אני יודע שזה אולי יפתיע את חלקכם, אבל נפתלי בנט לא גר בהתנחלות מבודדת ביהודה ושומרון. הוא רק מדבר על "חבלי הארץ הקסומים של חברון, יהודה, השומרון, בנימין, ירושלים והגולן" (ציטוט אמיתי). בפועל, בנט גר ברעננה, בווילה מרווחת, עם בריכה בחצר. כן, גם הימין הקיצוני אוהב את החיים הטובים. הם רק מבטיחים לנו שלנצח נחיה על החרב, אבל אל תאמינו להם. אף אחד לא רוצה למות, לא על קידוש השם ולא על קידוש האדמה ובוודאי שלא על קידוש הפוליטיקה. זה שקר אחד גדול. מה שהימין מסתיר מאיתנו זה שכולם רוצים לחיות טוב. לגור בבית יפה, לנסוע במכונית גדולה, לטוס לחו"ל ולאכול טוב. פרט לכמה משוגעים, אף אחד לא חושק בחיים שלמים של מלחמה וייסורים. לחיות על החרב? מה דעתכם לנסות ולחיות על צלחת של ספגטי ברוטב עגבניות? גם ביבי, ואני שוב אפתיע אתכם, לא יושב בבית עם מחסנית בהכנס. ובמקרר לא תמצאו אצלו דם, יזע ודמעות. אולי גבינה טובה או נקניק מאיטליה וגלידת פיסטוק. ואולי הכוונה שלו היא שהוא יחיה בסבבה ואנחנו ניהרג בשבילו. על קידוש השם של שרה נתניהו.
נפתלי בנט לא סעד בבראסרי קזן. לפחות לא בפעמיים שהייתי שם. חבל. אם הייתי מבחין בו, אולי הייתי ניגש אליו ומציג את עצמי – שלום, אני ביצה עלומה, אתה וחברים שלך מבקשים מאיתנו להקריב את עצמנו על מזבח שלמות הארץ, אז מה לעזאזל אתה עושה פה? אתה לא אמור להיות על איזה פסגה של גבעה ביו"ש, לשאוף את האוויר של אדמות אבותינו? להצטרף להתנחלות? לקיים את מצוות ההתיישבות? איך יש לך זמן לאכול המבורגר עם צ׳יפס? אבל בנט לא היה שם. למרות שאני מניח שכבר יצא לו לשבת במקום. בכל זאת, זה ממש קרוב לבית. בראסרי כשר, שמיועד, בין השאר, לציבור חובשי הכיפה ברעננה, ומסתבר שיש הרבה כאלה. בראסרי קזן נותנת מענה לאוכלוסיה ספציפית של חובבי אוכל, ואוכל כשר בפרט, ויש לה מסר מאוד ברור: לא כל מי שמאמין באלוהים, רוצה גם למות בשבילו. בטח שלא ברעננה.
אז לבראסרי קזן מגיעים בשביל לחיות, תודה לאל. המסעדה מפוצצת. הכיפות בוהקות. האנשים מחייכים. טוב להם, ברוך השם. וטוב שטוב להם. אולי נפתלי בנט היה מעדיף שיפתחו את בראסרי קזן בהתנחלות מעבר לקו הירוק. מי יודע. אני מניח שהוא דווקא שמח שמסעדה מסוג זה נפתחה ברעננה. הרי גם הוא חובב נוחות, כמו כולנו. ואוהב לאכול, כי כולם אוהבים לאכול. והאוכל בבראסרי קזן הוא לא הרבה יותר ממה שהוא אמור להיות – סביר, סתמי לעיתים, בינוני במידה, לא הכי מסעיר ומעניין. האם הוא עומד במבחן האולטימטיבי של הציונות העכשווית? לא, אני לא יכול להגיד שכדאי למות למענו. לא צריך להגזים. לא ספרתי גופות שהצטברו על גבי השולחנות. אבל אפשר לחיות. לאכול ולחיות. גבירותי ורבותי, זו נורמליות! בדיוק בשביל זה הקמנו כאן מדינה ושאף אחד לא יספר לכם סיפורי מעשיות.
