בתחזית הבטיחו חורף, אז קניתי בשר לגולאש. כשגרנו באמריקה הייתי קונה לפעמים קוביות בשר מוכנות כאלה ומכינה איתן גולאש; אף פעם לא יצא לי בשר רך ונימוח אלא תמיד מסטיקי כי לא הייתי נצמדת למתכון כמו שצריך, אבל בכל זאת כולנו היינו אוכלים את זה וזה היה די טעים. עכשיו בחרתי מתכון לגולאש שנראה ממש פשוט, כזה שאומנם לוקח לו זמן על האש אבל הוא לא דורש מעורבות יתרה.

בבוקר השארתי את הבשר הקפוא להפשיר על השיש ותוך כמה שעות הוא כבר נראה רך. כשהגעתי אליו לקראת שתיים בצהריים השקית הייתה קרועה ונתח אחד השתרבב החוצה. החתול הארור! התעצבנתי. כשהחתולים נוגעים לי באוכל אני בדרך כלל זורקת את כולו לפח בגועל בלי לחשוב פעמיים. אני לא יודעת למה הפעם החלטתי אחרת. בניתי על הגולאש הזה, ביאס אותי לזרוק והתנחמתי בידיעה שהבישול הארוך יכחיד כל זכר למגע של הלשון הדוחה של החתול בבשר.

אבל היה עוד משהו שהפריע לי.

הבשר הזה לא הריח טוב. זה לא שהוא הצחין, אמא שלי לימדה אותי שאם אוכל מקולקל אז מריחים את זה ישר ואין ספק. פה היה ספק. עמדתי מול השיש והתלבטתי. זה לא שלבשר בקר חי יש ריח טוב, זה הרי תמיד קצת מגעיל, שלא לדבר על עוף; יש מאכלים שיש בהם סירחון מובנה, חלב למשל. מדי פעם יוצא לי לרחרח חלב כדי לבחון אם הוא בסדר וזה תמיד מריח לי דוחה, גם כשהוא טרי מהבוקר. ברגע שאני טועמת קפה שהחלב שלו טיפה גבולי אני ישר מרגישה בטעם, אבל אם הייתי פוסקת לפי הריח הייתי זורקת חלב מכל תאריך.

עם הטיעון הזה החלטתי להמשיך את הבישול. טיגנתי הרבה בצל בסיר גדול והוספתי את הבשר, שגיליתי שלא חתוך לקוביות אלא לנתחים גדולים. היה גדול עליי בשלב הזה להתחיל לחתוך אותו אז זרקתי אותו לסיר כמו שהוא, צרבתי אותו קצת ואז הוספתי מים. הריח המוזר התקיים באוויר. חתכתי גזרים ותפוחי אדמה והסתכלתי על השעון כדי לזכור מתי עוברת שעה וחצי וצריך להוסיף אותם לקדירה.

גולאש מבשר מקולקל (צילום: נועה יחיאלי, אוכל טוב)
בשלב הזה עוד הייתי אופטימית. אלוהים יודע למה | צילום: נועה יחיאלי, אוכל טוב

"תגיד, אתה מריח משהו מיוחד?", שאלתי את טל הצמחוני שנכנס למטבח. הוא משך בכתפיים.

"אני פוחדת שהבשר מקולקל", אמרתי לו בכנות, "יש לו ריח מוזר".

טל עדיין לא גילה עניין, אז המשכתי וחשפתי את כל האמת. "החתול מצא אותו על השיש אבל לא נגע בו, פשוט השאיר את הבשר על השיש בלי לאכול, זה חשוד, לא? אבל בדקתי בגוגל אם חתולים נמנעים מבשר מקולקל, ולפי התוצאות שקראתי עושה רושם שהם לא נמנעים. אז אני לא יודעת מה לעשות".

"את חייבת לספר את זה בטור שלך", טל פסק.

"אין סיכוי שאני אספר שהמשכתי לבשל בשר שהוא אולי מקולקל", הודעתי.

"את חייבת, אור השמש מחטא הכל. אני בכל מקרה לא אוכל את זה", הוא סיים את השיחה.

לשמחתי בשלב הזה השכנה שלנו נכנסה. "אני מכינה גולאש, את מריחה משהו חשוד?", שאלתי בכוונה שאלה מעורפלת.

"לא יודעת, אולי יש ריח קצת מוזר", היא עיקמה את האף, "אבל בשר אדום עושה ריח חזק בבישול, אם לא הרחת כלום כשהוא היה טרי אז אין מה לדאוג".

