מה יש בו, בים הישראלי, שהופך כל מסעדה שנמצאת בקרבה שלו לבינונית? מה יש בו, בים הישראלי, שלא מאפשר למסעדות לגדול לצדו? מה יש בו, בים הישראלי? מה יש בו? מה יש? מה? האמת שאין לי מושג. זו אכן תעלומה גדולה. אבל עם עובדות אי אפשר להתווכח – קחו מסעדה, שימו אותה על החוף, ממש ליד הים, וזהו. שם זה נגמר. יש ים, יש מסעדה. לכאורה, נקודת הפתיחה המושלמת. אבל האוכל, האוכל – הוא אף פעם לא גדול. תמיד נושק לאיזו בינוניות מרגיזה. אפילו מתריסה. זו משוואה ממש לא הגיונית – הים מדהים, המסעדות פחות. איך זה יכול להיות? הרי, לכאורה, מדובר בלוקיישן המושלם. הנוף הזה, הכחול האינסופי, הגלים, החול והסלעים, הקרבה המנחמת של המים. הרי אין דבר יותר מעורר תיאבון מזה. בפועל – זה לא קורה. אם תבדקו בדקדקנות את קו החוף הישראלי – ממטולה ועד אילת – לא תמצאו אפילו מסעדה אחת שמתעלה אל מעבר למצוּפה. מקסימום, תוכלו לשלוף איזו מסעדת דגים סימפטית שמושכת אליה קהל שבוי של תיירים בורגנים. לא יותר מזה. המסעדות לא עומדות בסטנדרטים הגבוהים שמציב להם הים. ואולי זו הנוכחות המאיימת שלו שגורמת להן להצטמק למולו; להיחנק, להשתנק, לקפוא על השמרים. להיות המובן מאליו. כנראה שקשה לבשל כשמחוץ לחלון נשקפים כוחות הטבע במלוא עוצמתם. מי יכול לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של אלוהים (או איך שלא תקראו לו)?

הלנה בנמל (צילום: שרית גופן,  יחסי ציבור )
אבל הנוף, יא חביבי | צילום: שרית גופן, יחסי ציבור

הלנה בנמל היא מסעדה שמגלמת באופן המדויק ביותר את הדילמה – אדם מול הטבע. היא ממוקמת באחת מהנקודות המרהיבות ביותר בישראל: בגן הלאומי של קיסריה, ניצבת על גבי מרפסת שמשקיפה אל עבר המפרץ, וממנו – נפרש האופק של הים התיכון כולו. אתה רק מתיישב ליד השולחן, וכאילו שנגזרת מתוך תמונה אחת והודבקת בתוך תמונה אחרת. איזשהו כוח מיסטי סוחף אותך הרחק משם. לרגע אחד, אתה מוצא את עצמך באי קטן ביוון. על קו החוף. המים צבועים בתכלת וטורקיז. מסעדה קטנה. כיסאות פלסטיק. ריחות מתוקים של גריל. איזו מין שלווה ולא עושים שום דבר. לא. לא. תתעורר, חביבי. אתה עדיין בישראל. הים הוא אותו ים, אבל זה לא זה. הלנה בנמל היא לא טברנה יוונית. הטברנות היווניות היו שם תמיד. עוד כשהדינוזאורים הילכו על פני כדור הארץ. הלנה בנמל חוגגת השנה עשור להיווסדה. היא מעולם לא הפכה ל"מוסד" קולינרי, אבל שאפו על יצר ההישרדות. בעצם קיומה היא מבצעת מהלך שאפתני – מה זה עשור מול מיליוני שנים של ים, חול ושמש. הייתי מעז לומר שמדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית – הלנה בנמל צריכה להיאבק על תשומת לבו של הסועד, בזמן שהטבע היפהפה מתדפק מחוץ לחלון. זהו מאבק לא הוגן – שהרי המבט כל הזמן בורח אל המפרץ ואל המים, ולא אל הצלחת – אבל אפשר לנצח בו. הקיבה יכולה להסיח את הדעת של העיניים. המחשבה בורחת אל מחוזות אחרים. האוכל המעולה יחזיר אותה אל הכאן והעכשיו. נשמע פשוט, לא? ממש לא. זה כמו לעמוד מול סופת הוריקן – בסופו של דבר, אנחנו אנשים קטנים וחסרי אונים.

