יום ראשון, שמונה בבוקר. אני שוטפת פנים, מרכיבה משקפיים, והמבט שלי מיד פוגש את מבטו של בינו גבסו, האיש והשווארמה. הוא יושב על שקית המשלוח שממתינה מאתמול שאשליך אותה, ותוקע בי מבטים. עד שאשלים את המשימה, בכל פעם שאעבור במטבח עיניו ילוו אותי ברחבי החדר, כמו מונה ליזה עם פימה, ויזכירו לי פעם אחר פעם את רגע החולשה שבו החלקתי את האצבע על המסך ושילחתי רוכב אופניים לבוש מדים תכולים לרוקן לי את חשבון הבנק, ולמלא אותי ברגשות אשמה כלכליים ובריאותיים.

בדצמבר 2018 אפליקציית המשלוחים וולט (Wolt) החלה לפעול בתל אביב והפכה את הקימה מהספה לבלתי אפשרית. החברה הפינית, שפועלת במעל 40 ערים בעולם, מציעה מערך שליחויות יעיל וזריז שמתווך בין מסעדות לבין לקוחות עצלים. מקומות שלא עשו משלוחים עד עכשיו מקבלים אפשרות לשינוע האוכל שלהם ללקוחות חדשים, תל אביבים מקבלים אפשרות לאסוף אל קרבם תוך כחצי שעה כל דבר החל מהמבורגר ועד ראפ פשתן-סלק, ו-וולט מקבלת עמלה משני הצדדים. כמעט במקביל, החלה חברת תן ביס להציע שירות דומה ומאותו הרגע, העיר הוצפה ברוכבים כחולים וכתומים עם צידנית עצומה על גבם. 

עד הכניסה של וולט ותן ביס לשוק, זמן ההמתנה הסטנדרטי למשלוח מאחת ממסעדות העיר עמד על 90 דקות. האפליקציות החדשות צמצמו את זה באופן דרסטי, ובאמצעות אופניים רגילים וחשמליים, קורקינטים ממונעים וגם סתם טוסטוסים, ממוצע ההגעה ללקוח עומד כעת על כ-30 דקות. הן מאפשרות גמישות במינימום ההזמנה (50 שקלים אצל וולט, בתן ביס הסכומים גבוהים יותר) ודמי המשלוח (10-16 שקלים בוולט, חינם עד 15 שקלים בתן ביס), ובעיקר - מוסיפות אינספור אופציות להיצע המשלוחים בעיר בממשק נוח אחד: פותחים את האפליקציה, גוללים בין תפריטי המסעדות (מעל 200 מסעדות בוולט, 5,000 בתן ביס) ותוך זמן קצר נשמעת דפיקה בדלת. החוויה, אין מה לומר, מרגשת. מרגע ההזמנה, האפליקציה של וולט מנטרת את שלבי הכנת האוכל, מעדכנת את זמן ההגעה המדויק ומאפשרת לעקוב אחר מיקומו של השליח במפה בזמן אמת. בזמן שמחכים, אפשר לשחק במשחק סודי, שכולל המטרת גשם של אימוג'יז פולקע ונקניקיות, שבסופו ניתן לזכות בדמי המשלוח של ההזמנה הבאה.

לכאורה, מדובר בנושא הפריבילגי ביותר שנודע לאדם: תל אביבים מתעצלים לרדת לאחת מעשר המסעדות שיש להם מתחת לבית, וכעת הם שולחים נערים במדים מנדפים כדי שישלשלו להם את הנודלס ישירות לתוך הפה. אבל הסתכלות כזו מתעלמת מכמה היבטים שהופכים את מהפכת המשלוחים לרלוונטית לכולנו. כמו היחסים עם הנגן האוטומטי של נטפליקס, ועם כל חידוש טכנולוגי שהופך את החיים שלנו לנוחים באופן בלתי-נסבל: איטס קומפליקייטד. אפליקציות המשלוחים מצטרפות לפלטפורמות כמו גט טקסי ואמזון ששינו לחלוטין את אופי הצריכה, ומעמידות בסימן שאלה את עתיד התחום שבו הן פועלות. בדרך הן גובות מחיר מהעובדים, ובסופו של דבר גם מהצרכנים.

wolt (עיבוד: יונתן בלום, shutterstock, סטודיו mako)
עיבוד: יונתן בלום, shutterstock, סטודיו mako

מישהו הזמין משלוח?

