יפתח: להיכנס למסעדה של אייל שני זה כמו להיכנס לקולנוע: כדי ליהנות הצופה נדרש להשעות את הספק ולהשאיר את הפקפוק והשאלות הביקורתיות בבית. הרי להטיל ספק בבחירות של שני זה קל מדי והורס את כל הכיף, וכיף הוא המנה העיקרית כאן. אז אם אתם מהטיפוסים שיוצאים מסרטי מדע בדיוני ומתחילים ישר לחפש פרדוקסים של מסע בזמן, תעשו לעצמכם טובה ואל תבואו ל"דבורה", המסעדה החדשה והכשרה של שני ברחוב בן יהודה בתל אביב.

ויטה: דבורה ממוקמת במבנה שפעם שכן בו מלון בעל אותו השם, והיום שייך לרשת מלונות בראון תחת השם "בראון דברה", בסדר - אם איל גולן ויתר על י' אחת בשם השם, דבורה יכולה להיות "דברה" בשם הבינלאומיות. מחוץ לחלונות הגדולים של המסעדה נשקפת העיר במערומיה: הרחוב כולו חפור והפוך לקראת בניית קו הרכבת הקלה, ואחת לכמה דקות מגיע גרר ואוסף עוד מכונית סוררת שחונה נגד החוק. פעולת הגרר כל כך אלגנטית וקבועה שהיא נראית כמו ליקוט, לא ענישה מוניציפלית. 

המראה מכוער אבל איכשהו רק משדרג את חווית חגיגות סוף העולם שבתוך המסעדה: אכול ושתה כי לך תדע אולי מחר כף גדולה תיקח גם אותך. כמיטב האופנה, המסעדה מעוצבת בסגנון תעשייתי עם עמודים של בטון חשוף, כמובן, ועליהם חיפוי סרגלים טרנדי בצבע טורקיז, ותקרות גבוהות מהן יורדות עשרות נורות שמשרות אווירה קסומה שאין טעם להתכחש לה. ברקע מוזיקה עכשוויות בווליום גבוה אבל לא מעיק, ובמרכז בר גדול, עמוס כל טוב הארץ, עם טבחים שעובדים על הסרוויס חשופים לעיני כל. בקיצור, הצגה בחוץ, הצגה בפנים, אם יהיה פה גם טעים - זה רק בונוס.

יפתח: כמיטב המסורת האיילשניאית התפריט נפתח בפיוט: "אני מכיר את התפריט הזה יותר טוב ממך כי אני ילדתי אותו ואני מאוהב בכל פרט שבו כמו שמאוהבים בתנועות של הילד שלך". הבעיה היא, כמו שכל אדם יודע, ובטח הורים - ילדים של אחרים מרגשים אותך פחות, כך שהמניפסט הפיוטי הזה נותר בגדר דיסלקיימר. אני אמן, עובד מהבטן, לא טורח לציית לחוקים או היגיון, ואם לא טוב לכם, אז יום טוב לכם. בסופו של דבר אייל שני הוא מותג ישראלי, אפילו ישראלי-עולמי, ובשביל זה הגיעו הסועדים. ואכן, המסעדה הכשרה מושכת אליה אחוז עצום של תיירים ועולים מצרפת, שומרי מסורת, שמחפשים לטעום מתרכיז הישראליות של שני: טעמים מקומיים, יצירתיות ישראלית, וייב סקסי תל אביבי וקורטוב של החרטא העברית המהפנטת שמוכרת לנו פורמטים בחו"ל ויוצרת חדי קרן בהייטק על בסיס יומי. מלכודת תיירים, אבל מלכודת מלאת נקניקים ופינוקים.

ויטה: אפילו העגבניות השלמות שהניחו על כל שולחן לא הביאו את הסועדים לגלגל עיניים, כמה מהם הרימו את העגבנייה, הקפיצו מיד ליד והחזירו למקום בליווי מבט דומה לזה שתיתן בילד שובב: "אייל שני הזה, איזה חכמולוג". 

