האמת שחיפשנו מקום לשבת בו בחוץ. זה היה הקריטריון היחידי שהיה חשוב לנו. בהלת האומיקרון משבשת את סדרי העדיפויות. הקורונה שוב הרימה את ראשה המכוער ואתה מוצא את עצמך ״רודף אחרי מדרכות״, כמו ששרה אדל בלהיט הראשון שלה; הכל כדי להתחמק מהווירוס ולא לנשום את האוויר החם והחולה של חללי המסעדות. איפה שרק לפני חודש נאבקו על שולחנות בפנים, עכשיו נוהרים החוצה. יותר משבני אדם הם טיפוסים נהנתנים, בראש ובראשונה הם טיפוסים שורדים.

אז מצאנו מדרכה ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב. האוויר היה קריר ונקי ומסעדת ג׳וס (Jus) אפילו לא מגדירה את עצמה כמסעדה. בעצם, מי מגדיר את עצמו כמסעדה בימינו? זו נחשבת להגדרה רעילה, מתכון בטוח לפשיטת רגל. ג׳וס היא בר יין ואוכל. נו, שיהיה. העיקר לא להיראות כאילו שיש לך שאיפות גדולות. כאמור, זה מתכון לאסון. ג׳וס מקטינה את עצמה בכוונה. שלא תבואו ויהיו לכם ציפיות גדולות מדי. הלו, תרגיעו. הגעתם למקום נטול פרטנזיות, ככה על הדרך. ג׳וס הוא כבר גלגולו השלישי של אותו המקום שנפתח תחת השם שחקי שחקי ואז נלקחו המושכות על ידי השף הצעיר אדר לוטן, ועכשיו הם שוב חישבו מסלול מחדש וזה נשמע שהם לא סגורים על עצמם החבר׳ה. אבל העיקר שיש מדרכה לשבת עליה.

שף אדר לוטן (צילום: אסף קרלה, יחסי ציבור)
שף אדר לוטן | צילום: אסף קרלה, יחסי ציבור

לפעמים כשמנמיכים ציפיות, מגלים הפתעות לא נורמליות. ג׳וס, דווקא בגלל שהיא לא מייצרת סביבה איזה הוּ-הא יוצא דופן, הסתברה לנו כמיני או מיקרו מסעדה מוצלחת ביותר. אתם יודעים מה, עזבו את המיני והמיקרו. האוכל שמוגש שם בקלות יכול היה להיות מוגש במסעדות ״לגיטימיות״. זה תפריט מהודק שכולל לא מעט מהחשודים המיידיים בתחום הצעקה האחרונה (כן מיסו, אנחנו מתכוונים אליך), אבל קשת הטעמים היא רחבה ומקיפה ואין תחושה של דלות או שעמום. יש כאן טבח שלא מתבלבל יותר מדי. איפה שצריך להתחכם הוא מתחכם, איפה שצריך ללכת ישר הוא הולך ישר.

נתחיל בטוב והפשוט: צלחת שרקוטרי (78 שקלים) של נקניקים בייצור עצמי וייבוא אישי מאיטליה. לא רצינו שיגידו לנו מי זה מי. מי מכאן ומי משם. גם לא היה הבדל כזה גדול. בג׳וס יודעים לנקנק, עד כדי כך שמיטשטש הפער בין סוגי הסלאמי. וגם, בוא נודה על האמת, זה גם לא כל כך משנה, לא במקרה הזה. כמו שצוין קודם, אנחנו נמצאים בטריטוריה של מדרכה תל אביבית. אין צורך לעסוק בנרקיסיזם של הבדלים קטנים.

נמשיך במנה יותר מורכבת שעשתה רושם טראשי אבל התגלתה כמתוחכמת ורב-רובדית: פלטברד (68 שקלים), כלומר לחם שטוח, מעין טורטייה מקמח לבן, כזו שקונים בסופר, ובתוכה – הוקוס פוקוס, ניסים ונפלאות. מריחה של אנדויה, בשר של סלאמי חזיר מבושל ונטחן עם פלפלים אדומים חריפים. זה הטאץ׳ האיטלקי (הממרח מקורו בקלבריה), ואז מוסיפים שכבה דקה של טבחה בסלק (התבשיל הטריפוליטאי עם בשר ושעועית ומנגולד), שרימפס קטנים מבושלים קונפי וגירוד של פיקורינו, מקפלים את הטורטייה ונותנים צריבה במחבת, ואת כל זה אפשר, ומומלץ, לטבול בשמנת חמוצה. זו מנה מוגזמת במידה שלא הייתה יכולה להיות מוגשת במקומות שתופסים את עצמם יותר מדי ברצינות. ג׳וס היא מספיק משוחררת וסחבקית כדי להכין אוכל שבמבט ראשון נראה כמו ארוחת ערב של סטודנט מסטול, ובבחינה מעט יותר עמוקה – מנה חכמה ומהממת.

