“פרא” זה שם יפה למסעדה, גם אם הוא לא באמת מתאר באופן הכי מדויק את מה שקורה בין כתליה. בואו נקרא לזה הגזמה פראית. אין שום דבר פראי בפרא. כבר כשנכנסים פנימה, מבינים שלא מדובר בספארי ברמת גן ולא בסוואנה באפריקה. לא קופצים עליך אריות ולא נמרים ואף זברה לא מציעה לך צ’ייסר. זו מסעדה שקמה על חורבותיה של מסעדה אחרת, קפה נורדוי: באותו מיקום, באותו חלל, עם אותם הכיסאות ואותם השולחנות. התפאורה נותרה אותו דבר - התחלפו השחקנים. השפים, הפעם, הם אביעד פלד ואורי שטיינברג, בוגרי הסיירת המובחרת של קונגלומרט R2M. צעירים יחסית, גוזלים שעזבו את הקן החם והמגונן של רותי ברודו כדי לנסות ולעמוד בזכות עצמם. מהעבר השני יש את בעלי המסעדה שבוודאי זיהו הזדמנות: לפתוח מסעדה חדשה בחלל שכבר קיים, עם שפים שבסך הכל רוצים שיתנו להם צ’אנס. עסקה זולה ולא רעה לכל הצדדים. פרא? קומבינה תהיה מילה יותר מתאימה.
שלא תבינו אותי לא נכון, זו קומבינה לא רעה בכלל. בצוק העיתים של שלהי הקורונה, מבינים שזהו בדיוק הזמן שבו אפשר לערער על ההסדרים הישנים. ישבנו על ארגזי פלסטיק, אז למה ששפים חסרי ניסיון לא יתפסו את מקומם בקדמת הבמה? לא בטוח שפרא הייתה יכולה להיפתח בעידן הטרום-קורונה. במציאות החדשה שנוצרה, אפשר לקחת סיכונים מחושבים. מה כבר יכול לקרות? מקסימום, יסגרו את המסעדה ויפתחו אחת אחרת. יש איזו תחושה של פתיחוּת באוויר, התחדשות, התלהבות. זה כאילו שהוציאו את האריה מהכלוב אחרי שהיה נתון בסגר של שנה ובא לו לטרוף את העולם. טוב, כבר סיכמנו שזה לא אריה. זה חתול תל אביבי חמוד ומתפנק שדובר את שפתם של התל אביבים החמודים והמתפנקים.
תפריט חד וחלק יש בפרא, כמו ציפורניים של חתול תל אביבי. ללא פיוט יתר כפי שנהוג במחוזותינו. הדברים כמות שהם. גם המנות לא סובלות מגיבוב מרכיבים, עודפוּת וקישוט. כשכתוב “כרוב ניצנים צלוי, חזרת” (58 שקלים) זה אכן כרוב ניצנים צלוי עם שורש חזרת מגורר מלמעלה. מנה שממקסמת את העונה הנוכחית, את פריחת כרוב הניצנים ואת חריפות החזרת. האם צריך יותר מזה? לדעתי לא.
“טרטר אינטיאס, לביבות תפוחי אדמה, קרם פרש” (68 שקלים) הוא תיאור מינימליסטי שדווקא חוטא למנה: הלביבות הן דקיקות ופריכות ומעוצבות כמו קונכיות טאקו שמערסלות בתוכן דג נהדר, קרם פרש שומני ופרוסה של פלפל אדום חריף. מנה עם סך הכל שלושה מרכיבים (אם לא כוללים את הפלפל) שעושה פלאות. הלוואי שכל אלה שמעמיסים רטבים ועלעלים וקוביות של פירות וירקות ובונים רבי קומות על גבם של הדגים הנאים האומללים, היו לומדים מהמנה הזאת איך לעשות את זה שקט, יפה ורגוע.