בדקתי, ומסתבר שבבחירות 2015, פחות מ-11 אחוז מתושבי רעננה הצביעו לבנט. זה ממלא אותי באופטימיות. זאת עיר שבה היהדות היא לא קליע של אקדח והבטחות אידאולוגיות למלחמת-עד. היא יכולה להיות גם קורנדביף "ברנר סטייל" (52 ש"ח). אני לא יודע מי זה ברנר. אולי הסופר יוסף חיים ברנר שנרצח בפרעות תרפ"א? יכול להיות. הקורדנביף היה ורדרד ומפולפל בחוזקה. מוגש עם חרדל, קורנישונים, בצלצלים וצנוניות מוחמצות, בצל ירוק ומשולשי לחם קלוי. מנה תקנית לחלוטין שמוגשת בנדיבות נדירה. ערימה גבוהה של בשר (כמו גבעה קטנה ומבודדת באמצע השטחים הכבושים). בכלל, המנות בבראסרי קזן הן עצומות. זה מאפיין קלאסי של מסעדות מחוץ לתל אביב. וגם השירות – בוטה באדיבותו. המלצרים ממש יוצאים מגדרם. הם מסתובבים סביבך, מנקים את השולחן אינספור פעמים, עוקבים אחריך במבטים, שואלים מה העניינים, מחייכים ללא הרף (חלקם חובשי כיפות). זו הרגשה נחמדה. יש משהו כמעט משפחתי בבראסרי קזן, אבל לא משפחתי כמו באיזה שטייטעל. המסעדה מעוצבת לפי כל החוקים האסתטיים שנקבעו במדינת תל אביב. היא קורצת אל התל אביביוּת האופנתית, אבל משמרת איזושהי אוטונומיה רעננית. קשה לשים על זה את האצבע. כנראה שזה שילוב בין קוסמופוליטיות ומסורתיות. אני מזכיר שנפתלי בנט הוא איש הייטק לשעבר. הוא זנח את המערביוּת, כך נראה, לטובת חזון של מדינה אחת, יהודית, עם תשוקה אובססיבית למיתוסים תנ"כיים. בראסרי קזן לא נמצאת שם. היא עדיין מאמינה בדו קיום בין דת וחילוניות.
הזמנו גם סיגר טלה (48 ש"ח) במילוי בשר טלה טחון, נענע, פטרוזיליה ופיסטוקים, שמוגש עם טחינה ואריסה לא יותר מדי חריפה. הסיגרים – שניים במספר – טוגנו היטב, ללא טיפה מיותרת של שמן, אבל היה משהו ניטרלי במילוי, בוודאי שלנוכח אופיו הים-תיכוני הלא מוסתר. זה סיגר טלה שקצת שכח שהוא סיגר טלה. אולי הוא חושב שהוא מישהו אחר. סיגר שמאלני? לא נכחיש זאת.
לעומת הסיגר החלוש, המבורגר קזן (82 ש"ח) נהנה מתיבול דומיננטי של פלפל שחור, כאילו כדי להסתיר את טעמו המפוקפק של הבשר הכשר. אתם יודעים מה, בואו לא נתחיל לדבר על מגבלות הכשרות. נראה לי שמיצינו את הנושא לפני אלפיים שנה. צריך להסתדר עם מה שיש. ההמבורגר, שהיה קצת דחוס ויבשושי, הוגש בתוך ג׳בטה קטנה ומרובעת, בחירה לא הכי מבריקה, כי ג׳בטה היא מאפה שמעורר תחושת מחנק ושובע. הוא הוגש עם חזה אווז שהוסיף לו טעם מעושן וביצת עין. לא מההמבורגרים המשובחים שאכלתי, אך גם לא מהגרועים שבהם. בדיוק באמצע. ואם ניכנס שוב לפוליטיקה – אז בישראל, האמצע הוא משהו שצריך להילחם עליו. שום דבר לא מובן מאליו.
