נועה מכינה עוגת יומולדת (צילום: עצמי)
איפה, איפה, איפה, איפה, איפה העוגה | צילום: עצמי

"נועל'ה, זה ממש מעשה ידיך להתפאר", אמר אבא שלי אחרי שטעם מהעוגה, כאילו לא עמדנו אני ומעשה ידיי לפני רגע במרכזה של בדיחה. לא סתם כולם אומרים עליו שהוא צדיק.

בהכל אשם הסגר. נבו הגיע לגיל שכבר אי אפשר לעשות יומולדת חברים בבית, להריץ אותם קצת על הדשא עם בלונים, להגיש להם עוגה ולשלוח אותם הביתה. הוא כבר גדול ויש לו פאסון ודרישות והוא רוצה יומולדת בלייזר טאג ויומולדת בחדר בריחה ויומולדת בקיר טיפוס, ואחרי שבסוף הסכמתי ואמרתי לו שיבחר שלושה חברים וניסע – הוכרז על סגר. הילד מסכן: נהרס לו היומולדת, אי אפשר לנסוע לשום מקום, המשפחה לא תגיע ואף אחד לא יביא מתנות. בהינתן שכך הודעתי שהוא יכול להזמין את כל החברים מהקיבוץ שגם ככה סגורים פה איתנו ברדיוס של קילומטר. נעשה להם בשבת מדורה בחורשה, אבא יכין פיתות, סבא יספר צ'יזבטים. תביא אפילו 20 ילדים, לפי התקנות, הכל סבבה, יהיה מעולה.

נועה מכינה עוגת יומולדת (צילום: עצמי)
היום יום הולדת ל-נ-בו | צילום: עצמי

בערב החג ציינו לו את היומולדת במסגרת הקפסולה המשפחתית. גיסתי התנדבה כתמיד לעזור עם העוגה, והביאה עוגת שוקולד נהדרת עם קרם שעליה הצבתי נרות, הר מפליימוביל ושתי בובות של מטפסים. הילד זרח, כולם ביקשו עוד, היה מעולה. למחרת התכנסנו לחשוב מה עושים אחר הצהריים עם הילדים שיגיעו אלינו, ופתאום נפל לי האסימון: עשרים בנים בגילאי 7-10 זה לא משהו שאני יכולה להחזיק בפעילות מובנית יותר מעשרים דקות. ומה אז, נקרא להורים לאסוף אחרי פחות משעה?

אחרי סיעור מוחות קצת מלחיץ סיכמנו על משחק "הדגל" ברחבי הקיבוץ. דמיינתי שזה יכול לקחת איזה חצי שעה-ארבעים דקות, ואחר כך שפשוט ישתוללו על הדשא, נביא כיבוד, נחלק עוגה, נצליח למרוח שעה וחצי. אמא שלי התנדבה כתמיד לעזור עם העוגה השנייה, אבל אמרתי שאני אסתדר הפעם. שבת, מה כבר יש לי לעשות, נכין עוגת יומולדת.

מי לא רוצה לרסק עוגיות עם העקב 

שארית עוגת השוקולד של גיסתי מאתמול עוד הייתה במקרר, ולא התחשק לי להכין עוד אחת כזו. נזכרתי שראיתי מתכון לעוגת כדורי שוקולד סופר מגרה איפשהו והצלחתי לאתר אותו. כן, כזו אני רוצה. לנבו לא היה אכפת איזו עוגה אני אביא, הוא ממילא פחות בקטע של עוגות ויותר של סוכריות אומץ-חומץ, אז פניתי לספור ביסקוויטים.

פתי בר זה דבר שתמיד יש יותר מדי ממנו בבית, עד שפתאום את מחליטה לעשות עוגת כדורי שוקולד ומגלה שאין לך מספיק. למזלי החסכנות האובססיבית שלי השתלמה ושקית העוגיות השבורות ששמרתי ליום סגריר סגרה לי את הפינה: זה לקח כמה דקות של ריכוז, אבל ספרתי ומדדתי וחישבתי וגיליתי ש-400 גרם ביסקוויטים הם בערך 50 יחידות. ערמתי חמישים פתי ברים שלמים ושבורים ועברתי לחפש שוקולד מריר.

במתכון היה כתוב למעוך את העוגיות במערבל מזון. זה כמובן לא היה על הפרק. לקחתי שתי שקיות זבל אטומות שלא נקרעות בקלות, שפכתי פנימה את הפתי בר והנחתי על הרצפה. הזמנתי את הבנים לדרוך, כמו בגן כשעושים יין מענבים או שמן מזיתים, והם סייעו ברצון רב כי מי לא רוצה לרסק עוגיות עם העקב? אחר כך חיממתי במיקרו את השוקולד והשמנת וערבבתי טוב טוב עם שברי העוגיות, וזהו. שיטחתי חלק מהעיסה בתוך אינגליש קייק מאורכת, אבל על אינגליש קייק אי אפשר היה לשים את מיצב המטפסים. אז את העיסה שנשארה שיטחתי בתוך תבנית עגולה ותכננתי להגיש עוגה עגולה ויפה לשולחן היומולדת. את שתי העוגות, המלבנית והעגולה, מרחתי היטב בציפוי השוקולד ושמתי במקרר לכמה שעות.

