באיזשהו שלב במהלך הקורונה והבלגן הפוליטי בישראל, אנשים היו כל כך מדוכאים, כל כך מיואשים, שברשתות החברתיות הועלתה הצעה מהפכנית: רותי ברודו לראשות הממשלה! עד כדי כך היתה גדולה ההתרשמות מהסמכוּת והקשיחות שברודו הדגימה ב״MKR המטבח המנצח״ שיש מי שזה נראה לו הגיוני שאשת עסקים ומסעדנית ללא ניסיון בתפקידים פוליטיים, תוצנח בין לילה להנהגת המדינה.
כמובן שזה רעיון מופרך מיסודו. בעלוּת על מסעדות, מצליחות ככל שיהיו, לא מקנה לך את הכישורים לנהל את הפרלמנט ואת מוסדות השלטון. ואולי בעצם זה לא כזה מופרך? האם רותי ברודו פחות מתאימה לחבוש את הספסלים הקדמיים בכנסת והממשלה, מחדלי האישים שנמצאים שם כיום? בוודאי שלא. היא גם יכולה ללמד אותם שיעור או שניים בניהול, סדר, ניקיון ומשמעת. הלוואי וישראל היתה נראית כמו הקופי בר.
אם ברודו היתה מחליטה לרוץ בבחירות הקרובות לכנסת, אין לי ספק שהיא היתה שווה לפחות מנדט או שניים. זו לא רק הפופולריות שלה בעקבות תוכנית ריאליטי שמשודרת בפריים טיים אלא גם היותה איקונה תל אביבית חילונית. אם חולדאי הוא ראש העיר תל אביב, ברודו היא יושבת ראש מועצת הנהנתנים. זה מקנה לה מעמד מיוחד בקרב הבורגנים והיאפים שמחפשים את דרכם מבחינה אלקטורלית. הרי מדובר ב״שמאלנים״ מדומיינים. הם יכולים להצביע למרצ, בבחירות הבאות לגנץ ואחר כך לגדעון סער הימני קיצוני. אז למה לא ברודו?
רותי ברודו היא גם דוגמא נדירה לכך שאושיה תל אביבית שמנהלת את עסקיה באופן אקסקלוסיבי בעיר הזאת, זוכה לאהבת ההמון למרות התל אביביוּת שלה ולא בזכות התל אביביוּת. שנאת תל אביבים היא מחלה ממארת שאין לה תרופה. עוד לפני קום המדינה, שנאו כאן תל אביבים, אבל נדמה שהיום, במסגרת ההקצנה הכללית שעוברת על החברה הישראלית, התיעוב רק מחריף ועולה מדרגה ועוד מדרגה. תל אביבים הם יצורים שנואים, מקוללים ומגודפים, מקנאים בהם ומאחלים להם את הרע ביותר. התל אביביוּת מייצגת את העולם הרחב, את הנטייה הקוסמופוליטית והאינטרנציונליוּת האובססיבית. בישראל הלאומנית, ההולכת ומסתגרת, אין מקום לאנשים שכאלה. יאללה, תתחפפו, קישטה למדינה אחרת.
והנה, רותי ברודו, היא דווקא תל אביבית מגה-אהובה. למה? אולי צריך לחזור לעניין הפוליטי. ברודו לא נתפסת כתל אביבית, אלא כאוטוריטה, כסמכות קשוחה וקשיחה, מקצוענית חסרת פניות. פעם סמכנו על הרמטכ״לים שלנו. נשאנו אליהם את העיניים, חשבנו שאפשר לסמוך עליהם, להשעין עליהם את הראש. השלינו את עצמנו שהם בוסים כל יכולים, מתוחכמים, ערמומיים וקטלניים. ומה גילינו? את בני גנץ.
זה לא מוגזם לומר שמישהי כמו רותי ברודו נכנסת לוואקום שהותירו אנשי הצבא והפוליטיקאים. בחלוקה המסורתית, המיושנת, היא נחשבת לאישה שמתנהגת כמו ״גבר״, ולכן אפשר לתת לה את המושכות. היא לא מזגזגת, לא מתחמנת, לא מגמגמת. יש לה את הקו שלה והיא הולכת איתו כיברת דרך, ללא פשרות ובפרפקציוניזם מוחלט. על כמה מפלגות אפשר לומר זאת? על כמה גנרלים? תחשבו על זה: המשבר ההנהגתי בישראל הוא כל כך חמור, עד שמישהי שמכינה המבורגר מושלם נראית כמו משיח על חמור (ברור לכם מי החמור, כן?).
רגע, בכלל רציתי לכתוב השבוע על המשלוח החדש מהוטל מונטיפיורי, מסעדה ששייכת לקונגלומרט ההסעדה R2M והצטרפה, בגלל הקורונה, אלא מה, לאימפריית המשלוחים שברודו מפעילה כבר שנים ארוכות. אם יש מסעדן ישראלי שיש לו ניסיון בשינוע אוכל, זו רותי ברודו, היא עושה ועשתה זאת בהצלחה עם הקופי בר והבראסרי, ועכשיו נותר רק לבדוק אם האחוזים הגבוהים נשמרים. ספוילר: יש יותר סיכויים שרמטכ״ל במיל׳ יאכזב אתכם מאשר שרותי ברודו תעשה זאת.