הייתי חייבת להודות בפניה שכן הרחתי משהו קצת מוזר גם קודם, אבל אני עדיין לא בטוחה. "למה את ממשיכה עם זה?", שאלתי את עצמי אחרי שהיא הלכה, "את לא מוכנה לזרוק את זה כי כבר התחלת? כי זה כבר על האש וכבר חתכת גזרים ותפוחי אדמה? מי שישמע, תזרקי לפח כמה תפוחי אדמה, מה קרה?". הטיעונים שלי היו טובים, והם רק המשיכו: "הרי מה את חושבת שיקרה בדיוק, את מאמינה שבאמת תוכלי לאכול הערב את הדבר הזה מבלי להיגעל? נניח שזה לא מקולקל, הרי הרעיון הזה כבר התקבע לך בראש והריח הזה כבר נתקע לך באף, אין סיכוי שאת תצליחי ליהנות מהגולאש הזה", המשכתי להטיח בעצמי אבל לא עשיתי שום דבר.

חתול ג'ינג'י יפה (צילום: צילום ביתי, אוכל טוב)
אפילו הוא לא אכל. פה חשדתי | צילום: צילום ביתי, אוכל טוב

"איכס מה זה הריח הזה?" היה הדבר הראשון שניצן אמר כשהוא נכנס הביתה אחרי הצהריים. התבאסתי, אבל במקביל ציינתי לעצמי שניצן אוכל רק שלושה דברים והוא לא בדיוק אוטוריטה לאוכל מגרה.

"זה ריח של עוף", נבו אמר והרגיע אותי: הנה, זה ריח רגיל של בשר, סירחון מובנה וכל זה. הנה.

כשהגיעה שעת ארוחת הערב הגשתי את הסיר לשולחן. אין מה לומר, המנה נראתה יפה ומגרה. תפוחי האדמה אומנם נותרו לבנבנים ולא קיבלו את הגוון של התבשיל שהייתי רוצה, אבל הם היו רכים מאוד וגם הבשר נראה רך.

"נועל'ה, זה את הכנת?", אבא שלי התפעל.

"כן, אבל אני לא בטוחה שזה טוב. אמא, את מריחה משהו חשוד?", שאלתי.

היא גם לא הייתה בטוחה. נבו לקח נתח, טעם ואמר שיש לגולאש טעם ממש חזק וזה לא טעים לו. אני לקחתי נתח וכמו שחשבתי בקושי הצלחתי להכניס לפה כדי לטעום. גם הטעם, כמו הריח, לא היה חד משמעי. טעים באופן יוצא דופן זה בטח לא היה.

אמא שלי לקחה מנה לצלחת ואחרי כמה רגעים ירקה את הבשר וזרקה אותו לשיחים בחצר. "הבשר לא טוב", פסקה.

"ידעתי שמשהו לא בסדר!", נבו אמר.

"ידעתי", אמרתי אני בתבוסה.

"מי מבשל בשר מקולקל? מריחים ואם זה לא טוב זורקים", אמא שלי לא הבינה.

"לא הצלחתי להחליט אם זה ריח לא טוב, הרי לבשר אין ריח טוב", התגוננתי.

"אין לו גם ריח רע", אמא שלי אמרה.

"אז אני לא יכול לאכול מזה?", אבא שלי שאל באכזבה.

זו באמת הייתה מנה שחבל לזרוק, היא נראתה כל כך עשירה וטעימה. בשלב הזה כמובן שכבר לא הייתה לי התלבטות וגם לא צער על בזבוז הזמן או המצרכים, רק מבוכה שהגעתי לרגע הזה. כשהוא ליווה אותנו לאוטו בסוף הארוחה, אבא שלי שפך את תכולת הסיר עמוק מאחורי השיחים בחניה, שהחתולים יאכלו. כלומר, אם הם באמת לא נמנעים מבשר מקולקל. מעולם לא חזרתי לשם לבדוק. 

עורכת "אוכל טוב" מגיבה:

לרגע לא ציפיתי ממך לגדולות, אבל אני מודה שסיפור הפיגולים הזה תפס אפילו אותי לא מוכנה. מאחר שאני נסערת מכדי לקיים איתך דיון בוגר בנושא, בואי נעשה כאילו כל זה מעולם לא התרחש, נקבור את חתולי הקיבוץ בראש מורכן ופשוט נמשיך הלאה, בתקווה שיום אחד תחזור לך הבושה ותלמדי שיש סיפורים שהשתיקה יפה להם.