בחזית של מסעדת סלאס מופיע שלט גדול ועליו כתוב: "אור גינסברג מארח". תשאלו, ובצדק, מי זה לעזאזל אור גינסברג ומה הוא עשה בחייו שמגיע לו ששמו יתנוסס כך בראש חוצות. הרי אפילו השפים הגדולים ביותר, מכוּכבי המישלן, המיליונרים והסלבריטאים, אלה שעשרות שנות ניסיון מאחוריהם, אפילו הם לא מרשים לעצמם להדביק את שמם בחזית מסעדותיהם. ואם בכל זאת תלו את שמם בכניסה, כנראה שמגיע להם, באמת מגיע להם, הם הרוויחו זאת בעבודה קשה. האם זה מגיע לאור גינסברג? האם הוא הרוויח זאת? מי זה אור גינסברג? ובכן, פליט ריאליטי. סליחה, הזוכה בעונה השנייה של "משחקי השף". תוכנית לא רעה בכלל, דרך אגב. אבל מדוע מצופה ממני לדעת מי זה אור גינסברג? אנשים חשובים ממנו בהרבה ירדו לתהום הנשייה. אז למה השם שלו מתנוסס על שלט? לעשות רושם? לעורר בי נוסטלגיה לעונה השנייה של "משחקי השף"? לפזר אבק כוכבים סוג ז'?

זה לא רק השם אור גינסברג שמוטבע על שלט הברזל. הבחורצ'יק עצמו מסתובב במסעדה, עובר בין השולחנות, מחויך כמו חתן בר מצווה. הוא ניגש אל הסועדים ומעטיר עליהם מנוכחותו הסלבריטאית. תאמינו לי, לא זיהיתי במי מדובר. יש כל כך הרבה גברים עם קוקו בישראל, לך תדע מי זה מי. "יש לכם רגישות למרכיבים מסוימים באוכל?", הוא שאל. "לא", ענינו. "אני בכוונה שואל", הוא הדגיש, "כי יש אנשים שיש להם רגישות לאוכל לא טעים". מוזר מאוד שהוא אמר זאת, אבל טוב שהזהיר מראש. כן, רגישות מהסוג הזה אכן קיימת אצלנו. רגישות יתר חריפה, מסכנת חיים. בוא נקדים ונאמר שגינסברג החליט שלא להתחשב ברגישות הזו. מזל שהבאנו איתנו מזרק אפיפן בתיק (להזרקה במקרה של אוכל גרוע במיוחד).

סשימי אלבקור, סלאס (צילום: אור גינסברג,  יחסי ציבור )
סשימי אלבקור. לא חבל? | צילום: אור גינסברג, יחסי ציבור

עם תחילת הארוחה, גינסברג ניגש שוב אל השולחן שלנו והזהיר שלא הזמנו מספיק אוכל. אמרנו לו שזה בסדר, אנחנו מסתדרים. הוא בכל זאת התעקש שנזמין פעמיים מכל מנה. הבהרנו לו שלא נמות ברעב. הוא נתן בנו מבט מאוכזב, מבט כלבלבי, מאשים, מבט של תוכחה. חיכינו שהוא יתרחק מהשולחן וייתן לנו לאכול בשקט. הוא הלך ונדבק לשולחן אחר. גינסברג כנראה לא הפנים עדיין שהוא שף ולא מארח. הוא מהדס במסעדה כמו טווס שנוצותיו פרושות לכל עבר, מלא בביטחון עצמי. איך לא, השם שלו מרוח בכניסה. גינסברג לא יודע לאיית את המילה "צנוע" וזה בסדר. יש גם שחצנים מוכשרים. אבל אני לא בטוח שהאוכל שמוגש בסלאס מצדיק את כל ההוּ-הא שסביבו, את גינוני השף שניגש לשולחן, את הסמול טוק, את הניסיון האגרסיבי לדחוף מנות, בוודאי לא מצדיק שלט שזועק "אור גינסברג מארח".

בסך הכל מדובר כאן באוכל אסייתי מתוק, זו השורה התחתונה ואתם יכולים להפסיק לקרוא עכשיו. לא, בבקשה מכם, תמשיכו. יש כאן סושי בסגנון עדות הג'פניקה, לא משהו הרבה יותר איכותי מזה. לגינסברג יש את הידע הנדרש בענייני דגה (הוא עבד כדייג, מסתבר). הוא יסביר לכם שזו עונת האלבקור בים התיכון. ומה הוא יעשה עם האלבקור המשובח? יחתוך אותו לסשימי (65 ש"ח) ויציף אותו ברוטבי טריאקי ופונזו. לא חבל?