אז אמרנו שהקרב הוכרע מראש – הים ניצח. בנוקאאוט. רבים וטובים ניסו. רבים וטובים נכשלו. וגם הלנה בנמל לא מצליחה לשבור את הנאחס שכאילו הוטל על מסעדות שבחרו לפעול אל מול הכחול הגדול. אולי זו קללתו של אל הים, פוסידון. ואולי זה סוג של יוהרה – יש לנו את המיקום המושלם, ויותר מזה אנחנו לא צריכים. הפעם האחרונה שבה אכלתי בהלנה בנמל הייתה לפני חמש שנים. אני לא זוכר את הארוחה, אבל הים היה יפה. הים תמיד יפה. כשרק התפאורה נחקקת בזיכרון – זו בעיה. יותר מזה – זו בעיה קונספטואלית. הלנה בנמל היא מסעדה שלא מבקשת להתגמד אל מול הסביבה שלה. זו לא מסעדה של כמה כיסאות פלסטיק, שחיה לרגלי הים, שואבת ממנו את חומרי הגלם שלה ומבינה את מקומה. הלנה בנמל היא לא מסעדה צנועה. וטוב שכך. אנחנו צריכים מסעדות לא צנועות ליד הים, כי הים בעצמו הוא לא צנוע וצריך לתת לו פייט ראוי. אבל יש פער בין האופן שבו היא מעמידה את עצמה מול העולם – חלל המסעדה יחסית מפואר, תפריט של ביסטרו תל אביב מהדרג העליון, מחירים גבוהים – והאופן הדי סתמי שבו היא מגשימה את עצמה. הלנה בנמל הפנימה את המיקום שלה, ופועלת בהתאם. זו מסעדה שהיא גן עדן לעוברי אורח מסוגים שונים, שמגיעים במיוחד אליה כדי ליהנות מהיתרונות הגיאוגרפיים שלה. נותרה רק הסוגיה הפעוטה של רמת האוכל שמוגש במקום. קללת הים, כבר אמרנו?

הלנה בנמל (צילום: שרית גופן,  יחסי ציבור )
גן עדן לעוברי אורח שמגיעים בשביל המיקום הגיאוגרפי | צילום: שרית גופן, יחסי ציבור

CSI קיסריה

הגענו בצהרי אחד הימים. השמש זרחה. הגלים נשברו. המסעדה הייתה חצי ריקה. המלצריות נעו בעצלתיים. התחלנו עם בורקס סרטנים (48 ש"ח). בצק העלים של הבורקס נאפה כהלכה והיה דקיק ופריך. המילוי, לעומת זאת, היה מתחת לכל ביקורת – בשר הסרטנים עורבב עם עשבי תיבול, שהעניקו לו מראה ירקרק ולא אסתטי; הוא היה סיבי וכמעט נטול טעם, דבר שמרמז על כך שמדובר בבשר סרטנים קפוא. עליו הונחה פרוסה של גבינת סנט מור עוקצנית, וחלמון של ביצת תרנגולת. במקרים כאלה עדיף להשתמש בחלמון של ביצת שלו – הוא קטן ואלגנטי יותר. חלמון התרנגולת הטביע את המנה והתערבב בעגבנייה המרוסקת שפוזרה על הצלחת. התוצאה: מנה לא מוצלחת שנראית כמו זירת פשע. לא ברור מי רצח את מי. הסרטן את הבורקס. או להפך.

המשכנו עם סיגרים של טלה ועגל (44 ש"ח). הגיעו שני סיגרים בינוניים בגודלם, חצויים באלכסון (פעולה מיותרת שהורידה באופן משמעותי את הטמפרטורה שלהם עד שהגיעו אל השולחן). בצק הסיגרים היה עבה מדי, ולכן, כשהסיגרים טוגנו בשמן עמוק, רק המעטפת החיצונית טוגנה לכדי פריכות, ואילו המעטפת הפנימית נותרה לא עשויה. מילוי הבשר היה פיקנטי מדי, בעל טעם מעט גס. הסיגרים הוגשו לצד יוגורט ועמבה. הרטבים עוד איכשהו הצילו את המצב, אבל זו לא חוכמה – כל דבר שתטבול בעמבה יהפוך לטעים. אבל לשימוש בעמבה יש מחיר – כל מה שנוגע בעמבה, הופך בעצמו לעמבה. זו לא קולינריה גבוהה. זו עמבה.

