במשך שנים על גבי שנים צפה ועולה התהייה: למה אין בישראל אוכל מקסיקני ראוי וטוב? שאלה זו מעולם לא זכתה לתשובה חד משמעית, כי אין תשובה חד משמעית. התרבות הקולינרית המקומית פועלת מתוך דחפים מקריים שלא קשורים להיגיון או לצורך אלא לאופנות חולפות והבלחות מקריות. מסעדה סינגפורית לפתע נפתחת ואחר כך נסגרת, פתאום איזו מסעדה קובנית מופיעה משום מה על הרדאר ואז נעלמת, מזללה ונצואלנית מפציעה. למה עכשיו? למה לא? למה כן? שנאת הזרים שמאפיינת חלקים רבים בציבור הישראלי, הפרנויה ממהגרים, הגזענות וההתנשאות היהודית הן חלק מהסיבות לכך שמטבחים מהעולם לא מצליחים ולא יכולים להתאזרח כאן בצורה שיטתית וארוכת שנים. פתחת מסעדה פיליפינית? זהירות, יגרשו את הילדים שלך מהארץ. אוכל מקסיקני? איפה ראיתם מקסיקנים? באשדוד? באשקלון? המגוון האנושי המצומצם הוא זה שאחראי לכך שתרבות האוכל המקומית מוגבלת אף היא. מנסים להפוך את ישראל לנקייה מזרים? קחו בחשבון שהבטן שלכם תשלם על כך.
האוכל המקסיקני הוא כמובן מושלם לחך הישראלי. חריף, קליל, מהיר. אז למה לא מוכרים טאקו בכל פינת רחוב בתל אביב? על כך יענה השיר העממי "לנו יש פלאפל". גם זה חלק מהתשובה. אוכל הרחוב המקומי מנצח כל אפשרות לתחרות גלובלית. הרבה למדו זאת על בשרם. ובכל זאת, חייבים להמשיך לנסות. נכון, כבר יש שתיים-שלוש מזללות מקסיקניות בתל אביב, אבל איך אומרים – גיב מי אה ברייק. זה אפילו לא טקס-מקס. זו גרסה חלושה, פושרת, נטולת ידע ונטולת מאמץ. זה לעג לרש. בוודאי שעדיף פלאפל בינוני על פני בוריטו שמנמן עם אורז דייסתי, בשר יבש ורטבים בצבעים זרחניים.
אל הזירה נכנסת הפעם רימה אולברה, השפית של מסעדת אואזיס, שבחלל שלה נפתח אל גאטו אזול (החתול הכחול). ההיגיון העסקי ברור: יש חלל, יש מטבח, יש מסעדה שפועלת בערב. למה שלא נפתח בשעות הצהריים מקום שמתכתב עם הערכים של מסעדת האם? וזה מה שקורה. אואזיס היא מסעדה מעניינת ואקסצנטרית. בתפריט שלה אפשר למצוא רמזים עבים למקסיקו. אל גאטו אזול היא כבר מזללת טאקוס, טאקרייה לכל דבר ועניין. זה לא אוכל מקסיקני עילי ומסובך. כך צריך להסתכל עליה. זה היתרון המשמעותי שלה וזה גם החיסרון המבאס.
כלומר, היא לא הולכת ממש עד הסוף. לאכול טאקוס בתפאורה של מסעדה, עם שולחנות וכיסאות וסכו"ם ומפיות, ובכן, זה קצת מפספס את העיקרון המנחה של מה זה אוכל רחוב מקסיקני. אני לא אומר שזבובים צריכים להתעופף מעל לראש וגם לא שיגישו את האוכל ממשאית אוכל. אבל הייתי משחרר קצת את האווירה. לא צריך סכו"ם, כן צריך לשים סקוויזרים מפלסטיק על כל שולחן עם רטבים חריפים, וגם לא צריך צלחות. צלחת וטאקו זה דבר והיפוכו. בקיצור, שיהיה פחות אלגנטי ופחות מסעדתי, עד כמה שאפשר. למרות שהפסקול במקום היה יוצא מן הכלל. לא תיארתי לעצמי שאשמע את "Join in the Chant", להיט האייטיז התעשייתי של להקת נייצר-אב בזמן שאני מנשנש נאצ'וס.