חבל גם על "טטאקי ים תיכוני" (45 ש"ח) של טונה צרובה על קרם חציל וקרם ארטישוק; חבל על "סשימי דה לאון" (45 ש"ח) – סשימי טונה אדומה על קרם פולנטה טרייה ורוטב טריאקי, כמובן; כל הקרמים האלה, ממש פתחו כאן פרפומריה. חבל על הדים סאם (38 ש"ח) במילוי עוף, פטריות וירקות שורש, עם קצף תירס מתוק. בטח שמתוק. אם יש קרם, איך לא יהיה קצף? חבל על "ים ואדמה" (45 ש"ח), מוסר חתוך דק, עוד פעם עם הרוטב פונזו המתוק הזה, הפעם "פונזו עגבניות", מה שזה לא יהיה. נמאס לי כבר להשתמש במילה "מתוק", אבל אין לי ברירה; חבל על פילה מוסר (78 ש"ח) שמגיע על מצע של עדשים כתומות וקרם גזר וגם גיוזה (48 ש"ח) ממולאת בבשר ברווז בבישול ארוך, מלוח בטירוף, עם רוטב דמי גלאס מתוק וקרם גזר; חבל גם על "רול סלאס" (65 ש"ח) עם מוסר וטונה וסלמון ואבוקדו ומיונז וקרם ארטישוק וקרם גזר; ועוד יותר חבל על "רול טמפורה" (63 ש"ח) מטוגן ושמנוני, עם טונה וקרם גזר בצד, כן, קרם גזר. בן אדם, מה יש לך מקרם גזר? אתה רוצה לחזור להיות תינוקי עם מוצצי?

סשימי דה לאון, סלאס (צילום: אור גינסברג,  יחסי ציבור )
סשימי דה לאון. חבל | צילום: אור גינסברג, יחסי ציבור
ים ואדמה, סלאס (צילום: אור גינסברג,  יחסי ציבור )
ים ואדמה. חבל | צילום: אור גינסברג, יחסי ציבור

קצת פחות חבל על פילה לוקוס (85 ש"ח) שהמלצרית משום מה התעקשה שהוא מוסר על "ריזוטו" תפוחי אדמה, שהוא תפוחי אדמה חתוכים לקוביות קטנות, ברוטב לימון וזעפרן. מנה סבירה, הטובה מכל המנות הלא טובות. אבל חבל על פאני פורי (42 ש"ח), כדורי בצק ממולאים בקרם פסיפלורה וסלט פירות, וחבל גם על עוגת שוקולד (42 ש"ח) עם קרם מסקרפונה וגלידת פיסטוק (כמה שהכל מתוק, אלוהים ישמור) וחבל שהזמנו כל כך הרבה מנות. בניגוד למה שגינסברג התעקש להסביר בתחילת הארוחה – תזמינו שניים מכל דבר! – אין באמת צורך להזמין יותר ממנה אחת. העיקרון נורא ברור. בוא ונקרא לזה עיקרון "קרם גזר". ברגע שיותר מחצי מהמנות שהזמנת מוגשות לך עם קרם גזר, אתה מבין שיש כאן בעיה קשה של דמיון ומקוריוּת. כלומר, אין כאן דמיון ואין כאן מקוריות. אז מה יש? מרחב טעמים מוגבל מאין כמותו, הייתי אומר אפילו די פרימיטיבי וחנפני, הרבה קרם גזר ושף אחד שמסתובב ברחבי המסעדה ומנופף בשמו על גבי שלטים, וזאת הרבה לפני שהוא למד להכין אוכל כמו שצריך, כמו שאפשר, כמו שמתבקש. חבל. חבל מאוד.

לוקוס עם ריזוטו תפוחי אדמה, סלאס (צילום: אור גינסברג,  יחסי ציבור )
פילה לוקוס על ריזוטו תפוחי אדמה. קצת פחות חבל | צילום: אור גינסברג, יחסי ציבור

>> כתבו לביצה עלומה

>> בשבוע שעבר המבקר אכל במשפחת שכטר

אפשר חשבון, סלאס (צילום: סטודיו mako)
אפשר חשבון, סלאס | צילום: סטודיו mako

סלאס. רבי תנחום 6, תל אביב. 03-9653565