סיגרים של טלה ועגל, הלנה בנמל (צילום: בועז לביא,  יחסי ציבור )
סיגרים של טלה ועגל. פריכים מבחוץ, לא עשויים מבפנים ועם הילה של עמבה | צילום: בועז לביא, יחסי ציבור

הזמנו גם שווארמה דג ים (48 ש"ח). הלנה בנמל מגדירה את עצמה בתור "מטבח ים תיכוני עכשווי". זהו שם קוד מקובל לשימוש מוגזם ביוגורט, טחינה ומאכלי רחוב שמוגשים בצלחת. השווארמה של הלנה בנמל הזכירה לי מנה של סטודנטים רווקים, שאוהבים לבשל בשעות הפנאי – טוב, אז נתקענו עם פילה דג כלשהו, טיגנו אותו ביחד עם פלפל חריף, פוררנו אותו וזרקנו לתוך קערה מלאה בטחינה. החבר'ה ליקקו את הצלחת. אחלה? סבבה.

הטחינה חזרה, שוב, במנה עיקרית של סינייה בוּרי (78 ש"ח). נתחי הבוּרי טוגנו היטב, כוסו בטחינה ונאפו בתנור, לזמן קצר, כנהוג בהכנת סינייה. הם הוגשו לצד תבשיל טעים של תרד ומנגולד, שיכול היה ליהנות מתוספת של לימון, כדי לאזן קצת את טעמם האדמתי. בסך הכול, מנה טעימה ומשעממת.

שרימפס, סקלופס וגבינת חלומי, הלנה בנמל (צילום: בועז לביא,  יחסי ציבור )
שרימפס, סקלופס וגבינת חלומי. לא נתאר שוב מה עשו לסקלופס | צילום: בועז לביא, יחסי ציבור

מנה עיקרית נוספת הייתה שרימפס, סקלופס וגבינת חלומי (92 ש"ח) שהוגשו במחבת רותחת, ברוטב מצוין על בסיס של אוזו וחמאה. המנה הוגשה עם פנכה של אורז יסמין, וחבל – זו בדיוק מנה שצריך להגיש עם פרוסות לחם כדי לנגב את הרוטב. השרימפס – הקפואים – נעשו כהלכה, ואילו הסקלופס – הקפואים אף הם – טוגנו יתר על המידה. באופן אירוני, היה להם את אותו המרקם של גבינת החלומי המטוגנת שהוגשה במנה. מכירים את צליל הציוץ שמופק כאשר גבינת חלומי פוגשת את השיניים? אז זה מה שהיה עם הסקלופס. זה בדרך כלל צליל שמבשר על גבינה טרייה. כאן הוא בישר על סקלופס שמישהו ביצע בהם מעשה סדום.

שירת הברבור של הטחינה

לקינוח, עוד פעם טחינה. הפעם, בתפריט היה כתוב שמדובר בגלידת טחינה וסילאן ביתית (34 ש"ח). בפועל – מדובר היה בגלידת וניל, לא ביתית בעליל, שכוסתה בתועפות של טחינה גולמית, סילאן ושערות חלבה. מנה טראשית ביותר, שאין ברירה אלא לסיימה.

לפני שיצאתי מהמקום, נתתי מבט אחרון בים התיכון שנשקף מהחלון. בחוץ – הים. כחול, סוער ומופלא. בפנים – טחינה. פשוטה וגולמית. ואולי זה כל הסיפור. הלנה בנמל רוצה לבשל את הים התיכון. אבל בפרשנות שלה אין שום דבר חדש או מעניין. שוב אותן מנות (אל דאגה, היו גם טבעות קלמרי מטוגנות), שוב אותם דגים, שוב אותו יוגורט, שוב אותה ים תיכוניוּת שהפכה לקלישאה. והים? מה אכפת לו, לים? לא אכפת לו מכלום, תאמינו לי.

אפשר חשבון הלנה בנמל (איור: mako)
אפשר חשבון? | איור: mako

הלנה בנמל, נמל קיסריה, טלפון: 04-6101018.

unknownegg2014@gmail.com

>> בשבוע שעבר היינו במסעדת דלאל בעכו

>>> לכל כתבות המגזין