כשרחלי ור-ניר פרסמה את המתכון הראשון שלה בפייסבוק היא עוד הייתה עם חצי רגל בעולם החרדי. בת להורים רבנים, תלמידה שעובדת בערבים בארגון לאיסוף תרומות כדי להתפרנס. "הייתי באה לבית הספר עם המדים, חצאית קפלים, חולצה תכלת והכל, ומתחת היו לי בגדים אחרים לגמרי שבהם הייתי נוסעת לקורס איפור. ממש חיים כפולים. חייתי אז כבר לבד והייתי צריכה לבשל לעצמי, וכל הזמן הייתי מצלמת ומעלה. הקינוח הראשון שפרסמתי היה מוס קינדר. אלתרתי משהו וכולם עפו עלי. הייתי מכינה דברים פשוטים. פסטות בעבודת יד, קובה, לזניות. היום זה לא היה עובר סלקציה כי אני בעשר רמות יותר ביקורתית. אבל אלה הדברים הראשונים שהוצאתי לעולם".
שנות אור מפרידות בין ור-ניר הנערה הדתייה שמפרסמת מתכונים למתחילים ברשת למי שהיא היום. המציאות הדביקה את השאיפות, ובגיל 29 היא נחשבת לגורו אפייה מקומי עם קהל אדוק של מעריצות ומעריצים. היא מתחזקת עמודי פייסבוק ואינסטגרם שאחריהם עוקבים יותר מ-150 אלף אנשים, בהם היא משתפת בפרטים מחייה האישיים לצד הדרכות להכנת קינוחים, מאפים ותבשילים שהיא מכינה גם בסדנאות שהיא מנחה. בשבועות האחרונים עלתה מדרגה ופתחה את בית המאפה החדש שלה "מאפיתי" בלב שוק מחנה יהודה בירושלים.
לעומת כל מיני בשלנים שמספרים איך נדבקו לסינר של אמא ולמדו ממנה הכל, הדרך של ור-ניר למטבח היתה רצופת רגעי בדידות. בגיל 15, כשהיא מרגישה שקופה, עזבה את הבית ועברה להתגורר בגבעת זאב. כדי למלא את החלל, הזמינה חברים לארוחות. "הרגשתי שכשאני אופה לאנשים הלב שלי מתמלא באושר", היא משחזרת. "בישול התחיל אצלי כהישרדות. הייתי שומעת מחברות מה אמא שלהן מכינה, ואני יודעת שאני חוזרת לבית ריק אז אמרתי, 'אין לך, תעשי לעצמך'. הייתי מנסה להיזכר במתכונים שראיתי את אמא שלי מבשלת והתחלתי לאלתר. חברים שלי היו מתעלפים כי כנראה יש לי יד. זה היה הכיף שלי. לחזור מבית הספר ולעשות משהו טעים חדש".
איך בכלל נערה בת 15 מוצאת את עצמה מתחזקת דירה לבד?
"יש לי ביצים של שור. כשאני מסתכלת אחורה אני לא מאמינה איך עשיתי דברים. יש לי אומץ שאני לפעמים לא מבינה".
"חסידים ירקו עליי ברחוב וקראו לי פרחה. הרגשתי בכלא"
אבל הסיפור של ור-ניר לא מתמצה באומץ, הוא כולל גם רצון עז לברוח מחיים שלא התאימו לה, השתוקקות לדבר מה שהקהילה תפסה כטאבו. היא נולדה בצפת, אחות אמצעית במשפחה של 13 ילדים, פורמט שהיא לא בדיוק ממליצה עליו. "זה שאנחנו הרבה אחים זה חיסרון בהרבה מובנים", היא חורצת. "גידלנו אחד את השני, לטוב ולרע. אבל הרגשתי שאני פשוט לא מצליחה לבלוט שם. הייתי אחת מתוך המון. כשיש כל כך הרבה אחים ואחיות בבית אחד חסרים דברים כמו תשומת לב אישית. ההורים שלי השתדלו לתת כל מה שהם יכלו, ואני לא יכולה להאשים אותם, אבל זה בן אדם אחד על המון ילדים".
