לפעמים יש הרגשה שהשנה אומנם 2019, אבל המנטליות המקומית לא ממש השתנתה מאז שנות השישים והחמישים. אנחנו עדיין חיים כאילו שישראל היא ״מדינה קטנה מוקפת אויבים״ ולא מעצמה גרעינית מחומשת היטב; מעין קהילה קטנטנה סגורה שנלחמת על זהותה ולא מדינה ריבונית שיש לה תרבות ויש מאחוריה כבר היסטוריה כלשהי, קצרה ככל שתהיה. למה אני מתכוון? בפיפטיז, היישוב היהודי כמעט התעלף כשמרלן דיטריך ירדה מהמטוס בשדה התעופה בלוד וכשקירק דאגלס הגיע להצטלם בארץ ב-1965 לסרט ״הטל צל ענק״, מדורי החברה כמעט והתעלפו מרוב אושר. והיום? החבר׳ה עדיין מתלהבים כאן מכל איזה כוכבן בינלאומי שעושה לנו טובה ומעטיר עלינו מקסמו האינטרקונטיננטלי, אולי מגיע לביקור קצר, אולי להופעה חפוזה. מצטלם בכותל וכולם מרטיבים במכנסיים. אמרתי לכם שיש מצב  שאנחנו תקועים בזמן.

פרובינציאליות היא מחלה ממארת שקשה מאוד להחלים ממנה. כמובן שגם עולם האוכל המקומי לוקה בה: כל כמה זמן מזילים ריר על איזה שף זר ומסתורי שהביאו למסעדה חדשה ולוהטת בתל אביב או איזה טרנד גלובלי מטופש שאיזו מזללה מאמצת (פאנקייק הונג קונגי!). כמובן שיש תחלופה לגיטימית של רעיונות, אבל קיימת גם סתם התבטלות בפני כל מה שרק מריח כמו חו״ל. זה מעיד על חוסר ביטחון עצמי, וגם על הזהות המעורערת של ״המטבח הישראלי״ שעדיין מגשש את דרכו באפלה.

את מסעדת סרפינה, שנפתחה לא מזמן ברמת אביב, הציגו בתקשורת בתור ״מסעדת הסלבס מניו יורק״. בעמוד הפייסבוק של המסעדה כתבו: ״הסטייל של ניו יורק הגיע לצפון תל אביב״. זה אמור לעשות רושם על מישהו? אם דיברנו על פרובינציאליות, אז זה בדיוק הדבר הזה. מי צריך מסעדה איטלקית מניו יורק? מה, אין לנו מספיק מסעדות איטלקיות משלנו? מדוע לצמד המילים ״מסעדה מניו יורק״ עדיין יש סקס אפיל? למי אכפת מאיזו סרפינה אחת שישבו אצלה הקרדשיאנז ומלניה טראמפ? אני אמור לאכול פסטה ברוטב עגבניות ולהתבשם בכך שאשתו של נשיא ארה״ב אכלה בדיוק את אותה פסטה? הפסטה תהיה יותר טעימה בגלל זה? ויש לסרפינה גם סניפים בטוקיו ואבו דאבי! ועכשיו בתל אביב! אנחנו העולם! אוהבים אותנו! סלבס מרמת אביב יגיעו לסרפינה! אולי גם טרנטינו ודניאלה פיק!

ואז הגענו לסרפינה. מה לומר, מסעדה ככל המסעדות, לא יפה יותר ולא מכוערת יותר. לא תרגישו ״ניו יורק״ בתל אביב. החלל מרווח, הסועדים אמידים, מרצדסים חונים בחניה. השף, נכתב במדורי האוכל, נסע במיוחד להשתלמות במסעדת האם בניו יורק. בשביל מה בדיוק? מה מלמדים שם שאי אפשר ללמוד בישראל? התפריט של סרפינה סניף רמת אביב הוא פשוט שבפשוטים, שגרתי מארץ השגרתיים. הפסטה קנויה ויוצאת מאותה שקית שיש בניו יורק וגם בתל אביב. גם רוטב העגבניות הוא מאותה קופסת שימורים. והפיצה? אוי, כמה שנמאס לי לשמוע את המילה פיצה.

התחלנו עם ראשונות שהיו טובות. ברוסקטה טרטר בקר (68 שקלים) עם כמות מכובדת של בשר קצוץ, אדמדם, טרי, עם סלט עשבים ואיולי עגבניות שרופות; קרודו של אינטיאס (68 שקלים) – דג טרי, משכשך בשמן זית טוב, עם פיסטוקים כתושים מלמעלה. מינימום טיפול, מינימום מקוריות, מנות שהמילה ״ניו יורק״ לא מוסיפה ולא מורידה מהן וניתן למצוא אותן בכל מסעדה הכי פוּשטית בישראל או באבו דאבי או ווטאבר. לפחות כאן הן הוכנו כשורה ובקפדנות.

