כמה חבל. זה כל מה שיש להגיד, פחות או יותר. כמה חבל שמסעדת עזבה הנפלאה מכפר ראמה בגליל פתחה סניף ביפו, ועוד בכיכר קדומים המלאכותית והתיירותית. כמה חבל עבור מינרווה וחביב דאוד, מבכירי ומחדשי האוכל הערבי, אנשים עם חוש טעם של מיליון דולר, שהם צריכים להיות חתומים על הפלופ הלא נורמלי שנקרא כבאכה. איזה פער עצום יש בין מסעדת האם בגליל לבין מסעדת הבת, בכיכר הזאת, שמיליון יוזמות מוניציפאליות לא יגאלו אותה משיממונה ושעמומה, והרי כבאכה היא חלק מניסיון להפוך את כיכר קדומים לרלוונטית, יעד לגיטימי לחובבי אוכל שכיתתו את רגליהם בכפרי הצפון וכעת נדרשים לקפיצה קטנה ליפו. כבאכה לא שווה את זה, למרבה הצער. מוניטין, כידוע, קשה לבנות וקל להרוס. ואם אתם רוצים עוד חוכמות בשקל, אז הנה: מרבה נכסים מרבה דאגה ומשנה מקום, משנה מזל (נאחס).
באחת השבתות, עלינו במדרגות למסעדה החצי ריקה. התיישבנו ליד החלון. בכיכר ניגנה להקת קאברים נוראית. הם שרו להיטים של הדובי בראדרז (״ווית׳ אאוטטטטט לאבבבבב לאאבבבבב״, צווחה הזמרת) ואד שירן. הווליום מחריש אוזניים. מוזיקת החתונות חדרה אל תוך המסעדה גם כשהחלונות היו סגורים. למטה פסעו כמה משפחות וילדים, התרוצצו וליקקו קרטיב ענבים. יש איזו תחושה מלנכולית שאופפת את הכיכר. היא נראית כמו תפאורה לקלישאה של סרט תקופתי, עם המזרקה המכוערת ובתי האבן שסובבים אותה. זו היסטוריה קיימת שהפכה לקיטש ממוסחר. האווירה לכאורה ״קסומה״. בפועל, האזור מת. גם דפיברילטור לא יציל אותו מעצמו.
המלצרית הגישה לנו תפריט נייר וצלוחית עם מלפפונים חמוצים מקופסת שימורים. המנות כוללות את החשודים המידיים של עזבה המוצלחת. עוד מעט ייחשף הפער הבלתי נסבל בין מה שקורה שם, בגליל, לבין מה שנכשל כאן, ביפו. אנחנו מזמינים חומוס (33 שקלים). לוקח לו יותר מחצי שעה להגיע. החומוס סביר ותו לא. אין לו איכות ״גלילית״ ואפילו לא ״יפואית״. חומוס סתמי ודל. לא שווה את חצי השעה שחיכינו. גם לא עשר דקות.
הזמנו לא מעט מנות, אבל המלצרית התעקשה שנזמין עוד. אולי סלטים? אולי שרימפס? טקטיקת דחיפת המנות לא חיננית בשום מקום, כאן היא עוד פחות מגניבה. ההרגשה היא של חוסר אכפתיות טוטאלי. כאילו שפתחו את המסעדה, הדפיסו תפריט ובזה העניין הסתיים. והאוכל? גרסאות כל כך דהויות לא יצא לנו לפגוש מעולם. זה כאילו שאנשי עזבה שכחו איך לבשל, ואם לא שכחו – אז פשוט לא טרחו יותר מדי. זה בישול על אוטומט. בלי לב ובלי נשמה.
חוסר האכפתיות בא לידי ביטוי בשתי מנות שאמורות, על פניו, לבטא את אחד מהעקרונות החשובים ביותר של המטבח הערבי של האזור הזה: ליקוט עשבי בר. בפועל מה שקיבלנו היה מנה של עלי מלוחיה (44 שקלים) מבושלים בציר עוף על אורז ואטריות ועלי חוביזה (45 שקלים) מבושלים עם בורגול ובצל. עלי המלוחיה נחו על האורז כמו שכבה של עובש. לא אתפלא אם מדובר במלוחיה קפואה משקית. עלי החוביזה נעלמו לתוך הבורגול ונראו כמו פירורים מקריים שבטעות הסתננו פנימה. שני תבשילים תפלים וסתמיים שהוגשו בטמפרטורה פושרת, כאילו שהוצאו מבעוד מועד והוגשו בבוּפה במלון. חיקוי דל ודהוי של הדבר האמיתי. שלא לדבר על זה שהמנות הוגשו לנו ללא מזלגות או כפות. פשוט הושלכו על השולחן באדישות ויאללה, תסתדרו עם מה שיש.
אחר כך המשכנו למנה קטנה של ג׳יבנה (43 שקלים) מטוגנת ואפויה ומוגשת על ערימה של עלי חסה עייפים. זו גבינה טובה, אולי מכיוון שקנו אותה במקום אחר. שישברק (65 שקלים) היה מדכדך: כיסונים רופסים, עבי בצק, עשויים יתר על המידה, שוחים בנוזל עכור ושלוּליתי עם טעמים חלשים-חלשים, כמעט כמו המים שנותרו אחרי ששוטפים את הכלים; לבן אמו (92 שקלים) הוא תבשיל של בשר עגל וטלה ברוטב יוגורט. המנה הטובה בארוחה, וזה לא אומר הרבה. זו הייתה מנה עוד יחסית אכילה, עם טעמים שאתה יכול איכשהו להשוות למקור שאכלת בעזבה או במקומות אחרים, טובים יותר. כך או כך, זו לא מנה שיש בה גאווה גדולה.
קובה סינייה (94 שקלים) היא סוג של ״עוגה״ אפויה בתנור במילוי בשר טחון. לא הייתי מאחל לכם שביום ההולדת שלכם יגישו כזאת עוגה וגם לא בהלוויה. המעטפת קשה וכמעט שרופה, המילוי מתפורר ויבש. ניסינו להרטיב קצת את התערובת המיובשת הזאת עם החומוס שנשאר, כדי שתחליק יותר בקלות בגרון, אבל זה היה כמו לאכול זכוכית. אגב, בעזבה מנה כזאת עולה 75 שקלים. כלומר, במעבר ליפו היא התייקרה בכמעט עשרים שקלים והתדרדרה קשות ברמה שלה. שכל אחד יסיק את מסקנותיו לגבי מה זה להיות פראייר והיכן.
לקינוח, לקחנו תאנים מיובשות (38 שקלים) שבושלו עם זרעי אניס ושומשום והוגשו עם טחינה גולמית. קינוח לא רע בסך הכל, לא שגרתי עם טעמים וארומות חזקות. ״עוגת מינרווה״ (45 שקלים) היא עוגת סולת וגבינה שמוגשת עם סירופ ורדים והגיע לשולחן כשהיא מבעבעת כמו לבה רותחת ומשפריצה לכל עבר. סכנת נפשות. עוד עדות לחוסר האכפתיות הכללי של כבאכה. מה, אי אפשר היה לחכות עוד חצי דקה לפני שמביאים את הקינוח לשולחן? אבל בשלב הזה, באמת שלא היו לנו ציפיות. הבנו שזו מסעדה שנועדה למקסם את ההזדמנות שנקרתה בדרכה. זה ממש לא עובד. כבאכה היא אכזבה גדולה והרפתקה לא מוצלחת.
>> בפעם שעברה אכלנו במסעדת נומי בכפר מונש
כבאכה. כיכר קדומים 6, יפו העתיקה. טלפון: 03-6888843. לא כשר