מוכנים לכל תרחיש, התחלנו לעבור על התפריט, גדוש במנות עם תיאורים משעשעים - אם אתם ממעריציו של שני, או מטרחנים - אם נמאס לכם מהשטיקים שלו. "אם הייתי במקומך", הוא ממליץ באותו פיוט, "הייתי אוכל סנדוויץ' אחד, שקית אחת ושלוש מנות תמה 331 (עד סוף הביקור לא הבנו את הרפרור לתמ"א 38, אבל שיהיה), דבורה לפני הכל היא אוכל גדול בצלחת קטנה". 

אז מה הזמנו?

התחלנו את הארוחה עם שתי מנות מקטגוריית הסנדוויצ'ים: זעתר בורקעס סטייק (57 שקלים) ורוסטביף (47 שקלים), שהתיאור שלו שימש כמלכודת יעילה, ותגידו אתם אם לא הייתם נופלים בזה: "אבני נחל עטופות ברוסטביף נוטף ממיציו, מחרדל, מחזרת אדומה ומשמן זית חריף". 

יפתח: מה שהגיע לשולחן לא היה בדיוק חלוקים קטנים ועדינים שמקפיצים על המים, אלא יותר כמו אבן שזורקים על סופה של מג"ב בצומת תפוח.

ויטה: הרוסטביף היה חד גוני ולא נטף משום דבר. החזרת והפלפל הוסיפו קצת קיק, אבל בסופו של דבר, כמו רוב הסועדים, הזמנו אותו בגלל התיאור המסקרן, ולא באמת כי חשקה נפשנו בנתח הבשר. לסיים אותו לא כל כך הצלחנו, אבל אני מודה שהערכתי את היומרה האמנותית לחבר בין סלע ובשר, בין חוויה פראית למתורבתת. בקיצור, בלעתי את הלוקש הזה, נו.

יפתח: אוי נו, ויטה, בחייאת.

מנת רוסטביף נוטף (צילום: אייל שני, יחסי ציבור)
מנת רוסטביף נוטף | צילום: אייל שני, יחסי ציבור

ויטה: הבורקס הדרוס, המשך לתפוח האדמה הדרוס המפורסם של שני, הגיע עם ביצה חומה, קציפת עגבניות המוכרת לכל מי שאכל אי פעם ב"מזנון" וסחוג. זה היה בורקס חם וטרי, מלוח מאוד, אולי אפילו מדי, שכיף לבצוע ממנו חתיכות ולטבול ברטבים. הבעיה היחידה היא שזו הייתה במובהק מנה פשוטה של שוק, מנת עשרים שקל ביום שישי בבוקר, לא משהו שמתלבשים לקראתו יפה ולא נוח, "לא מנה של גמר", כמו ששני אולי היה אומר.

דבורה אייל שני תל אביב  (צילום: ריטה גולדשטיין, אוכל טוב)
דבורה אייל שני תל אביב | צילום: ריטה גולדשטיין, אוכל טוב
בורקס זעתר (צילום: אייל שני, יחסי ציבור)
בורקס זעתר | צילום: אייל שני, יחסי ציבור

להמשך הזמנו לברק צלוי על האש, שמסיבה לא ברורה נשכח במטבח, המלצר לא סיפק לנו הסבר, רק אמר ש"הייתה איזו בעיה". בינתיים, עד שהיא תיפתר, הזמנו עוד מנה קטנה, סלט ניסואז מעל קופסת טונה (49 שקלים)

ויטה: הסלט נראה כמו משהו שיצא ממערכון על מסעדות גורמה מתחילת המילניום, קופסת טונה "אורטיז" קטנה שלתוכה נדחסו המרכיבים כמו על סירת הצלה. זו בדיחה? זו אמירה פוליטית? כבר עמדתי להתרגז אלא שאז הבנתי שכדי לאכול את הסלט הזה, צריך לפזר אותו על השולחן, ולערבב ידנית, ובדרך זו להיות שותפה ליצירה של שני, לבושתי, נהניתי מזה. קיוויתי ששני צופה בי במצלמות האבטחה מהמיטה שלו, חוכך ידיו בהנאה ואומר "כן, ככה. זה בדיוק מה שרציתי. האישה הזאת הבינה אותי".