נועה מכינה עוגת יומולדת (צילום: עצמי)
בדיוק 50 ביסקוויטים | צילום: עצמי
נועה מכינה עוגת יומולדת (צילום: עצמי)
דורכים את הביסקוויטים | צילום: עצמי
נועה מכינה עוגת יומולדת (צילום: עצמי)
שיטחתי, מרחתי והכנסתי למקרר | צילום: עצמי

אחרי הצהריים הילדים התאספו לאט לאט על הדשא, ופתאום לא נראו מאיימים כל כך. הם התפזרו בשמחה לשחק, וכשהקבוצה של נבו ניצחה קיבלתי את הקיו ומיהרתי להביא מהמקרר את העוגה. סידרתי עליה בהתרגשות את המטפסים והתקרבתי בשמחה להציב אותה על השולחן, ואז כולם התחילו לצחוק. ההורים שלי, בעלי, החברות-אימהות שלי, כולם התחילו ממש ממש לצחוק.

"מה זה העוגה הזו?", תמה אחד הילדים, כאילו מרפרר ל"אבא עושה בושות".

"אז לזה מתכוונים כשאומרים 'העוגה לא עלתה יפה'?", אחת החברות שאלה.

"נועה, למה לא אמרת? היה לי זמן, הייתי מכינה עוד עוגה", גיסתי נחנקה.

"זאת עוגת מצות?" שאל עוד ילד.

נועה מכינה עוגת יומולדת (צילום: עצמי)
נעים מאוד - ליצן הכתה | צילום: עצמי

"תכף תבינו", אמרתי בשלווה. הצלחתי להבין למה הם הגיבו ככה – העוגה העגולה באמת הייתה שטוחה לגמרי, בגובה של פחות מסנטימטר, כולל הציפוי. זה קרה כנראה בגלל שאחרי שמילאתי את תבנית האינגליש קייק לא נשארה לי מספיק עיסה, ונכון שהייתי יכולה לחשוב שזה נראה מצחיק כבר כשהכנתי אותה בבוקר, אבל איכשהו לא חשבתי. הצחוק שלהם לא באמת העליב אותי, אבל זה היה ממש קיצוני - הבאתי עוגה וכולם נקרעו מצחוק. אולי זה קצת חלק מהקיום שלי כליצן הכיתה, אולי אני מזמנת את זה. זה כאילו הקלולסיות שלי היא קצת כרטיס הביקור שלי, הרי עדיף להיות אישה מוזרה שמכינה עוגות מוזרות מאשר להיות סתם אישה רגילה ומשעממת.

כולם יודעים שזה סבבה לצחוק עליי בפניי ושזה לא מזיז לי, אבל כן היה לי חשוב שהם יבינו את הקונספט. "הנה, ככה זה היה אמור להיראות", הסברתי והגשתי לשולחן גם את העוגה המאורכת בתבנית האינגליש קייק, שדווקא הייתה בעלת עובי ולכן גם בעלת צורה וכבוד עצמי. פרסתי את הגרסה הטובה של העוגה בגאווה והילדים חטפו אותה בתאווה. היא נראתה מעולה וגם הייתה טעימה, ולאורה נראה העיגול השטוח שלי קצת פחות מטומטם. כשחתכנו ממנו פרוסות בסכין היה אפשר לטעון שמדובר בחיתוכיות ולא בעוגה, וזה כבר בכלל יכול היה לעבור. גם העיגול, סליחה, החיתוכיות, התחסלו ממש מהר ואפילו זכו למחמאות.

נועה מכינה עוגת יומולדת (צילום: עצמי)
המטפסים לפחות ממש מגניבים | צילום: עצמי
נועה מכינה עוגת יומולדת (צילום: עצמי)
צחקתם צחקתם עכשיו תאכלו | צילום: עצמי
נועה מכינה עוגת יומולדת (צילום: עצמי)
חוסלו החיתוכיות. נאמי | צילום: עצמי
_OBJ

הממטרות על הדשא הופעלו וכל הילדים רצו להירטב. חצי שעה אחרי זה כולם התפזרו ואני רציתי עוד ביס מהחיתוכית, אבל לא נשאר פירור. נבו אמר שהיה יומולדת סבבה, ובאופן קצת מפתיע לא התלונן בלילה שהכל סגור ושהמשפחה לא יכלה לבוא ושלא הביאו לו מספיק מתנות. ניצחנו את סוף השבוע החגיגי הזה, חשבתי לעצמי כשהכנסתי שני אנשי פליימוביל חסרי חולצה למדיח, ופתאום ממש התחשק לי עוגת מצה.

>> בפעם הקודמת הכנתי סלט דלורית ועדשים שהיה אמור לצאת מהמם

עורכת "אוכל טוב" מגיבה:

לו היית מבקשת מחייט שיתפור לך שמלה מבד יפה שמצאת, והחייט היה עושה את מלאכתו ומוציא תחת ידיו שמלה נהדרת, ואת שאריות הבד שנותרו היה מכניס יחד איתה לשקית - האם היית הולכת הביתה ומתלבשת בשאריות הבד הקטנטנות, במקום בשמלה עצמה? אני מניחה שהתשובה היא לא, או לפחות כך אני רוצה להניח, ולכן אינני מצליחה להבין מדוע בחרת להגיש את עודפי העוגה ולא את העוגה עצמה. ולא, חתיכת פלסטיק חומה במחיר מופקע היא לא סיבה מספיק טובה, אפילו אם מותר להכניס אותה למדיח. החדשות הטובות הן שמכיוון שמדובר בבעיה (קשה!) בשיקול הדעת ולא בבישול או באפייה, אני יכולה לנער חוצני ממנה ולהשאיר את הטיפול בה לאנשי המקצוע הרלוונטיים.