לפני שנה, שנתיים או שלוש, אני כבר לא זוכר מתי זה קרה בדיוק, הכריזו מדורי האוכל על "גל" של מסעדות ומזללות מקסיקניות. אני הייתי סקפטי וכתבתי שזה בולשיט אחד גדול. סצינת האוכל בארץ היא כל כך מזערית שאי אפשר בכלל לדבר על "גלים". זה מקסימום פכפוך של מי אפסיים רדודים בתוך אמבטיה חצי ריקה. כשאין מסורת חזקה ואין תרבות קולינרית, מנסים להיאחז בכל ניצוץ של תקווה, כאילו שמשהו קורה, משהו גדל, משהו מתרחש. אבל האמת היא שבסך הכל מדובר ברשרושים קפיטליסטיים של ניסיונות עלובים לרכב על אופנות פסאודו-לוהטות. כמו שזה קם, ככה זה נופל. ה"גל" מתנפץ על סלעי המציאות.

כמובן שצדקתי. אבל זו לא חוכמה. אפשר לזהות טרנדים שקריים ממרחק של קילומטרים. הרי אנחנו לא מתעסקים כאן באוכל. לא באמת. אלא בעסקים ובזיהוי של הזדמנויות עסקיות. וברגע שהעסק גוסס, החולה מת. במשך כך וכך חודשים נפתחו כל מיני מקומות מקסיקניים כמו פטריות מוקפצות אחרי גשם של סלסה, ואז הם החלו להיעלם. אחד אחרי השני. כאילו שמגיפה מסתורית קטלה את הטרנד המקסיקני. היה ניסיון של אימפריית האחים ירזין לייסד רשת של מקומות מקסיקניים בשם "מקסיקלי". הסניף הראשון בהרצליה נסגר מהר מאוד. הירזינים נותרו עם טאקריה, שלומר עליה שהיא מסעדה מקסיקנית זה כמו להגיד שבפיצה האט מגישים אוכל איטלקי אותנטי מאיזור נאפולי. תל אביב התרוקנה מכל מיני מקומות מקסיקניים שאף אחד לא זוכר את שמם, ובצדק. בערים אחרות ברחבי ישראל נפתחו באיחור כל מיני מזללות מקסיקניות שזמנן גם הוא קצוב. הטאקו והבוריטו נולדו בישראל כדי למות בטרם עת. זה ברור כשמש בשמי אקפולקו.

במשך שנים ארוכות, אחת השאלות הפופולריות בעולם האוכל הישראלי הייתה: למה לא פותחים כאן מקומות מקסיקניים?הרי זה אוכל שמושלם לחיך הישראלי חובב החריפות. אחר כך ניתנה התשובה: הנה, מקומות מקסיקניים. מרוצים? ואז נשאלה שאלה נוספת: לאן נעלמו כל המקומות המקסיקניים שנפתחו? והנה עוד תשובה: הם נעלמו כי הם מעולם לא היו מקסיקנים. זו הייתה גירסה מוחלשת וחלושה של הדבר האמיתי. ניסיון כושל להיות לא פה ולא שם: להגיש מקסיקני, אבל בלי המשמעות האמיתית של מה שזה אומר להיות אוכל רחוב מקסיקני: חריף, טרי, חומרי גלם טובים, הכנה זריזה, מקצועית, נטולת חוכמות. אצלנו מגישים מקסיקני כמו במסעדות תיירים ברומניה. למה דווקא רומניה? לא יודע.

הנה ניצולת הטרנד שנותרה כמעט אחרונה בשדה הקרב: טאפאצ'ולה, שנפתחה לפני כמה חודשים ברחוב הרצל בתל אביב. זה כמו הג'וקים ששורדים את השואה הגרעינית. סליחה על ההשוואה, כן? טאפאצ'ולה מהווה אנדרטה משכנעת ודרכה ניתן להבין מדוע הטרנד הזה קרס בקול ענות חלושה: זה פשוט לא טוב מספיק.

זה לא טוב מספיק כשאתה מזמין צמד טאקוס. שניים מכל סוג: ממולאים בצ'ילי קון קרנה (39 שקלים) ובשרימפס (39 שקלים). הטאקוס, מקמח תירס, כנראה שלא עשויים במקום, כי טאקוס שעשויים במקום נהנים מטקסטורה פריכה ומטעם חזק. אבל הטאקוס האלה הם גדלי מידות בצורה מוגזמת. הם קפואים ומופשרים והמרקם שלהם רופס ודמוי גומי. הם ממולאים בבשר בקר די תפל, לא חריף, שעולה על גדותיו, עם יותר מדי כרוב סגול קצוץ; ובשרימפסים הקטנים האלה, שמוגשים מתוך שקיות שיצאו מהמקפיא ויש להם טעם של כלום גמור. פשוט כלום. טאקו זה מאכל שהוא מופת של דיוק ומזעור; טאקוס צריכים להיות קטנים וממזריים ומתפוצצים מרוב טריות וטעם חזק. בטאפאצ'ולה, ולא רק שם, כמובן, מגישים טאקוס מסורבלים ומוגזמים ומרושלים.