למנה הבאה קוראים “ליטל ג’ם, בריוש, בשר סרטנים” (82 שקלים) ובעצם היו צריכים לקרוא לה “ליטל ג’ם, בריוש, בשר סרטנים, חול ים”. נשמע כמו הייקו יפני, לא? היו שם פתיתי סרטנים שמנוניים שטוגנו יתר על המידה ולא נוקו היטב מקליפותיהם. חול נתקע לנו בשיניים או שאלה היו חתיכות קטנות של שריון מפוצלח, קשה היה להבחין מבעד לסמטוכה. חתיכות הבריוש טוגנו בחמאה, חסת הליטל ג’ם הייתה נהדרת. טרייה ופריכה. זה אמור להיות טייק אוף על סלט קיסר? זה קיסר שירד מגדולתו וגורש מהממלכה שלו. כשחסה מצילה מנה של בשר סרטנים, אתה יודע שהשמש שוקעת.
המנה הבאה הייתה “כנף ממולאת, חרדל, הדרים” (58 שקלים). גם כאן השם מסתיר מאחוריו דרמה גדולה. למעשה מדובר בכנף של עוף שרוקנה מעצמותיה, מולאה בפרגית קצוצה, זוגגה בחרדל והדרים, ומה שהתקבל זו אחת ממנות העוף המהנות ביותר של הרגע. בצד קיבלנו רוטב של פלפלים ירוקים חריפים שבושלו קונפי ונטחנו עם עשבי תיבול. טובלים את הכנף בתוך הרוטב ומשמיעים אנחות עונג. מדהים כמה עוף, אפילו העוף הישראלי, המרוט והתעשייתי, יכול לגרום להנאה כה גדולה. איך אומרים ב-KFC? זה כל כך טוב שמלקקים את האצבעות. ליקקנו, בטח שליקקנו.
ואחרי העוף הגענו ל”סטייק סלרי, תרד, רוטב יין אדום” (62 שקלים). תשמעו, כאן כבר מדובר בהברקה אדירה. שורש סלרי שמבושל ברוטב יין אדום, עמוק-עמוק, מה שישר מושך אותך למחשבות על ביף בורגיניון. מעל מפוזרים גרגרים של פלפל ירוק ויש כאן משחק חכם של ארומות - ארומת הסלרי, ארומת הפלפל הירוק. הטעמים הם כאילו “בשריים” וגם המילה “סטייק” נועדה לתעתע בסועד. זו מנה של תעתוע מושלם.
המנה הנוספת הייתה משחקית באותה מידה: “כרובית מטוגנת, מוח, רוקט, חמאת לימון” (62 שקלים) היא מנה שבנויה על הזהות הוויזואלית והצורנית בין כרובית למוח של פרה. לקחו את הכרובית, מילאו אותה במוח וטיגנו בשמן עמוק. המוח שמר על הטקסטורה הרכה שלו (לחובבי חלקי פנים בלבד), הכרובית נותרה מוצקה. חמאת הלימון לוקחת לכיוון של המנה הקלאסית שהיא מוח עגל בלימון וצלפים. בסך הכל - התחכמות שעלתה יפה.
לקינוח הזמנו פנקייק (36 שקלים) שהיה חשש שיהיה סתם פנקייק רגיל כמו של בית הפנקייק ואז למה בכלל להגיש אותו במסעדה כמו פרא? המזל היה שמדובר בפנקייק שכיכב לפני כמה שנים ברשתות החברתיות וזכה לכינוי “יפני”, בגלל שהיפנים אובססיביים לצורות הכנה מדוקדקות. זה פנקייק שמנמן שהוא בעצם סופלה, מוגש עם מייפל ותותים. קינוח ללא חוכמות גדולות בארוחה של מנות לא גדולות, מחירים לא קטנים (גם את זה צריך לקחת בחשבון), שפה ישירה, חומרי גלם פשוטים, כמה התחכמויות מוצלחות, קצת חול בשיניים ושני שפים שעושה רושם שיש להם פוטנציאל ויכולת. פרא היא כרגע מסעדה עם “הייפ” שמכוונת גם להיות מין מוקד של חיי לילה תל אביבים. זה פחות מעניין. מצידי שכל הבליינים התל אביבים יהפכו לעופות מטוגנים. אולי אפילו עדיף.
פרא. נחלת בנימין 27, תל אביב יפו. 050-3339900. לא כשר