נפתחה עוד מסעדת ברביקיו. כן, עוד מסעדת ברביקיו. נו, אז נפתחה עוד מסעדת ברביקיו. רק בשבוע שעבר הזהרתי מהאינפלציה במקומות שמציעים אוכל מקסיקני. אז הזהרתי. מישהו בכלל מקשיב לי? למסעדנות הישראלית יש היגיון משלה. הוא לא קשור בהכרח לאוכל. למעשה, אוכל הוא הדבר האחרון שרלוונטי כשמתעסקים באופנות. יזמים זריזים רוצים לעשות כסף קל. הם רואים מה הלהיט הנוכחי ומשכפלים אותו. אין פה איזושהי כוונה נסתרת. הכל גלוי. אם משהו הולך, למה שלא נפתח עוד מקום שהולך? ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד. לזכותם של בעלי טראק דה לוקס – מסעדת הברביקיו החדשה בזרם של מסעדות ברביקיו שמתפרשות מרמת החייל ועד רעננה – שהם היו שם קודם. את פונדק דה לוקס, שהייתה הראשונה בגל העכשווי של מסעדות ברביקיו, הם פתחו לפני יותר משנה בשוק הפשפשים ביפו, וכל השאר, כמו שאוהבים לומר, היסטוריה. ישראל נכבשה בקדחת הברביקיו האמריקאי. תנו לי לנחש – זוהי רק ההתחלה. זה רק ילך ויחמיר. הם לא יירגעו עד שלא תיפתח מסעדת ברביקיו במודיעין.

אין הרבה בשורות בטראק דה לוקס. כלומר, יש בשורות, אבל הן קשורות יותר לעניינים רפואיים מאשר לעניינים קולינריים. זו מסעדה שמעלה את הרף של מה שנקרא בשפה המקצועית "שחיתות". מגישים בה מנות שאיגוד הקרדיולוגים היה מוציא מחוץ לחוק. כמו בסניף היפואי שלהם, גם כאן תמצאו חתיכות בשר ברביקיו שנפלטות מתוך מעשנת. אבל בטראק דה לוקס, הגדילו והוסיפו מחלקה שלמה של אוכל רחוב אמריקאי, ובפרט – נקניקיות ושלל מטוגנים. זה אוכל שלא מיועד לאניני טעם. אוכל שמן ושומני שהתגובה אליו לא נובעת מטעמו יוצא הדופן, אלא בגלל שהוא מפעיל תחושות עונג בלתי נשלטות בכל מיני אזורים במוח. ליונקים יש חולשה לשומן. אם תיתנו לשימפנזה נקניקיה עטופה בבייקון, היא תתענג על כל ביס. ואחר כך תמות מהתקף לב. אבל שימפנזה לעולם לא תיגע באוכל הזה. היא מעדיפה בננות. בני אדם, לעומת הקופים, הם קצת יותר טיפשים. הם מתענגים על החולשות שלהם. בטראק דה לוקס מתענגים על החולשות שלכם. למעשה, אלה לא חולשות שלכם. אלה חולשות של אמריקאים שמנים. אמריקה היא האומה הדקדנטית ביותר בעולם בכל מה שקשור לאוכל. האם אנחנו באמת צריכים לייבא לישראל את הקולינריה האמריקאית החולנית? כאמור, אנחנו עוסקים באופנות. אף אחד לא באמת "צריך" ברביקיו אמריקאי בישראל. יש לנו אחלה על האש ואחלה שיפודים. זה יותר טעים וגם יותר בריא. יחסית. אבל אוכל הרחוב האמריקאי הוא אוכל כיפי ואסור להתכחש לכיפיות שלו. הוא כיפי בגלל שהוא מתקשר אצלנו לתרבות האמריקאית, ולתשוקה שלנו להיות אמריקאים. אבל גם אם נאכל עוד מיליון המבורגרים, לא נהיה אמריקאים. אנחנו ישראלים ונמות כישראלים, עם כולסטרול אמריקאי שזורם בוורידים.