לקחנו גם סביצ'ה בורי (39 שקלים) שמוגש על גבי טוסטדה פריכה עם יותר מדי מיץ לימון. זה באמת היה סביצ'ה חמוץ להחריד. מה מנסים להסתיר שם? והיו גם נבטי חמנייה, וכמובן – כרוב סגול קצוץ. האם זה המרכיב הסודי? אוי ואבוי לנו אם כן.

טאפאצ׳ולה - סביצ'ה (צילום: רן בירן)
חמוץ מדי. סביצ'ה | צילום: רן בירן

גם קסדיה (44 שקלים) של עוף צלוי מפורק שמוגש עם פיקו דה גאיו (סלסת עגבניות. או ליתר דיוק – סלסת עגבניות עייפות) היא מנה לא טובה מספיק: טוסט של טורטיות מקמח לבן. מעין מאכל סטודנטיאלי שכל אחד יכול להכין לעצמו בבית. מילא, אם היה שם איזה רצון לייצר איזו אמירה קצת יותר נועזת. אבל אפילו הרטבים החריפים בטאפאצ'ולה הם נטולי עוקץ. הם חריפים כמו שגפילטע פיש חריף. אוכל מקסיקני לא חריף? הרי לכם המצאה ישראלית מקורית.

הזמנו פהיטס (69 שקלים), ומה יש לומר? שהיה כמו במקסיקו? כמו באל.איי? כמו בפוד טראק בלונדון? כמו בביירות? לא. פהיטס של רצועות בקר, שהוקפצו על הפלנצ'ה למשך זמן רב מדי שהפך אותם לדמויי סוליית נעליים. הם הוגשו עם אורז, ממרח גווקאמולה לא מתובל וטורטיות תירס. אין מה לומר – חגיגה לא נורמלית. ממש מסיבה שאף אחד לא רוצה להיות מוזמן אליה.

טאפאצ׳ולה - קסדייה (צילום: רן בירן)
אוכל מקסיקני לא חריף. ולא מצחיק. קסדייה | צילום: רן בירן

לא לפה, ולא לאפה

הארוחה השנייה גם לא הייתה טובה מספיק, אבל נראה לי שזה היה די צפוי. לקחנו טאקו דג (39 שקלים) של קוד מטוגן בבלילת בירה. הקוד היה קפוא, מופשר, מימי ונטול טעם. והיה שם הרבה כרוב סגול קצוץ. לצדו, הזמנו שוב את הטאקו שרימפס (39 שקלים) הפעם בטורטייה מקמח חיטה. זו הייתה טעות. אני לא מבין למה לאכול טאקו מקמח מחיטה. אני מעדיף לאכול שווארמה בלאפה.

טאפאצ׳ולה - המקום (צילום: רן בירן)
לפחות שמח פה. טאפאצ׳ולה | צילום: רן בירן

טאפאצ׳ולה - אפשר חשבון - 1 (צילום: סטודיו mako)
ארוחה ראשונה בטאפאצ׳ולה | צילום: סטודיו mako

אפרופו לאפה, הזמנו גם בוריטו (44 שקלים) של אותו דג קוד לא טרי, ממולא באורז, שמנת חמוצה, פיקו דה גאיו והרבה כרוב סגול קצוץ. עליונותה של הלאפה עם שווארמה היא ברורה גם במקרה הזה – היא מקומית, היא קשורה לתרבות שלנו, טעמיה חזקים ומודגשים וברורים, והיא כאן כדי להישאר. לבוריטו אין שום סיכוי להתאזרח כאן, גם אם יכינו אותו כמו שצריך. ותשמעו, זה לא שטאפאצ'ולה היא מסעדה או מזללה גרועה במיוחד. הכל היה אכיל וסתמי. זו הסיבה מדוע הטרנד הזה מת – אנחנו לא באמת צריכים עוד מקומות אכילים וסתמיים. הגיע הזמן להפסיק להתעלל בגופה הזאת.

טאפאצ׳ולה - אפשר חשבון - 2 (צילום: סטודיו mako)
ארוחה שנייה בטאפאצ׳ולה | צילום: סטודיו mako

כתבו לביצה עלומה

>> בשבוע שעבר אכלנו בפסקדו