בגיל 12 חוותה טלטלה כשהוריה החליטו לעבור לאזור ירושלים. את התקופה הזאת היא מתארת כקשה בחייה. "בצפת היה לי יותר קל כי האווירה הייתה מעורבת. זה לא היה מקום רק חרדי, וגם הייתי הבת של הרב ונתנו לי כבוד. אבל ברגע שעברנו לביתר עלית, הרגשתי לא שייכת. הפכו אותי למוקצה. אם הייתי עם חצאית שהיא רק חמישה סנטימטר אחרי הברך ולא עשרה או שהעזתי לפזר את השיער, היו כל מיני חסידים שהיו יורקים עליי ברחוב וקוראים לי פרחה. ואני הייתי ילדה טובה. זה הרחיק אותי. אמרתי שלא אשאר במקום כזה. הרגשתי בכלא ואני ציפור דרור, לא מסוגלת שכובלים אותי".
אז היא בנתה תוכנית. המציאה חצי עלילה על חברה במצוקה שזקוקה לה, והצליחה לשכנע את ההורים שהיא תצא מהבית כדי לעזור לה. "אמרתי לאמא שלי שיש לה בעיות בבית עם ההורים והיא מפחדת לישון לבד. אמא שלי ידעה שאני בעצם גרה איתה לתקופה לא מוגבלת, אבל לא בטוח שידעה ששכרנו את הדירה יחד, קנינו רהיטים והכל. אפילו בעלת הבית לא ידעה את הגיל האמיתי שלי".
מאיפה היה לך כסף לשלם שכר דירה?
"הרווחתי סכומים גבוהים. עבדתי בארגון תרומות של חרדים שהיה צמוד לבית הספר. יש במקומות האלה סכומי כסף מטורפים והרבה הולך למנהלים ולעובדים. ראיתי את אחורי הקלעים של העניין הזה. הייתי בחורה צעירה שיודעת לדבר עם אנשים והייתי מתרימה סכומי כסף גדולים מאוד. זה לא שהאנשים שעבורם התרימו לא קיבלו את הכספים, אבל יתר הכספים שנותרו היו הולכים למי שעובד בארגון. מאז אני אומרת לכל הסביבה שלי שלא יעזו לתרום ככה, ושאם הם באמת רוצים לעשות משהו טוב שילכו למישהו ויביאו לו".
באותם ימים שהיא מנהלת שגרה של ילדה-אישה, רחלי פגשה גם את מי שלימים יהפוך לבעלה ואב שני ילדיה, דודו ניר. למעשה, היא מגלה רק עכשיו, ניר היה הסיבה שבחרה להתגורר דווקא בגבעת זאב כי שם גם התגוררה משפחתו. בהכשרתו הוא הנדסאי אלקטרוניקה, אבל מאז שפתחו את העסק החדש, הוא מקדיש את רוב זמנו כדי לסייע לה. "קיבלתי עוד קצת ביטחון כשעזבתי את הבית כי ידעתי שדודו בחיים שלי. הוא מאוד שמר עלי, הרגשתי שיש לי משענת".
רחלי ודודו התחתנו כשהייתה בת עשרים. יש להם ילד בן שבע וחצי וילדה בת שנה וחצי. מבחינת רחלי, שני ילדים זה מספיק. "עשיתי ילדים בהפרש עצום כדי שלא יהיה מצב שהילדים שלי יעברו מה שעברתי. חמש שנים נתתי לילד שלי אבא ואמא לבד, עד שנמאס לו. הבאתי להם כל מה שלא היה לי".
את באה מבית חרדי, דודו מסורתי. איך אתם מגדירים את עצמכם היום?
"אני שונאת הגדרות אז קשה לי לענות על זה. אנחנו אוהבים את המסורת אבל אני לא אגיד לך שאנחנו שומרים הכל. אני לא דתייה. אני אולי מסורתית ואולי בכלל חילונית, אז כנראה שהתשובה היא, מבולבלת".
את הדת היא עזבה בגיל 17, במסע שאותו היא מגדירה כהתקלקלות הדרגתית. "לאט לאט החולצה התקצרה וגם החצאית. עברתי תהליך איטי שבו הבנתי שהשמיים לא נופלים אם אני לובשת מכנסיים. האדמה לא נפתחת תחתיי ואני לא נבלעת".
