אני מנסה תמיד שלא להלל פשטות לשם פשטות, כי בפשטות לכשעצמה אין שום ערך, וקל מדי ליפול לראייה רומנטית, אבל מה לעשות שהמצב הנוכחי של המסעדות בארץ מחייב אותך להיות קצת רומנטיקן. יש כל כך הרבה רעש מסביב, כל כך הרבה שטויות, כל כך הרבה גימיקים, כל כך הרבה שיעתוקים והעתקות וגניבות וטיפשות יצירתית, שאתה מייחל לדבר הפשוט, הרגיל, השקט, הלא יומרני, ה״אמיתי״, שגם מציע משהו אחר. לא חדש. אחר. או בתרגום חופשי: דרושה מסעדה שלא מגישה פיצה או עראייס.
אז הלכתי השבוע לטשרניחובסקי 6 שקיימת כך וכך שנים ומעולם לא יצא לי לבקר בה. האשמה היא בי. זו מסעדה שלא נעזרת בשירותי יחצנים, לא שולחת קומוניקטים, לא מפעילה גדודים של מומחים לרשתות חברתיות. היא שקטה לגמרי. ותראו מה זה, היא מצליחה לשרוד בפינה הקטנה שלה מול שוק בצלאל בתל אביב שנמחק מעל פני האדמה ופינה את מקומו לפרויקט יוקרה מכוער. אל דאגה, במצב העניינים כיום – יכול להיות שטשרניחובסקי 6 תשרוד גם אחרי שפרויקט היוקרה יהפוך לסלאמס לעשירים.
בטשרניחובסקי 6 אוכלים אוכל ששואב את השראתו מפורטוגל. בגדול, אני לא כל כך מתרשם מהמטבח הזה, אבל יכול להיות שלא הבנתי משהו. אני גם לא מעריץ של דג הקוד היבשושי יחסית (בקלאוּוּוּוּוּוּוּוּוּ, במבטא פורטוגלי). תמיד העדפתי את ספרד השכנה. ליסבון לא עושה לי את זה, אבל אולי זה בגלל שאני לא הומו חובב אירוויזיונים. טשרניחובסקי 6 לא גרמה לי לשקול מחדש את היחס שלי למטבח הפורטוגלי, אבל היא בהחלט נתנה כמה נקודות למחשבה. אני לא בטוח שמכינים שם אוכל שהוא פחות טוב מכמה מסעדות מומלצות שאכלתי בהן בארץ המקור.
אחרי שקיבלנו את לחם הבית, חוּם, טרי, חם ובחינם, התחלנו עם כמה מנות ראשונות: קולורבי אפוי בתנור (45 שקלים), תבשיל סבידה (62 שקלים), קרוקט שפונדרה (52 שקלים) ולביבות קוד מומלח הידועות גם כ״בוליניוס דה בקלאו״ (54 שקלים). כמעט כולן הסבו מידה דומה של הנאה מידית וישירה. זה מקרה של תיאום ציפיות: האוכל הוא זה שפועל בפער שבין מזללה וביסטרו, המזג הוא ים תיכוני. אומרים שהוא בא טוב עם יין טוב (אני לא שותה אלכוהול. זה נוגד את הדת שלי).
הקולרבי היה מצוין. הוא נצלה עם גבינת עיזים והתכסה בזילופי דבש מתקתק ושקדים קלויים. מנה לא מתוקה מדי, ועם זאת – מתוקה מספיק. תבשיל הסבידה (דיונון ים תיכוני) היה גבולי – פרוסות סבידה בושלו ביין אדום והוגשו ברוטב דליל, מעט תפל. הלחם הציל את המצב כשספג לתוכו את כל מה שהיה צריך לספוג. לביבות הקוד השמנמנות, שלוש במספר, הוגשו על גבי קרם עגבניות וקוקוס. טעמו של הקוד העניק ללביבות איזה טעם לוואי דגי נעים. קרוקט שפונדרה, שטוגן היטב והיה פריך ובלתי שמנוני הוא, ובכן, קרוקט, מעין סטייה אירופאית חובקת ארצות. הם אוהבים שם דברים עגולים ממולאים ומטוגנים. אפשר להאשים אותם?
לעיקרית הזמנו תבשיל דייגים פורטוגלי (97 שקלים). פילה מוסר שמונח על גבי סופריטו של תפוחי אדמה, עגבניות ובצל. קשה להתלונן על מנה כל כך ממוקדת. יש בה רזון קונספטואלי שמחמיא לה. היא לא צריכה שום דבר, פרט לעצמה.