בשנות התשעים דומינוס פיצה הבטיחה להגיע אלינו הביתה תוך חצי שעה. בתחילת שנות האלפיים, עם כניסת מסעדות של ממש לתחום המשלוחים, זמן ההמתנה החל להימתח ל-90 דקות, ולעתים עד שעתיים של המתנה מורטת עצבים לרעש האגזוז מלמטה. אחת המסעדות הבולטות בתחום בראשית ימיו היא הקופי בר של קבוצת R2M של רותי ומתי ברודו (בראסרי, דליקטסן, הוטל מונטיפיורי ועוד), שהתחילה להפעיל משלוחי ערב בזמן האינתיפאדה השנייה, בשוק שהיה מורכב בעיקר מפיצה ומוקפץ. "אנחנו מעל 15 שנה במשלוחים", מספר עופר פורת, מנכ"ל הקבוצה. "פתאום היית יכול לקבל הביתה אווז קונפי, פטה כבד וטרטר פילה בקר, ובכלים יפים. היינו די ראשונים בסיפור הזה, אבל היום זה לא ככה, אלה סטנדרטים שהשתנו מזמן". הבעיה הייתה שכדי לקבל את האווז והטרטר, היית צריך לחכות לא מעט, כיוון שמסעדה שיש לה מערך משלוחים עצמאי נותנת בדרך כלל עדיפות בהכנת המנות לסועדים במקום ורק אז למזמינים טלפונית, ובמקביל מנסה לצבור מספר הזמנות שייצאו לאותו הכיוון. לשוק הצמא הזה נכנסו וולט ותן ביס, אצלן השליח מופקד לרוב על הזמנה אחת בלבד, מה שמקצר את זמן המשלוח באופן דרסטי, כך שגם הלקוח וגם האוכל סובלים פחות בדרך. "זו הגדולה של וולט", מסביר פורת. "זה כל הפיצוח: שליח זמין שמוכן לקחת את המנה ברגע שהיא מוכנה. במסעדה אין לי 50 שליחים על 50 משלוחים. יש לי חמישה או שבעה במשמרת".

פלטפורמות המשלוחים הפכו את השוק. מנכ"ל וולט העולמית סיפר בראיון לדה-מרקר שבתל אביב החברה הגיעה לצמיחה המהירה ביותר בתולדותיה. מ-30 מסעדות, היא התרחבה למעל 200 בחצי שנה. "וולט הופכת להיות זירה. היום כשמישהו רוצה לאכול, הוא פותח את האפליקציה", פורת מודה. בחודשיים האחרונים החלה מסעדת דיסקו טוקיו של קבוצת R2M לעבוד עם וולט בפיילוט של שלושה חודשים, שיבחן האם צורת העבודה הזו עדיפה על הקמת מערך עצמאי. "זו מלכודת דבש, כמו בוקינג.קום. פעם אם היית רוצה להזמין מלון, היית מתקשר או נכנס לאתר של המלון. היום אתה נכנס לבוקינג ואומר להם 'בואו תגררו אותי לאן ללכת'. לנו, נותני השירות, זה לא פשוט. צריך להחליט אם אנחנו משחקים את המשחק או לא, אבל לפעמים אין ברירה", פורת מסביר. "אנחנו לא רוצים שאנשים יכנסו לוולט ורק אז יתקלו בנו, אנחנו רוצים שמי שרוצה המבורגר של הבראסרי או ריזוטו של הקופי בר, שיכנס לאתר שלנו. אבל העולם פחות ופחות עושה את זה. בשונה מבוקינג, וולט נותנים שירות מטורף, לא רק זירה אלא מוצר אחר – לפעמים זמן ההגעה קצר יותר מלשבת במסעדה". בסוף תקופת הפיילוט הקבוצה תחליט אם להמשיך את העבודה דרך וולט ולהרחיב אותה ליתר המסעדות, להישאר במודל העצמאי, או ללכת על מודל משותף. "משלוחים זה מערך לוגיסטי מורכב, זה שליחים, טלפנים, מערכת שילוח, קופה קצת אחרת, התעסקות עם אופנועים, מיתוג, מערך שעונה לתלונות של הגיע חם, הגיע קר", אומר פורת. ועדיין, נראה כי העלויות גבוהות יותר דווקא בעבודה דרך צד שלישי. העמלות של וולט עומדות על 25-27 אחוזים, ואצל תן ביס הסכומים דומים. "וולט הם אחלה ונעים לעבוד איתם, אבל בסוף צריך לבדוק את זה כלכלית".

בישראל התחום עדיין בצעדיו הראשונים, אבל העולם זז לכיוון המשלוחים. בארה"ב מדובר בשוק ענק, שבו החברה הגדולה ביותר נסחרת לפי שווי של מעל 6 מיליארד דולר. באירופה השוק מפותח אף יותר, ובו המיזוג בין Takeaway ההולנדית ל-JustEat הדנית הביא למפלצת בשווי 9 מיליארד ליש"ט.