טארק דה לוקס (צילום: אפיק גבאי,  יחסי ציבור )
הנה הטראק, אבל הוא באמצע המסעדה במקום באמצע הרחוב | צילום: אפיק גבאי, יחסי ציבור

במרכז טראק דה לוקס, ניצבת משאית אוכל (פוד טראק). זו תזכורת לכך שבארצות הברית נהוג להגיש אוכל רחוב בתוך משאיות שחולפות ברחובות הערים. בישראל אין סיכוי לעשות את זה כי משרד הבריאות יעקל את המשאית וייתן קנס על הכנת אוכל במקום ציבורי ללא רישיון. אז שמים משאית אוכל אמריקאית בתוך מסעדה ישראלית. זה קישוט שנראה טוב, וזה מזכיר לנו שאנחנו בכל זאת רחוקים מאמריקה. כי שם נמצאת תרבות ומסורת של עשרות ומאות שנים. וכאן? זה בכל זאת חיקוי. זה שטיק עכשווי ועדכני. אבל עדיין שטיק.

היד שמטגנת את הנקניקייה

אז איך היה החיקוי? לא מוצלח במיוחד. ויתרנו מראש על הברביקיו והלכנו לאכול אוכל רחוב אמריקאי. אבל גם אוכל רחוב אמריקאי צריך לדעת להכין. זה אוכל שלא סובל הכנה מרושלת, כי ברגע שהתרשלת – האוכל הזה הופך ברגע אחד משומני וכייפי, למגעיל, נוטף שומן, דביק ולא סקסי. כמו למשל במנה הנקראת "קומבו סנאקס" (149 ש"ח). זו מנת קומבינציה שמאגדת בתוכה כל מיני רעות חולות: פולקע עוף מטוגן בשמן עמוק (מה שהאמריקאים קוראים Fried Drumsticks). זה היה פולקע עסיסי במידה, שמעטפת הבצק הדקיקה שלו הייתה קצת שרופה. לא פולקע מצטיין בשום קנה מידה. לצדו, הוגשו נאגטס זנב שור. האמריקאים הרי מטגנים כל דבר בשמן עמוק. אפילו גושי חמאה. את אמא שלהם הם היו מטגנים בשמן עמוק אם הם היו יכולים. אבל לטגן זנב שור? על זה אפילו הם לא חשבו, ובצדק. זנב השור התפורר במגע עם השמן העמוק וקיבל מרקם סיבי ולא נעים. כמעט בלתי אכיל. עוד הוגשו בקומבינציה הנ"ל: נקניקיית חזיר מתפצחת לא רעה, פרעצל שלא נאפה מספיק ולכן היה לו טעם בצקי מדי, נקניקיית חזיר נוספת, עטופה בבצק פרעצל (למה לעטוף נקניקיה בבצק של פרעצל? ככה. כי אפשר) וקורן דוג – נקניקיית בקר טובה, שנעטפה בבלילה של קמח תירס וטוגנה, כמובן, בשמן עמוק. הבעיה כאן הייתה שהבלילה טוגנה לכדי פריכות רק מבחוץ, ובפנים – הייתה לחה ופושרת. כאמור – ביצוע מרושל למנות קלאסיות. כדי לטגן בשמן עמוק צריך יד בטוחה ויציבה. זה כמו במערב הפרוע: איף יו וונט טו שוט, שוט. דונט טוק. בטראק דה לוקס רוצים טו שוט. ובסופו של דבר אנחנו נשארים עם דיבורים.

טארק דה לוקס (צילום: אפיק גבאי,  יחסי ציבור )
זה כבר הדלוקס | צילום: אפיק גבאי, יחסי ציבור

אבל אנחנו המשכנו לאכול. כי זה מה שאמורים לעשות במקומות כאלה – ממשיכים לאכול עד שמתפוצצים. הזמנו נקניקיית ברבן ומייפל (29 ש"ח). זו הייתה נקניקיית חזיר גדולה, בטחינה גסה. עטופה בסירופ מייפל מתקתק ובקוביות קטנטנות של בייקון. נקניקייה שהיא יותר מדי – יותר מדי נקניקייה, יותר מדי מייפל, יותר מדי קוביות בייקון. אבל באיכות טובה, בסך הכל. בטראק דה לוקס אוהבים חזירים. זו אהבה בסגנון אמריקאי – אני כל כך אוהב אותך, שאני אהרוג אותך ואוכל אותך בכמויות מסחריות.