יפתח: משום מה, זאת הייתה המנה האהובה עליי. משהו בהגשה של כל הרכיבים דחוסים יחד בתוך הקופסה הייתה משעשעת ולא מתאמצת. זה לא היה סלט לשבוע ממנו, אלא מיניאטורה מוצלחת שקיפסלה בביס אחד טעמים שהתלבו מעולה יחד: מלפפון חמוץ, שעועית קראנצ'ית, תפוח אדמה וכולי. הזיתים היו מתובלים מאוד וחיפו על היעדר צלפים והטונה, יחסית לקופסת שימורים, הייתה איכותית וטובה. 

ניסואז בפחית אורטיז (צילום: ויטה קיירס, אוכל טוב, mako)
ניסואז בפחית אורטיז | צילום: ויטה קיירס, אוכל טוב, mako

ויטה: בעודנו מחכים ללברק, הגיעה מנה שלא יכולנו לוותר עליה, לא משום שנשמעה מפתה, אלא בדיוק להפך, דבילית לחלוטין, "סשימי לוקוס בתוך צעצועים נטושים שילדים עושים מהם ארמונות בחול" (97 שקלים). קראנו נטושים, קראנו ילדים - כמובן שהזמנו. 

יפתח: כן, מנת הסשימי הגיעה בתוך את חפירה מפלסטיק. מה הקשר בין הצעצוע לסשימי? אולי הים? האם מדובר בתשובה של שני למשתנה של מרסל דושאן? מה שבטוח, יש תחושה שמשתינים עלייך. 

ויטה: לאורך הביקור בדבורה אני כל הזמן שואלת את עצמי האם הבדיחה היא איתי או עליי. הסשימי הטה את הכף לאפשרות השנייה. קודם כל, אין אמת בפרסום. אני יודעת איך נראית כף של ילד נטוש, היא הרבה יותר שרוטה ודהויה. אם כבר, צריך לקרוא למנה "סשימי בצעצועים שקנינו במקס סטוק באלנבי ותקוו שהעברנו במדיח". הסשימי היה סתמי לחלוטין, חתיכת דג של סושייה בינונית עם אותה חזרת שפגשנו ועוד נפגוש, שיש גבול לקסם שהיא מסוגלת לחולל, ושלולית של סויה חסרת מעוף. יכול להיות ששני כיוון שנרכיב לעצמנו את הביס, ניקח מהדג, נשים עליו מהבצל הסגול והפלפל, אבל בשלב הזה כבר נעלבתי מדי ויצאתי מהמשחק. החתיכה שאני אכלתי ממנה הייתה עם סיבים שלא נעים ללעוס ונאלצתי לירוק למפית. לא הייתה מפית כמובן, אז למעשה קרעתי חתיכה מהצלחת, שהיא מפת שולחן חומה. על כל החוויה הזאת שילמנו 97 שקל, כף שבהחלט הייתי שמחה לנטוש בעצמי. גם אייל שני כיבה את המסך והלך לישון.

סשימי אינטיאס בתוך צעצועים נטושים (צילום: אייל שני, יחסי ציבור)
סשימי אינטיאס בתוך צעצועים נטושים | צילום: אייל שני, יחסי ציבור
סשימי אינטיאס, דבורה (צילום: ויטה קיירס, אוכל טוב)
האמת, אצלנו זה נראה ככה | צילום: ויטה קיירס, אוכל טוב

יפתח: בשלב זה כבר היינו די מלאים, אלא שאז כיבד אותנו בנוכחותו הדג החרוך, המכונה "לברק פחמים" (147 שקלים), ששכחנו אפילו שהזמנו. את פילה הלברק עיטרו שפריצים של חזרת ופלפל ירוק. האדום הזוהר של החזרת יחד עם פיסות הפלפל הירוק (גם מוכר מה"מזנון") הפכו את המנה לאסתטית במיוחד, אבל מבחינת טעמים היא לא המריאה.