לפני הקורונה, הוטל מונטיפיורי היתה מסעדה בתוך מלון, מעין הצדעה קולינרית לעבר הקולוניאליסטי של צרפת, בואך וייטנאם. ועכשיו? קופסאות פלסטיק כמו כולם ולא משנה מה היה סיפור הרקע. אז ברוכים הבאים לממלכת האוכל ההגון, ה-Decent Food. לא זזים כאן ימינה או שמאלה מהסטנדרט הקבוע אצל R2M. איך אמרה פראן ליבוביץ בסדרה המדוברת "נגיד שזאת עיר" בנטפליקס? ״אם אתה יכול לאכול את זה, זו לא אמנות״. זה נכון שבעתיים בהקשר של רותי ברודו ומסעדותיה ומעדניותיה. וזה בסדר. לא כולם צריכים להיות אמנים.
כמו במקומות האחרים של ברודו, בהוטל מונטיפיורי אין מקום להרפתקאות, גם לא צריך להיות. זה מה שטוב ומה שפחות טוב במקצוענות מהסוג הנ״ל: יש על מי לסמוך, אבל אל תצפו לזיקוקי דינור. זה כמו להיות במערכת יחסים עם רואה חשבון מצטיין. כמובן שתהיה אהבה ותהיה תחושת ביטחון, אבל כנראה שהוא לא ירכיב אתכם על הארלי דיווידסון ותרכבו ביחד אל עבר השקיעה. כך גם בהוטל מונטיפיורי – מה שקורה, קורה, ומה שלא קורה, לא יקרה גם בעוד אלף שנה.
התחלנו עם חצי קריספי צ׳יקן (48 ש״ח) שמגיע מבותר לחתיכות קטנות אחרי ששהה במרינדה של חמישה תבלינים. טובלים את העוף בתוך רוטב סויה חמצמץ חריף ואין ברירה אלא ללקלק את האצבעות (המילה ״קריספי״ מעט מופרזת. הוא היה קריספי מינוס); קונסמה עוף (48 ש״ח) זורק אותך לצרפת, אבל עדיף לחשוב עליו בתור מרק עוף צח (שלנו!) שמוגש עם כיסוני כבד אווז (חומר גלם לא פוליטיקלי קורקט. עשוי לפגוע בשאיפות אלקטורליות).
שרימפס חלוטים שמוגשים בסלט של אטריות צלופן (72 ש״ח), ברוקולי ברוטב הויסן (42 ש״ח) וצ׳יקן טיקה (86 ש״ח) הן כולן מנות שמהוות דוגמא חיה לרוחב היריעה של הוטל מונטיפיורי. שלוש מנות אסייתיות – שתיים מהמזרח-מזרח, השנייה מהודו – שלא מתפשרות על טעמים חזקים, ארומטיים, עוקצניים (מתקתקים, במקרה של מנת הברוקולי הסיני). בסלט לא חסכו רוטב דגים. הצ׳יקן טיקה עם נאן (לחם שטוח) שכאילו יצא עכשיו מהטנדור. לקבוצת R2M היה רומן לא מי יודע מה מוצלח ומצליח עם מסעדת דיסקו טוקיו ז״ל, ובהוטל מונטיפיורי עושים תיקון מאוד סובטילי. זו לא מסעדה אסייתית, אלא מסעדה עם רמזים אסייתיים. רמזים עבים ומובנים היטב.
בחזרה לצרפת או פריז או כל רפרנס פרנקופוני אחר, עם ביף בורגניון (82 ש״ח) עם פירה (18 ש״ח). הביף בורגניון נעשה לפי כל החוקים (יין אדום+זמן), הפירה חמאתי לעילא. אם לא בא לכם על כל הכבד הזה, תשפכו מעל קצת מהרוטב של הצ׳יקן טיקה. כידוע, הזיווגים הכי מעניינים נעשים בין אנשים לבנים ואנשים בצבעים אחרים.
מהקינוחים אי אפשר היה לצפות לפחות – לימונשלי (39 ש״ח) היא מנה של קרם לימון וקצפת לא מתוקה ועוגייה מבצק ברטון (בצק סבלה פריך). זה פאי לימון שלא סובל מבנאליות יתר. על פחזניות סנט הונורה (39 ש״ח) ברודו בנתה, בין השאר, את האימפריה. פחזניות מפוארות, מקורמלות, פציחות וממולאות בקרם מוסלין. האם בזכות הפחזניות הללו ראויה רותי ברודו להתמנות לראשות ממשלת ישראל? נו, נו, נראה לי שכבר הבנו שפנטזיות פוליטיות אמורות להיות יותר מעשיות. אבל אפשר למנותה, אם תרצה, לראשת הלשכה של שר האוכל. אתם יודעים מי זה שר האוכל, כן? איל שני. מה, לא?
>> בפעם שעברה הזמנו משלוח מבר 51
הוטל מונטיפיורי. מונטיפיורי 36, תל אביב. 03-5646100