ברוקולי צלוי בג'וס (צילום: חיים יוסף, יחסי ציבור)
ברוקולי צלוי בג'וס | צילום: חיים יוסף, יחסי ציבור

אחר כך לקחנו ברוקולי צלוי (38 שקלים) ומה כבר אפשר לחדש כאן? ברוקולי צלוי זה ברוקולי צלוי, אלא אם כן אתה טובל אותו במיסו שיבולת ותפוחי עץ, ממרח מפוצץ אומאמי לפרצוף, ואפילו הברוקולי המשמים הזה פתאום מקבל דחיפה אחת למעלה.

הייתה גם מנת פסטה פשוט נהדרת שכל מסעדה בליגה העליונה הייתה מתה להגיש אחת כזאת, כאילו כדי להדגים שכל ההגדרות הקולינריות הן במילא מטושטשות כבר, אז מה זה משנה אם זה קוראים לזה בר אוכל או סופרקליפרג'ליסטיקאקספיאלידושי. אטריות לינגוויני נגיסות (60 שקלים) עם פלפל אורפלי, אותו פלפל שמגיע ממחוז אורפה במזרח טורקיה, טעמו חד ומעט מעושן, והמון חמאה ופרמזן. כן, זו גרסה לקאצ'ו א פפה (עוד גרסה של המנה האייקונית. זה מאוד פופולרי עכשיו), וכן, זה אפילו עוד יותר מוצלח מהמקור (תלוי כמובן איזה מקור). 

במקום כמו ג׳וס חייבים להזמין המבורגר. טוב, לא חייבים, אבל הזמנו. צ׳יזבורגר (65 שקלים) ליתר דיוק. וזה היה בדיוק מה שציפינו לו. גרסה בוטיקית, ממוזערת, להמבורגרים ההמוניים וגם הפחות המוניים. לחמנייה קטנה ומטריפה, המבורגר עסיסי, תענוג בסיסי.

צ'יזבורגר במסעדת ג'וס (צילום: רוי גיא, יחסי ציבור)
צ'יזבורגר במסעדת ג'וס | צילום: רוי גיא, יחסי ציבור

ולא תהיה ברירה אלא לדבר על הנושא הכאוב ביותר כרגע – השירות. או היעדרו של שירות. ארבעים וחמש דקות חיכינו עד שקיבלנו את המנה הבאה. או ליתר דיוק – עד שיצא לנו החשק. בזמן הזה לא התייחסו אלינו, לא שאלו, לא פנו. פשוט ייבשו לנו ת׳צורה. וזה לפני שהזכרנו את המלצר שבתחילת הארוחה סירב לזכור את המנות שהזמנו. ״אתה יכול לחזור על זה? רגע, מה? תגיד את זה שוב? ומה עוד רצית? סשימי?״. לא, לא רציתי סשימי. לא פלא שמנה של מוסר ים (״בלאדי״ התעקש המלצר), מבושל בקונפי (70 שקלים), הגיעה הרחק הרחק בסוף הארוחה. הדג בושל יתר על המידה והיה קצת יבשושי, והוגש עם ארטישוק ירושלמי מעושן בחמאת מיסו. אפשר להגדיר זאת כמנת Surf & Turf כאשר הארטישוק הירושלמי מגלם את תפקיד הבשר. טעמו אכן היה מאוד אדמתי, כמעט ברזלי. זו מנה טובה אבל למי יש כוח לחכות כמעט שעה לפאקינג דג מבושל?

דג וארטישוק ירושלמי בקונפי (צילום: חיים יוסף, יחסי ציבור)
דג וארטישוק ירושלמי בקונפי | צילום: חיים יוסף, יחסי ציבור

לא משנה. לא לקחנו ללב. בסוף עוד נתרגל לכך שמקצוע המלצרות עבר רדוקציה כל כך קיצונית שבאמת אפשר להשתגע מזה. אחר כך המלצרים והמלצריות יתלוננו כשיחליפו אותם רובוטים. ועל הקינוח ויתרנו. ג׳וס היא בר אוכל אולטרה חינני וכמה טוב שמצאנו אותו בחוץ, על המדרכה. חזרנו הביתה ועשינו אנטיגן ויצאנו שליליים. הללויה!

אפשר חשבון - מסעדת ג'וס (צילום: סטודיו mako)
אפשר חשבון - מסעדת ג'וס | צילום: סטודיו mako

בשבוע שעבר אכלנו בסנגריה

ג'וס (Jus). טשרניחובסקי 4, תל אביב. טלפון: 03-7744511. לא כשר