר גרועה. בסך הכל, פאפאסאן היא מסעדה שנותנת תמורה סבירה לכסף. אם אתם מפחדים לצאת מהבית בגלל הקורונה, אין ספק שזו מסעדת וולט לגיטימית ביותר. אולי האוכל אפילו יהיה יותר טעים באריזות של פלסטיק.

פאפאסאן. חשבון (צילום: סטודיו mako)
פאפאסאן. חשבון | צילום: סטודיו mako

>> כתבו לביצה עלומה

>> בשבוע שעבר אכלנו בבזאר 32

פאפאסן – PAPASAN. כצנלסון 59, גבעתיים. ראשון-שבת, שעות פעילות: 18:00-02:00. טלפון: 03-7506070. לא כשר