וגם הקינוח, טארט שוקולד (42 שקלים), לא התערבב בעניינים שלא קשורים אליו. לא זרקו עליו שברי במבה או חתיכות מרנג בטעם תות, כפי שנהוג ברפובליקה האינפנטילית של עולם הקינוחים הישראלי. קצת קצפת רכה בצד וזהו. בטשרניחובסקי 6 מגישים אוכל למבוגרים מיושבים בדעתם, לא לטינאייג׳רים מחוצ׳קנים.
הארוחה השנייה המשיכה את הקו של הארוחה הראשונה, באותו קו אידיאולוגי וטכני. טשרניחובסקי 6 היא מסוג המסעדות, כך נדמה, שמצליחות לשמור על רמה גבוהה ומתמשכת. זה לא מסוג המסעדות האלה שיום אחד האוכל הוא ככה ויום אחד הוא ככה-ככה ויום אחד הוא על הפנים כי הטבח בדיוק החליט שהוא רוצה להיות שף ופתח מסעדה משלו עם משקיעים מחיי הלילה. כאן מכינים אוכל ברצינות.
שתי המנות הראשונות הצטיינו כל אחת בדרכה: סלט תמנון (62 שקלים) שוחה בחומץ יין לבן, עם שמן זית, בצל סגול, שעועית ירוקה ופלפל אדום מתוק. מנה חמוצה, אבל במובן הלא פוליטי של המילה. ״גומז דה סה״ (52 שקלים) הוא סלט חם של תפוחי אדמה ובצל עם נתחי קוד מיובש ומומלח, זיתים שחורים ופרוסות ביצה קשה. זה סלט שממצה את כל מה שיש לטשרניחובסקי 6, והמטבח הפורטוגלי עצמו, להגיד. שימוש בירקות פשוטים, הדג הממלכתי וזיתים מעולים. מה יש עוד לומר חוץ מזה?
לעיקריות הזמנו שוק אווז קונפי (97 שקלים) שמוגש עם רוטב של יין פורט ופירה. מנה טובה ונטולת חוכמעס. שוק האווז היה רך ונעים. אבל המנה המצטיינת בשתי הארוחות הייתה תבשיל של בשר חזיר (96 שקלים) שמוגש עם חתיכות של נקניק חזיר בציר של עצמות מעושנות, עם אורז בצד. בשר החזיר היה עשוי באופן מושלם, חתיכות הנקניק תיפקדו כתיבול חזק ובלתי מתפשר והציר המעושן הפך את כל הכבוּדה הזאת לחינגה היסטרית של טעם עמוק ואפל. עוד רגע חשבנו שאנחנו חיים במדינה נורמלית שבה בשר חזיר הוא בסך הכל בשר חזיר ולא טריטוריה של מאבק דתי פונדמנטליסטי.
הקינוח, כצפוי, היה ישיר ומוצלח. טארט אגסים (42 שקלים) עם קלתית פריכה-פריכה וקרם שקדים, כשבצד כדור גלידה וניל סתמית. טארט תקני, לא מתוק מדי. בול מה שנדרש בתום ארוחה כל כך נכונה, כל כך פשוטה, וכבר הפשטות נהפכה כאן ליצירה בפני עצמה. להתבדל ממה שמקובל וממה שכולם עושים – זאת אמנות האפשרי!
בחודשים האחרונים אכלתי במסעדה שבה המלצר בירך אותי ב״אש עליך, אח שלי״, במסעדה אחרת חילקו דרבוקות לסועדים, במסעדה נוספת הגבירו את הווליום של המוזיקה לרמה של מסיבת טכנו במועדון לילה, במסעדה אחת קראו למנת קלמארי בשם ״קלמארי בבה גנוב״, ובמסעדה שניה הגישו חתיכות בשר לצד חלוקי נחל רותחים. כמה כיף היה להגיע לטשרניחובסקי 6. אי של שפיות בתוך אוקיינוס של בלגן טוטאלי. מסעדה נטולת הייפ ונטולת עוונטה. לא ייאמן שמקום כזה קיים בתל אביב. יכול להיות שחלמתי חלום?
>> בשבוע שעבר אכלנו בדיסקו טוקיו
טשרניחובסקי 6. טשרניחובסקי 5, תל אביב. טלפון: 03-6208729. לא כשר