עד כמה היה לך קשה להשתלב בחיים החילוניים?
"אני מרגישה אאוטסיידרית. לא גדלתי כמו חילונית, יש לי המון חורים בהשכלה. ותביני, אני הייתי התלמידה הכי חנונית שיש. שמתי את הלימודים במקום מאוד גבוה. אבל לא לימדו אותנו הרבה דברים. אנגלית למשל לימדתי את עצמי דרך סרטים. נימוסים למדתי לבד כי הייתי מסתכלת על אנשים ומבינה שככה צריך להתנהג. וזה הגיע תוך כדי המון בושות שעשיתי לעצמי. כי מי מלמד דברים כאלה במגזר החרדי? לא מלמדים אותך אפילו מה זה דאודורנט".
ואיך מסבירים להורים שהבת שלהם לא חרדית יותר?
"לא רציתי מלחמה עם ההורים. אבל לאט לאט הם הבינו שהסממנים של החזות החרדית שלי כבר אינם. לא הייתה שיחה חד משמעית ולא רציתי להכאיב אבל הם ידעו. אמא שלי שאלה כמה פעמים למה אני הולכת עם מכנסיים וניסתה להחזיר אותי ללבוש דתי, אבל זה הכל. גם היום היא עדיין מדי פעם עושה לי שיחה ואומרת שתהיה לי ברכה אם אני לא אלך עם גופיות".
הם היו מאוכזבים ממך?
"אני מאמינה שבהתחלה כן. אני אמורה להיות רבנית, בת לרבנים אז באיזה קטע אני כזאת? אבל בשנים האחרונות, ולמרות שכל האחים שלי חרדים, כבר אין במשפחה את הקיצוניות הזאת. יש משהו יותר מודרני. למדתי לאהוב את הדת מנקודת המבט שלי, שמתמקדת בדרך ארץ קדמה לתורה וקודם כל מעשים בין אדם לחברו. הרבה אנשים בדת שכחו את המשפטים האלה, שאומרים קודם כל תהיו בני אדם. אני מוצאת דברים יפים בדת, בדגש על אחדות ואחווה. אבל לא על הכל אני מסכימה ומתחברת. וזה לא אומר שאני אדם רע".
דוד שלך הוא הרב איפרגן, הרנטגן, שמייחסים לו סגולות על טבעיות. אתם בקשר?
"לא ראיתי אותו כבר כמה שנים. יש לו אינטואיציה מאוד חזקה וזה משהו שאני חושבת שעובר בתורשה. גם אני למשל יכולה לפענח באינטואיציה משהו שקשור לבן אדם שמולי. אני לא מאמינה בכוחות ולא יכולה להגיד בנחרצות אם זה על טבעי אבל כן מאמינה שיש יכולת שמובילה אותך לחולל שינויים אצל אנשים אחרים. אני יודעת מכל מיני אנשים שהלכו אליו שהוא קולע בול".
"אנשים אומרים, 'כמה מוכשרת היא כבר יכולה להיות עם איך שהיא נראית'"
המוטיב של לימוד עצמי מלווה את ור-ניר לא רק במעבר לחילוניות אלא גם בכל מה שקשור לאוכל ולקונדיטוריה, וגם כאן היא לא בדיוק זרמה עם העיקרון "נעשה ונשמע". במקום ללמוד קונדיטוריה בצורה מסודרת בבית ספר, רחלי ישבה בבית ושברה את הראש. ניסתה להבין לבד מה מתערבב עם מה ולמה. "אני חושבת שזאת סוג של שריטה מהדת ובכלל מהחיים שלי. כי הפכתי להיות מאוד חשדנית ואני תמיד רוצה להבין איך דברים עובדים, אל תגיד לי 'זה' תסביר לי למה זה. אז אמנם בבית ספר לקונדיטוריה הייתי מסיימת ללמוד תוך חצי שנה, ולבד זה לקח לי שנתיים. אבל זאת הסיבה לדעתי שהגעתי למצב שאני יכולה לפתח מתכונים בעצמי, ולכן גם כשאנשים טועמים את הדברים שלי הם מתפלאים כי הם לא טעמו משהו כזה קודם".
