נו, מה, עוד פעם אוכל תאילנדי במשלוח? כן, עוד פעם אוכל תאילנדי במשלוח. עושה רושם שבימי הקורונה, תאילנדי הפך לסיני החדש. כלומר, הסיני הישן, זה של שנות השמונים. זוכרים? הנה דימוי אייקוני של אוכל שמגיע במשלוח: נודלס בתוך קופסת קרטון מרובעת בצבע לבן, נסגרת מלמעלה באמצעות שתי כנפי נייר, עם כיתוב באותיות סיניות אדומות וצ׳ופסטיקס בצד. הקופסה הזאת הופיעה בכל כך הרבה סרטים. נאהבים חולקים קופסה אחת אחרונה שנותרה במקרר. הגיבור הלא יוצלח שולף את הקופסה מהמקרר ומגלה שפג התוקף של תכולתה. איכס, ריח מסריח. משפחה יושבת מול הטלוויזיה, הילדים שולקים נודלס ברעש וכולם צוחקים ונהנים מהחיים. מדובר באחד הסמלים הגדולים של התרבות הכל-אמריקאית, אף על פי שמקורו בסין. עדות להשפעתם האדירה של מהגרים. עכשיו כשטראמפ התחפף מחיינו, אפשר לחזור ולדבר על רב-תרבותיות בתור נס גדול וכיף גדול עוד יותר. מה היינו עושים בלי הגירה מכאן לשם? אוכלים אחד את השני בלי מלח.
ועכשיו מה? האם סלט הפפאיה החליף את קופסת הקרטון המרובעת עם הצ׳ופ-סוּי? יכול מאוד להיות, כן. עושה רושם שלפחות בישראל אנחנו נמצאים בפתחו או בעיצומו של טרנד. האוכל הסיני נתפס כמיושן ולא רלוונטי ולמעשה כמעט ופס מן העולם, ואילו האוכל התאילנדי מייצג את הישראלי החדש, זה שרואה עולם, יודע לדקלם שמות של מקומות אקזוטיים שאף אחד לא מכיר (וכולם מכירים) ומוצא כל מיני מֶצִיאעס בעמוד של ״טיסות סודיות״ בפייסבוק. רק בחודשים האחרונים הזמנו משלוחים מבית תאילנדי, נאם, הפופ-אפ של נדב ודניאל, והנה המצטרפת החדשה לחבורה – תאי בוקס, קוראים לה.
היא מגדירה את עצמה בתור ״מסעדה וירטואלית״ ובאתר יש גם ״מלצר וירטואלי״ ששואל ״במה אוכל לעזור?״. טוב שהוא לא אומר ״הקונספט שלנו הוא שרינג״. לפחות זה נחסך מאיתנו מאז שנסגרו המסעדות. בעצם מדובר ב״מטבח רפאים״ כמו שפופולרי היום. מסעדה נטולת מסעדה שמתפעלת שירות משלוחים. החידוש הוא שיש כאן מערך משלוחים רחב שמתפרש על רוב גוש דן.
אחד מהאחראים על תאי בוקס הוא מבעלי מסעדת פקין, הסינית המיתולוגית מצפון תל אביב, כך שהתחושה של חילופי אליטות סיניות-תאילנדיות מתבררת כנכונה. ומה חוץ מזה? האם יש עוד משהו פרט לניסיון לגלוש על אופנה מתהווה וקיימת? בבקשה אל תצפו למשלוח מסעיר או חדשני במיוחד. המנות הן אותן מנות סטנדרטיות שמוגשות בכל מסעדה תאילנדית פופולרית, ללא ערך מוסף, ללא ניסיון לאתגר את המצאי, ללא בשר חזיר (הס מלהזכיר!), נטולות אוונגרד וקושי. בלי יותר מדי רוטב דגים למי שחושש מהטעם והריח ה״מסריח״. האוכל חריף במידה, כך שמי שחושש – יכול להירגע. זה אוכל תאילנדי למתחילים. והדבר הכי נוראי – לא רק שהאוכל מגיע כרגיל בכלי פלסטיק (ממותגים, ברור שממותגים), אלא שכל הכלים נעטפים בתורם גם בשקיות ניילון שקופות. בשביל מה זה טוב? פשוט אסון אקולוגי מצטבר. מדכדך נורא.
התחלנו עם ״נאם טוק״ (46 ש״ח) – מנה של פרוסות סינטה צרובות במידה רייר, עם כוסברה, נענע, בצל ירוק, אבקת אורז, צ׳ילי ובצל סגול. עם סטיקי רייס (10 ש״ח) בצד, זו בהחלט אחת מהמנות התאילנדיות האהודות ובצדק. שילוב של ירקות טריים, בשר שאיכותו לא באמת משנה וחריפוּת משמעותית, או במקרה הזה – קצת פחות משמעותית. ״יאם טאקאיי״ (52 ש״ח) היא מנה שעובדת על אותו עיקרון, רק עם פיסות דג במעטפת פריכה.