קרודו דג ים, סרפינה
קרודו דג ים, סרפינה | צילום: אמיר מנחם, יחסי ציבור

הפיצות של סרפינה, על פי התפריט, ״נעשות בטאבון הטוב בעולם״. לא פחות ולא יותר. הזמנו ״פיצה דגים״ (82 שקלים) עם אנשובי (מקופסת שימורים), סרדינים (מקופסת שימורים), צלפים, זיתים, מוצרלה וגבינת עיזים, כדי שבכל זאת נרגיש שאנחנו נמצאים במרחב הזה, איכשהו. הפיצה הייתה גרועה, לא פריכה, לא דקיקה מספיק, לא שמנה מספיק, שמנונית, מופרזת, קורסת בפני התוספות. בישראל יש לא מעט פיצות מעולות, אז מה יש לסרפינה הניו יורקית להציע לנו? פיצות בסטנדרט של שנות התשעים? זו פיצה שאפשר להכין גם בטוסטר אובן ולא ב״טאבון הטוב בעולם״.

לקחנו גם מנת ביניים של ניוקי ארביאטה (64 שקלים). הניוקי היו קלילים ואווריריים, אפילו קלילים ואווריריים יותר מהממוצע. הרוטב היה בלתי חריף בעליל ולא בושל מספיק זמן, כך שלא קיבל מתקתקוּת ועדיין נותר לו עדיין טעם הלוואי ההתחלתי של רוטב שזה עתה נשפך מתוך קופסת השימורים.

ניוקי ארביאטה, סרפינה
ניוקי ארביאטה, סרפינה | צילום: אמיר מנחם, יחסי ציבור

שתי מנות עיקריות הגיעו לשולחן: ״סטרוזאפרטי טלה״ (84 שקלים) ומינוט סטייק (128 שקלים). המנה עם השם המסובך היא בסך הכל פסטה חונקי כמרים, קנויה כמובן, עם בשר טלה טחון שטוגן יתר על המידה והיה יבשושי ובנוסף, גם העטיר משמנוניותו על הפסטה. המון המון שמן טיגון, תרד, עגבניות מיובשות, יין לבן, חמאה וגבינת עיזים. מנת פסטה גרועה ביותר שנראית כמו משהו שהתקין סטודנט עצלן במטבח הביתי שלו (יאללה, נזרוק למחבת כמה דברים שיש במקרר); המינוט סטייק היה ראוי. אנטריקוט פרוס דק, סולייתי במידה, עם פירה חמאתי לאללה. מנה סטנדרטית לחלוטין ועשויה היטב. בניו יורק יש סטייקים טובים יותר, כמובן. חבל שאת זה הם לא הביאו לארץ.

הקינוחים היו אולי השיא של הארוחה, שהתחילה עם מנות ראשונות טובות והתדרדרה, עלתה ושוב ירדה ושוב עלתה. פנקוטה (44 שקלים) נפלאה, שמנתית, עתירת וניל, עם רוטב טופי עדין שמכסה את חציה (המראה הוויזואלי שנוצר הזכיר לי את קריעת ים סוף בתנ״ך), באמת אחת הפנקוטות המעולות, וזה באמת קשה להרשים עם פנקוטה בימינו; מילפיי (44 שקלים) הגיע בתצורה מפורקת לחלוטין, ואני בדרך כלל לא סובל שמפרקים דברים. קודם כל תלמדו לבנות. אבל כאן הפירוק היה מוצדק לחלוטין. יותר נכון, זו הייתה שבירה מוחלטת. רסיסי בצק עלים שהתערבבו בקרם מסקרפונה וגלידת קרמל ושוקלד לבנה. קינוח עשיר ומרהיב. האם זה יכול להצדיק את הבאתה של סרפינה מניו יורק לתל אביב? אני לא בטוח, אבל מה אני מבין. צריך לקחת בחשבון את מחירי המנות הגבוהים, את המיקום של המסעדה ברמת אביב, בפרויקט דיור חדש ויוקרתי, את הקהל שמגיע למסעדה, ואז להגיע למסקנה – זה בכלל לא קשור לאוכל, כל העניין עם סרפינה. זה קשור למעמד כלכלי, זה קשור לגלובליזם, זה קשור למשקיעי נדל״ן ואנשי עסקים. ומה יוצא בסוף? סתם עוד מסעדה איטלקית בינונית. מניו יורק, גבירותי ורבותי! א גרוייסע מציאה!

פנקוטה, סרפינה
פנקוטה, סרפינה | צילום: אמיר מנחם, יחסי ציבור
סרפינה - חשבון
סרפינה - חשבון | צילום: סטודיו mako

>> כתבו לביצה עלומה

>> בשבוע שעבר אכלנו בפיצריית תלפיות

סרפינה תל אביב. איינשטיין 10, רמת אביב. לא כשר. 03-6579080