החזירים האומללים כיכבו גם במנה של פנקייק פולד פורק (44 ש"ח). שלושה פנקייקים קטנים ושמנמנים (חלקם מטוגנים יותר מדי, חלקם פחות מדי), שביניהם – צלי חזיר מעושן, מפולפל באגרסיביות, עם עוד קצת פלפל חלפניו מלמעלה. ובצד, כאילו שזה לא היה מספיק, תלולית של קרם פרש. מה אפשר להגיד על מנה מסוג זה? שאולי בגיהינום אוכלים ארוחות בוקר מהסוג הזה.

המשכנו עם טריילר טראש בורגר (47 ש"ח) שהוגש עם מנת צד של מק אנד צ'יז, שהורכבה מפסטה שבושלה יתר על המידה, ועורבבה בכמות מועטה מדי של גבינה. זה היה מק אנד צ'יז שהוא היפוכו המוחלט של מק אנד צ'יז – לא עשיר, לא שמן, לא קרמי, לא מושחת ולחלוטין נטול שמחת חיים. ההמבורגר, לעומת זאת, היה מצוין. עשוי היטב. מוגש עם גבינת צ'דר ובייקון. ברור שעם בייקון. ובתוך לחמניית בריוש. יש לי בקשה: תפסיקו להגיש המבורגרים בלחמניית בריוש. זו גם מסוג האופנות הישראליות שלא ברור מהיכן צמחו. אבל פתאום כולם מגישים המבורגרים בלחמניות בריוש. לרוב אלה לחמניות יבשושיות ומתקתקות מדי, שזוכות לפופולריות בגלל איזו יומרנות צרפתית נטולת כיסוי. זה מיותר לגמרי. אפשר לחזור ללחמניות עגולות ורגילות. כי זה מה שהמבורגרים מעדיפים.

טריילר טראש בורגר, טארק דה לוקס (צילום: אפיק גבאי,  יחסי ציבור )
טריילר טראש בורגר. ההמבורגר מעולה, אבל למה בלחמניית בריוש? | צילום: אפיק גבאי, יחסי ציבור

עכשיו, תודה לאל, הגענו לסוף הארוחה. לקינוח לקחנו גלידה אמריקאית (17 ש"ח) שמגיעה עם קרמל מלוח וקוביות בייקון. הבייקון ממש לא הכרחי. הגלידה מצוינת. רכה ואוורירית. והקרמל המלוח הוא תוספת נהדרת. לצד הגלידה, הזמנו עוגת גבינה אוראו (29 ש"ח). זו מנה ילדותית, ובמפתיע – גם היא מצוינת. עוגה לא עשירה מדי, עטופה בפירורי עוגיות אוראו. בכלל, הקינוחים בטראק דה לוקס, בניגוד לרוב המנות הבשריות, חוגגים את הטראשיוּת של האוכל האמריקאי, אבל עושים זאת בחן ובטוב טעם. טוב טעם יחסי כן? בכל זאת מדובר בגלידה אמריקאית ועוגיות אוראו.

אם צריך לסכם את טראק דה לוקס כמפגש בין תרבויות, הרי שמדובר במסעדת ברביקיו אמריקאית ואוכל רחוב אמריקאי עם יכולות ישראליות למהדרין. שמן עמוק ובשר חזיר זה לא מספיק כדי להיות אמריקאי. צריך לדעת כיצד להגשים את הפנטזיה הבשרנית ונוטפת השומן. אצל האמריקאים זה כתוב במגילת העצמאות. זה לא כזה פשוט כמו שזה נראה. גם אוכל גס מכינים בסוג מסוים של עדינות, של רגישות. בטראק דה לוקס מכינים אוכל גס בצורה גסה. מילא שזה לא בריא. בריאות זה עניין יחסי מול טעם. אוכל יכול להיות לא בריא וטעים. אבל הוא עלול להיות גם לא בריא וגם לא טעים. ואז זאת צרה צרורה. אתם רוצים לסתום לעצמכם את העורקים? זו זכותכם המלאה והדמוקרטית. אני ממליץ שתהרגו את עצמכם במקום אחר.

אפשר חשבון טראק דה לוקס (צילום: mako אוכל)
אפשר חשבון? | צילום: mako אוכל

טראק דה לוקס. בן עמי 13, תל אביב. טלפון: 03-6296363.

כתבו לביצה עלומה

>> בשבוע שעבר היינו בדייגו סאן

לכל כתבות המגזין