ויטה: הדג היה מעט יבש ומלא עצמות זעירות. נהניתי מאוד לכרסם את העור השרוף המלוח, אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. בתפריט הוא מתואר כ"מפולט לפרפר לבן", בפועל הוא בעיקר נראה כמי שפרפר למותו השני, ולמרות מאמציהם, גם החזרת והפלפל לא הצליחו להחיות אותו. את הסוף הטרגי הזה שני ניבא בתפריט שניסח, כשכתב "...ורק בבית הייתי מגלה שלא אכלתי מנה עיקרית ושדבר לא חסר לי". מנה מאכזבת ומנכרת, שהחזירה אותנו למציאות. אנחנו לא במופע ולא בחוויה, אנחנו במסעדה יקרה בעיר שהיא אתר בנייה. 

לברק פחמים (צילום: ויטה קיירס, אוכל טוב, mako)
לברק פחמים | צילום: ויטה קיירס, אוכל טוב, mako

לקינוח הזמנו מלבי תותים ופיסטוק (47 שקלים).

ויטה ויפתח פה אחד: וואלק טעים המלבי תותים הזה, אין מה לומר, והוא אשכרה ישב בתוך צלוחית אמיתית מקרמיקה. מישהו שם נרדם בשמירה.

שלב הקינוחים (צילום: ויטה קיירס, אוכל טוב, mako)
שלב הקינוחים | צילום: ויטה קיירס, אוכל טוב, mako

נו, שווה את הבייביסטר?

יפתח: אייל שני של מסעדת "דבורה" (יש גם אייל של המזנון ואייל של הסלון וכולי) הוא מנטליסט, הווריאציה הקולינרית של ליאור סושרד. כולם יודעים שזה לא באמת, אבל אם זורמים איתו, וואלה זה כיף חיים. אייל שני של "דבורה" הוא גם יאיוֹי קוּסמה - לוקח אלמנט אחד ורץ עליו שנים. אז אם אתם מעריצים אייל שני שבאים ליהנות ויאללה קוסמה, אתם תיהנו מאוד. אם יש לכם פחות סבלנות לשטיקים ובאתם לאכול אוכל שמימי, וואלה פחות.

ויטה: מילה על אווירה - כמי שגדלה בפריפריה, אני מודה שהרגשתי קצת בבית. רובם הגדול של הסועדים נראו כמו תאונות אופנה וזה משהו שיכולתי להזדהות איתו: חלק מהסועדים הגיעו בחליפת טרנינג, חלק בחליפות מחויטות. לידי ישב גבר עם חולצת טי שרט ומעליה וסט. אני לא חושבת שאי פעם ראיתי וסט. במסעדות תל אביביות "רגילות", קורה שאני מרגישה לא בנוח בין הבדים השמוטים והחיבורים הנונשלנטים, דואגת שאין לי מספיק סטייל, שאין לי מספיק בגדים שחורים בארון, בדבורה לעומת זאת הכל היה אפשרי. גם באוכל, גם בבחירת הלבוש. ומתוך המפגש הכאוטי הזה פרצה האווירה, רועשת ושמחה. היה רגע שהרגשנו שקטים מדי, חמוצים, שלא כיף איתנו, ואז בדיוק הזוג לידנו קיבל דלי פלסטיק עם עלים חסה עומדים, וזה היה הסימן לחתוך הביתה. 

ביקורת מסעדת דבורה

דבורה. בן יהודה 87, תל אביב. 077-7242019. כשר