ובאמת המאפים המתוקים שרחלי מציעה ב"מאפיתי" החדשה שלה לא דומים לשום דבר שעושים בארץ. מאפי החמאה שלה מזכירים קרואסון גדול שאותו היא מפוצצת במילויים עשירים של על קרם בטעמים כמו קרם ברולה, פיסטוק או קוקוס; כשהכל נעטף בציפויים כמו שוקולד קשיח ומעליו תותים מיובשים בהקפאה. ריח המאפים, הצורה שלהם שלהם וכמובן - הנוכחות המאסיבית של ור-ניר ברשת - הפכו במהרה גם את בית המאפה שלה לוויראלי. "אני מקבלת תגובות מטורפות. כנראה כי אני באמת מאוד אובססיבית לכל הפרטים מסביב למאפים שלי. התחלתי בעשרות קינוחים ביום והיום אנחנו מדברות על מאות מאפים ביום. אנשים פשוט בהלם מהמאפים שלי".
למה הם כל כך בהלם?
"אני חושבת שזה בגלל שממני לא מצפים. כאילו אומרים, כמה מוכשרת היא כבר יכולה להיות עם איך שהיא נראית. אני כנראה משדרת משהו שהוא קצת שטחי ומקדש יופי ונשיות, וזה נוגד בדרך כלל את התוכן. אם את שואלת אותי זה עצוב שאלה פני הדברים אבל זה מה שיש. אני דווקא חושבת שמישהי שהיא פרפקציוניסטית במראה שלה, תהיה גם פרפקציוניסטית באוכל שלה. אז אני לא מבינה את התדהמה, אבל התרגלתי".
כשור-ניר מגדירה את עצמה כפרפקציוניסטית היא כנראה לא מגזימה. פגשתי אותה פעמיים, ובכל פעם היא נראתה כמו מי שנשלפה מצילומים של הפקת אופנה. פעם אחת הייתה באמצע יום עבודה לחוץ במאפייה, ועדיין שמרה על איפור מוקפד ונעלה עקבים שלא אצעד בהם גם ביום החגיגי ביותר בחיי. וככה היא תמיד, גם בקלישאת הקלישאות - כשהיא יורדת לזרוק את הזבל.
כמה אנרגיה את מוציאה על טיפוח ביום יום?
"אני לא מרגישה בנוח אם אני לא לבושה טוב. זאת שריטה שנובעת כנראה מזה שבילדות הרגשתי נעלמת וברקע ועכשיו אני רוצה להרגיש ההפך. אני תמיד עם פן אחרי מקלחת נגיד ועושה גם קצת גלים. ואני תמיד עם איפור, גם אם זה בסיסי וגם בבית. יש המון שיורדות מהדת והן כל הזמן חצי ערומות. אז אני ממש לא שם ולא מחפשת לבלוט בכל מחיר אבל אני כן אוהבת להרגיש טוב עם עצמי ושאנשים יידעו את זה. אין מצב שמישהו היום יגיד עלי מוזנחת. כי בילדות הסתובבתי הכי מוזנחת שיש".
אז מה לדעתך מושך את העוקבים יותר, הקינוחים או תמונות שלך?
"חמישים חמישים. אבל רוב המגיבות אצלי הן נשים. כן, יש גם תגובות מגברים ומזלי שבעלי לא קנאי כי אני מקבלת עשרות הודעות. זה הזוי, לא מעניין אנשים אם את נשואה או לא. ואני אגיד לך יותר מזה, גם אנשים מוכרים בתעשייה מתחילים איתי ברשתות החברתיות. בקטע אפילו קצת מטריד. אני מאוד מנומסת ונחמדה אז אני לא נכנסת באף אחד אבל זה מציק".
ועכשיו מגיעה השאלה שאי אפשר לחמוק ממנה. כמה פעמים אנשים שואלים אותך אם את בכלל אוכלת את מה שאת מכינה?
"אף אחד לא מאמין לי שאני אוכלת. אני בחיים לא עשיתי דיאטה, זה גנטיקה. אני יודעת שאנשים ישנאו אותי אבל כל החיים אני אוכלת מה שבא לי. כולל ממתקים, אני חיה על מתוקים. בכלל במראה הראשוני שלי הרבה חושבים שאני פייק. שעשיתי תוספות שיער וניתוחים, אבל זה אמיתי".