״סאקו סאי״ (41 ש״ח) הם שלושה כיסונים עשויים מבצק אורז, ממולאים בעוף טחון ובוטנים ומוגשים בקארי אדום. זו מנה שלא תמצאו בכל מסעדה תאילנדית, ואולי טוב שכך. המטבח התאילנדי מציע את גרסותיו לכיסונים, כמו בכל מזרח אסיה, אבל לא בהכרח מפורסם בהן. המנה הנ״ל היא סוג של דים סאם בינוני שמשכשך בתוך רוטב מתוק להחריד. מה שמבדיל בין מסעדה טובה למסעדה פחות טובה, בוא נגדיר את זה בעדינות, הוא הנכונוּת להשתמש בטעם המתוק בנדיבות מופרזת. תאי בוקס הם נדיבים יתר על המידה.
כמו למשל בקארי מאסאמן (63 ש״ח) שלהם. יש כל כך הרבה גירסאות לקארי מאסאמן הקלאסי – תבשיל עם תפוחי אדמה שמקורו במטבח המוסלמי – אבל קארי מאסאמן כל כך מתוק, עוד לא יצא לי לטעום. המתוק מאפיל על טעמי המוסקט והקינמון וכל ארומה אחרת. זו פעולת מחיקה אכזרית. פיזור סוכר בכמות מופרזת זו כנראה נדוניה של טבח שמתמחה במטבח הסיני-אמריקאי ורגיל לבשל לישראלים מורעלי גלוקוז. זה ההסבר ההגיוני היחיד. מתוק הוא מפלטו של השטן! (סתם, נו).
גם מרק טום יאם (39 ש״ח) שאמור להיות חמצמץ, היה הרבה יותר מתוק מהרגיל, על סף הסירופי. הוא גם היה אמור להגיע עם כיסוני עוף אבל הם נעדרו באופן חשוד מהמנה. רצינו להתלונן בפני ״המלצר הווירטואלי״, אבל הוא נמצא רק במהלך ההזמנה. אחרי שהאוכל מגיע הביתה, אין עם מי לדבר.
״פלא יאנג״ (91 ש״ח) היא מנה לא מתוקה – הללויה! – ומוצלחת במיוחד: פילה מוסר ים בתבלינים תאילנדים, מאודה ועטוף בתוך עלה בננה. מה שיפה זה שדגים בדרך כלל מתייבשים במשלוחים, אבל הדג הספציפי הזה הצליח להינצל מהגורל המר בזכות המעטפת. הוא היה עסיסי באופן נדיר. לא השתמשתי במילה ״עסיסי״ כדי לתאר דג במשלוח, ובכן, אף פעם, לדעתי.
גם ״פד טאקוריי״ (54 ש״ח) היא מנה מוצלחת לסוגה: נתחי דקים ופריכים של עוף מטוגנים בפירורי לחם, מעורבבים עם ברוקולי, בצל סגול, ג׳ינג׳ר, בצל ירוק, פלפלי צ׳ילי תאילנדי ולמון גראס. לא הדבר הכי מתוחכם בעולם, זה נכון, בוודאי לא הכי אותנטי, אבל זה עבד יופי. תחשבו על ״סיני מוקפץ״, ותמירו את זה ב״תאילנדי מוקפץ״, את הבגט תחליפו באורז דביק והשמנוניוּת נשארה כמו פעם. בעצם, תשאירו גם את הבגט.
הקינוחים היו מתוקים, בוודאי כבר ניחשתם זאת בעצמכם, אבל קצת פחות מתוקים מהמנות העיקריות. תאי בוקס לא הלכו על הקו התאילנדי, אלא על קונספט יותר אירופאי, בוא נגיד: מוס שוקולד (38 ש״ח) שאמור להיות תאילנדי אבל אין בו שום דבר תאילנדי. הוא מוגש עם קראמבל שוקולד ומרשמלו קוקוס ליים; ״מילפיי באי הואן״ (37 ש״ח) גם הוא מעמיד פנים תאילנדיות – בסך הכל מדובר בקרם לימון, קצפת ופירורים של בצק עלים. הקינוחים החנפניים מעידים על המסר הכללי: תאי בוקס מגישים ארוחה תאילנדית כל-ישראלית, שטחית ולא מצטיינת במיוחד. לזכותם ייאמר – כל המנות זולות בכעשרה שקלים ויותר ממקבילותיהן האיכותיות. זה שיקול כלכלי שצריך לקחת בחשבון. מצד שני – עדיף להזמין אוכל יותר יקר ויותר טוב לעיתים יותר רחוקות. זה יועיל לכם ויועיל לסביבה. וואלה? וואלה.
>> בשבוע שעבר הזמנו משלוח מהפופ-אפ של ארז קומורובסקי
תאי בוקס. משלוחים בלבד