אבל הדבר הכי בעייתי, הכי קריטי, באל גאטו אזול הוא דווקא לא חוסר ההתאמה בין המסעדה לטאקרייה, אלא העובדה המצערת, הפשוטה, החותכת, הפוצעת, שאת טורטיות התירס הם לא מכינים במקום (מקבלים אותן מוכנות מחברת טרז פזוס של השף איתמר דוידוב). עכשיו, להכין טורטיות תירס זה לא דבר מובן מאליו וזו מלאכה קשה וסיזיפית. אבל מי אמר שהבטיחו לנו גן של ורדים? בשביל מה לפתוח טאקרייה אם אתה מגיש טורטיות שמישהו אחר הכין בשבילך? מה גם שהטורטיות, בביקור שלנו, היו לא טריות, יבשושיות, חלקן מתפרקות, בלתי אלסטיות, מתות. המלצרים ניסו לשכנע אותנו לקחת אותן בתצורה של טוסטדה (טורטיית תירס בטיגון עמוק). כנראה גם הם יודעים שהטורטיות לא מספיק טובות וצריך לטגן אותן כדי להשיב אותן לחיים.
אחרי פשלת הטורטיות, שאני לחלוטין לא מקל בה ראש, אפשר גם לומר שבאל גאטו אזול מבינים מה זה אוכל רחוב מקסיקני, אוהבים אותו, יודעים אותו ומכינים אותו לא רע בכלל. נכון להיום, זהו האוכל המקסיקני הטוב ביותר בתל אביב, אולי בישראל (עדיין לא אכלתי בטאקוס לואיס, המקסיקנית הירושלמית הכשרה). זו אולי לא מחמאה כזאת גדולה, אבל מי שיש לו געגוע ורעב לאוכל מקסיקני בהחלט יכול לבוא על סיפוקו באל גאטו אזול.
פתחנו עם נאצ'וס (34 ש"ח) שמוגשים עם שני סוגי סלסה (12 ש"ח) - סלסה ורדה (טומטיות ירוקות טחונות) וסלסה רוחה (אדומה ומעושנת). הסלסות חביבות, לא חריפות בהכרח. הנאצ'וס הם נאצ'וס. במילא לא הייתה מהם ציפייה גדולה. החריפוּת היא עוד עניין – לא תמצאו כאן רטבים גיהינומיים במנות. גם אין אופציה להוסיף רטבים כאלה. באל גאטו אזול לא מפגיזים. החריפוּת היא מידתית לחלוטין, כך שזה יותר קרוב לטאקו האמריקאי מאשר למקסיקני. חובבי השריפות בפה יכולים להביא סחוג תימני מהבית.
הזמנו סביצ'ה מוסר (54 ש"ח), שמגיע על גבי שתי טוסטדות. סביצ'ה מצוין. קוביות דג נא, טעמן בא לידי ביטוי בזכות ההבנה שלא צריך להציף אותן בטעמים חזקים מדי. קצת סלסה של עגבניות טריות, קצת איולי צ'יפוטלה, קצת כוסברה; טרטר בקר (56 ש"ח) מגיע גם הוא על טוסטדות, וגם כאן – חומר גלם נא, בשר, שלא נעלם ולא מסתתר מאחורי מסך של טעמים בוטים ודומיננטיים. קצת חלפיניו צלוי, קצת בצל, קצת חסה, קצת ליים, קצת כוסברה; טוסטדה עם דג קוד פריך (38 ש"ח) גם היא הייתה בסדר גמור. לא בטוח שדג קוד קפוא הוא מוצר שהייתי משתמש בו, אבל הוא טוגן היטב והוגש עם סלסה עגבניות ובצל, סלט כרוב ואיולי צ'יפולי. בדיוק מה שצריך ולא יותר מזה.
והנה מגיע מצעד הטאקוס. כולם, ללא יוצא מן הכלל, טובים וראויים, אם מתעלמים מעניין הטורטיות הקנויות (וקשה להתעלם): "קארנה אסדה" (54 ש"ח) עם נתחי שייטל וחלפיניו טרי בגריל, סלסת עגבניות שרופות, חסה, בצל ושמנת חמוצה; "סלפיקון" (47 ש"ח) - בקר בבישול ארוך, בטמפרטורת החדר, עם צ'ילי, חסה, כוסברה, בצל סגול ושמנת חמוצה; ו"חוובוס רבוולטאס אי אלוטה" (82 ש"ח) - טאקוס עם ביצים מקושקשות, נוזליות, מטוגנות בהמון חמאה, שמגיעות עם בשר לובסטר. או ליתר דיוק – פתיתים קמצניים של לובסטר.
לקינוח הזמנו פלאן (18 ש"ח), עם קרם קרמל מצוין ותקני ועם תחושה די ברורה שעוד נחזור לאל גאטו אזול. זה לא שיש אופציות טובות יותר, כזכור.
>> בשבוע שעבר המבקר אכל בטי האוס
אל גאטו אזול (החתול הכחול). אואזיס, מונטיפיורי 17, תל אביב. 03-6206022