אל הכנת המתכון הזה הגעתי לא בטוב. השעה כבר הייתה מאוחרת, שעה שבה בדרך כלל אני כבר רודפת אחרי הילדים שיתקלחו וילכו לישון ולא רק מתחילה להכין ארוחת ערב. אני הייתי עצבנית, קצת עצובה וקצת מאוכזבת. אחר הצהריים היו קשוחים במיוחד: מהרגע שחזרנו לשגרה הבנים חזרו לחתור בצורה בלתי נלאית לשילוש הקדוש שלהם - ממתקים, קניות וטלוויזיה - ואני הייתי סחוטה מלהדוף. הקטנה עדיין לא נרדמה, למרות שבימים טרום הקורונה היא כבר מזמן הייתה נוחרת בשעה הזו, ושאלתי את עצמי בתסכול האם הגבול שנמתח בחודשיים האחרונים לא יחזור לעולם.
עמדתי מול השיש המטונף ואמרתי לעצמי: מה כרובית עכשיו? הבנים הפסיקו סוף סוף להתווכח איתי ושקעו בהשתוללות שמענגת אותם ומעיקה עליי כי הם רצים סביבי, צווחים ומפילים דברים, ואני רוצה שקט ויודעת שתכף אחד מהם יבכה. ביקשתי מהם להירגע, הם לא שמעו אותי בכלל; המלצתי לארגן את התיקים למחר כדי לא להגיע לשעת ההשכבה ורק אז להתחיל, וידעתי שתגיע שעת ההשכבה ורק אז הם יתחילו.
אז מה קשור להכין דווקא עכשיו מתכון שאני לא מכירה? מה דחוף לי להחריב את הערב הזה עוד יותר? במתכון היה כתוב שייקח ארבעים דקות, ואני הצצתי בשעון בייאוש. אנחנו צריכים לשבת לאכול הרבה יותר מוקדם מזה, זה לא מתאים עכשיו, עזבי את זה, אמרתי לעצמי. אבל כבר התחלתי - וזה נגעת נסעת - כבר פתחתי את הלינק בטלפון, כבר הוצאתי את הכרובית מהמקרר וכבר התלבטתי איזה גודל של סיר יהיה מספיק גדול והוצאתי אותו מהמגירה. אלה הן שלוש פעולות יותר מדי בשביל שאבטל עכשיו את כל המבצע. שלחתי את הבנים למקלחת, ובאורח פלא הם באמת נעלמו.
ניסיתי הפעם להיצמד להנחיות שבמתכון. יכולתי למלא סיר עם כרובית במים ולהביא לרתיחה, אבל היה כתוב להכניס את הכרובית לתוך מים רותחים, אז הרתחתי מים בקומקום תוך כדי שפירקתי את הכרובית, מזגתי את המים לסיר, חיכיתי עוד טיפה כדי שירתחו שוב ורק אז הוספתי את הכרוביות. הייתי מלאת הערכה לעצמי על ההשקעה, ואז גיליתי שהסיר שבחרתי קטן מדי והכרוביות עולות על גדותיו. עייפה וקרובה מאוד לוויתור התלבטתי אם להשאיר את זה ככה, שימות העולם, שחלק יתבשלו וחלק לא, למי יש כוח לחיים האלה. אבל בהתעלות רוחנית שבאמת אין לי מושג מאיפה היא הגיעה הבאתי סיר חדש, גדול יותר, והעברתי את הכל.
הכרובית הייתה במים ואני עברתי להכין את הרויאל, שזו, מסתבר, הדרך להגיד מוקרם בלי להישמע מהאייטיז. ערבבתי שמנת, ביצים, קמח ומלח, פסחתי כרגיל על הפלפל השחור והגעתי לשלב המוצרלה המגוררת. לא ידעתי אם יש מוצר כזה או שאמורים לגרר מוצרלה, ובכל מקרה לא הייתי במצב. לקחתי את כל חבילת הגבינה הצהובה, קצצתי אותה קצת על קרש החיתוך וזרקתי לקערה. אם המוצרלה הקצוצה שלי לא נאה לכרובית המוקרמת הזו - אמרתי לעצמי את מה שהייתי אומרת לעצמי על גברים כשהייתי צעירה - אז כנראה שהכרובית הזו לא ראויה לי.
במתכון היה כתוב שהייתי אמורה לשמור שליש מהמוצרלה ולפזר אותה מעל הכרובית רק בהמשך. חסרת סבלנות דחפתי ידיים לבלילה ושלפתי כמה חתיכות, הנחתי אותן בצד על השיש והמשכתי לפי ההוראות: הנחתי את הכרובית על נייר אפייה בתוך תבנית, פיזרתי מעליה את הרויאל ומעליו פיזרתי פירורי לחם ואת המוצרלה שנשארה. זילפתי שמן, שמתי בתנור ואמרתי לעצמי וואללה, יש מצב שזה יעבוד.
חצי שעה מאוחר יותר היינו הבנים ואני אחרי ארוחת ערב של חביתה וסלט, הכלים היו בכיור ואפילו השולחן כבר היה מנוגב. השעה כבר הייתה כזו שבה אני הופכת למפלצת אם לא כולם במיטות, אבל כמובן שהבנים עדיין ארגנו את התיקים שלהם למחר. הוצאתי את הכרובית מהתנור בדיוק כשטל יצא מהחדר של התינוקת. "תראי, הערב זה לקח פחות משעה ובלי צרחות, אנחנו בכיוון חיובי", הוא אמר, ואיכשהו פתאום ישבנו ארבעתנו סביב השולחן הריק שעליו רק התבנית של הכרובית, והתחלנו לחטט בתוכה במזלגות ולקשקש. הבנים סיפרו מי מהילדים לא חזר עדיין לבית הספר, שאלו מה זה "ארצות מוצא" ונדהמו לגלות שיצחק רבין, דמות המפקד החתיך והבלתי מושג מהסדרה "פלמ"ח" בה הם צופים באדיקות, הוא אותו יצחק רבין שעליו אכלנו להם את הראש בסיפורים על איפה היינו בלילה ההוא. פזלתי לשעון, פזלתי אל המשפחה שלי, פזלתי אל הכרובית. היא הייתה חמה ופריכה ורכה, והגבינה הצהובה המותכת נמתחה ממנה בחוטים אל המזלגות שלנו, וכבר לא הייתי כעוסה ומבואסת. אז הם ילכו לישון רבע שעה יותר מאוחר היום, החלטתי, אבל עם בטן מלאה, וגם עם לב מלא.
עורכת "אוכל טוב" מגיבה:
נועה יקרה,
האמת האמיתית היא שלאור היכרותנו המוקדמת לא חשבתי לרגע שתצליחי להתאים את גודל הסיר לגודל הכרובית, ולכן הטעות לא הכתה אותי בתדהמה. מה שכן הכה אותי בתדהמה הוא ההחלטה האמיצה להחליף סיר באמצע ההכנה, שהיא מסוג ההחלטות שאפילו טובי הבשלנים לא תמיד מצליחים לקבל בזמן אמת, בטח ובטח כשמדובר בשטיפה התנדבותית של כלי שלבדו ממלא מחצית מהכיור. במעשה הנאצל הזה הוכחת בגרות בישולית ראויה לכל שבח, ועל כך אני מעניקה לך את התמונה הבאה, שמראה שאחרי הכל, עושה רושם שבסוף עוד יצא ממך משהו!
כה לחי!