פפרדלה פילה בקר (92 ש"ח) מחזירה אותי, בעל כורחי, לדיון על בעיותיו העקרוניות של הבשר הכשר, או בשמו הנוסף – איך להרוס פילה. איך? בדיוק ככה. קוביות הפילה אפילו לא היו עשויות יתר על המידה. הן פשוט התנתקו מכל איכות שמאפיינת את הנתח הזה, שהוא לכאורה רך וקל ללעיסה. במקרה הזה – פילה קשה, צמיגי ותפל. הפפרדלה הטריה הוגשה אל דנטה, בכמות מסחרית שיכולה להספיק למשפחה שלמה. זו לא הייתה צלחת סטנדרטית. זה היה סיר עמוס בפסטה אינסופית. רוטב היין היה עמוק והחמיא לבשר (שלא החמיא לעצמו). והיו שם גם פטריות, קונפי עגבניות ושיני שום. בקיצור, מנה חורפית, עמוסה ומוגזמת לחלוטין.
תיאוריית הפיסטוק
תפלוּת גמורה אפיינה גם את שתי מנות הבשר שאכלנו בארוחה השנייה בבראסרי קזן. המבורגר טלה (78 ש"ח) ניסה להיאבק בגורל האכזר של בשר הטלה, שהיה נטול טעם ונטול ריח וארומה, באמצעות תוספות בעלות נוכחות – חציל קלוי, טחינה ופיסטוקים קצוצים. אבל כל הכבוּדה הים תיכונית הזאת, לא הצליחה להציל את ההמבורגר מהסתמיוּת שלו. אם ההמבורגר לא טוב – שום דבר לא יעזור לו. הוא אבוד (סליחה על הדרמטיות).
סטייק סינטה (148 ש"ח) היה, כצפוי, סטייק סינטה. כלומר, סינטה שלא מנסה להתעלות מעל עצמה. והרי כל הסינטות אומללות בדרכן. סטייק שצריך ממש להתרכז, לכווץ את הגבות, לפתוח את הנחיריים, לחשוב חזק-חזק, כדי לזהות בו סימנים קלושים של טעם. לצדו הוגשו ירקות שורש בתנור, שהיו כל כך עייפים ודהויים, שאני חושד שהוכנו יום לפני כן.
הזמנו גם טרטר טונה (58 ש"ח) שמוגש כשהוא מעורבב בגוואקמולה (נהוג, אם כבר, להגיש אותם בשכבות, אחד על גבי השני). נתח הטונה נקצץ ברשלנות והיה קר לחלוטין (כנראה שבילה זמן איכות במקרר). במקום קוביות – קיבלנו גושים של דג נחות וסיבי, שחתיכות ממנו נתקעות בשיניים. כדי להסוות את רמתו הירודה, הטרטר כולו שחה במיץ לימון והיה כל כך חמוץ עד שכמעט איבדנו את ההכרה. ובצד – המתינו לנו שברי פיסטוקים. זאת כבר המנה שלישית בבראסרי קזן שמוגשת עם פיסטוקים. יש איזשהו קשר משפחתי בין רעננה לפיסטוקים? האם מדובר בעיר הפיסטוקים הרשמית של ישראל?
ולבסוף, במסעדה כשרה כמו במסעדה כשרה – הקינוח היה קטסטרופה, וזאת כבר מסורת יהודית עתיקת יומין. קפה טחינה (36 ש"ח) היא עוגיית סָבְּלֶה, שבניגוד לשמה – לא הייתה חולית ולא מתפוררת, אלא קשה כמו בטון מזוין. היא הוגשה עם גלידת טחינה שאת ניחוחות וטעמי הפרווה שלה ניתן היה לזהות עד לתל אביב, עם בננות מקורמלות, רוטב אספרסו מריר וטוויל שומשום דביק. זה מסוג הקינוחים שגורמים לך לחזור בשאלה.
בשורה התחתונה: זה מה יש ועם זה ננצח. אני כותב את זה בנוגע לבראסרי קזן, אבל גם ביחס למדינה. ונפתלי בנט? שיהיה לו בתיאבון.
קזן. אחוזה 71, רעננה. 09-7797300.