ההגעה של וולט לישראל הייתה בכלל אלתור של הרגע האחרון. אמרי גלאי, כיום מנכ"ל וולט ישראל, היה בשלבי הקמה של שלוחה מקומית לפעילות חברת האופניים השיתופיים OFO, כשהחברה הסינית החליטה שלא להיכנס בסופו של דבר לשוק הישראלי. גלאי נותר עם צוות שגייס, ובלי חברה. הוא פנה למפקדת וולט בפינלנד, הציג בפניהם את הפוטנציאל של השוק המקומי, כשהוא נסמך בין השאר על האקזיט הענק של תן ביס, שנרכשה בשנה שעברה על ידי Takeaway תמורת 157 מיליון דולר - פי 10 מהכנסות החברה. עכשיו, בעקבות ההצלחה של וולט ותן ביס, שחקנים חדשים בוחנים כניסה לשוק, כמו חברת Deliveroo שהייתה אמורה לעשות עלייה מוקדם יותר השנה, הקפיאה את המהלך לפני מספר חודשים, וכעת מגששת לגבי התנעתו מחדש.

החודש וולט הגדילה את שטח הפעילות שלה גם לגבעתיים ולחלקים מרמת גן. בראיון לדה מרקר ביוני האחרון אמר גלאי שהחברה מעוניינת להתפרש מעבר לגוש דן, וש"מספיק שיהיו 15-20 מסעדות בעיר קטנה כדי שנפעל בה". עד אז, במקומות כמו נס ציונה ואשקלון, היצע המשלוחים עדיין עומד בעיקר על השילוש של פיצה-ג'פניקה-מלוואח גבינות מגולגל.

wolt (עיבוד: יונתן בלום, shutterstock, סטודיו mako)
עיבוד: יונתן בלום, shutterstock, סטודיו mako

אכילה רגשית

כשוולט התחילה לפעול בתל אביב בדצמבר, היא הביאה איתה משב סקנדינבי קריר. עם מצלול של כלב ציד ממושמע ואסתטיקת אייפד מעוררת קנאה, היא נראתה כמו התגלמות הקדמה האירופאית, ונתנה לתל אביביים תחושה שהעולם סוף סוף זיהה שגם הם, בעצם, פיניים. השליחים צעירים, אתלטיים, עטופים בדים מנדפים, האופניים החשמליים שלהם מזמזמים ברחש עדין ברחבי העיר, ואופציות ההזמנה אצורות בקפידה וכוללות את המקום החדש שבדיוק קראת עליו. 

בקיץ, תל אביב החלה לזלוג החוצה. טיפות זיעה בצבצו על מצח השליחים, שלוליות החלו להיקוות בשרוולים. משתמשים התחילו להתעלל באפשרות לשלוח קופון לחברים (אם מכר או סלב זעיר מציע לכם קוד הנחה אישי – דעו שהוא מרוויח מכל מימוש, ודוהר על 30 השקלים האלה כל הדרך אל הוויטרינה). כמו כל פלטפורמה משנת-חיים, גם וולט התקבלה על ידי המשתמשים בגל של אהבה שהפכה די מהר לתלות, ומשם הדרך לטינה קצרה. הנוחות שמציעות האפליקציות האלה מובילה למדרון חלקלק שנגמר בטביעה בצ'ופסטיקס ובמטליות לחות. ההזמנה קלה ונגישה מדי, ושיקול הדעת חמקמק. כשהאופציות פרושות בפניך ופרטי כרטיס האשראי כבר מוזנים, קשה שלא להחליט להזמין פיתה קטנה במקום להפשיר עוף. הבעיה היא שפיתה באזור ה-40 שקלים + בקבוק קולה כדי להגיע למינימום ההזמנה + דמי משלוח + טיפ = המחיר לארוחת צהריים של עצלות ליחיד מגיע קרוב למאה שקלים. וזה לפני שהחלטת גם על משלוח גלידה לקינוח.

לא פלא שכל כך הרבה לקוחות עברו ליחסי אהבה-שנאה. אחרי שמצאו את עצמם גוללים לילות שלמים, מוקסמים מאינספור האופציות, שובעים מעצם הידיעה שהן נמצאות שם, עכשיו מתחיל הבקלאש. הם מנציחים בסטורי את מחיקת האפליקציה באקט שמשדר היטהרות, בריאות נפשית והחזרת שליטה. כמו עם טינדר, פייסבוק ואינסטגרם לפניהן, כנראה שזה עניין של זמן עד שיתקינו אותה מחדש.

מי מעמיד סירים בימינו?

האם המשלוחים יעלימו את המסעדות? פלטפורמות כמו וולט ותן ביס מתגאות בכך שהן מסייעות למסעדות להגיע ללקוחות נוספים ולהגדיל את ההכנסות שלהן, ובשוק שמצוי במלחמת קיום, משלוחים יכולים לספק אפיק הכנסה נוסף וחיוני. על פניו, בטח שבשוק הישראלי שקורס תחת העלויות, מודל המשלוחים משתלם בהרבה. אין מפות על השולחנות, אין לחם ומים על חשבון הבית, אין שוטפי כלים. יכול להיות שבעתיד הלא רחוק מסעדות יתויקו בדפי ההיסטוריה לצד קניונים, חנויות דיסקים ותחנות מוניות?

מעבר לים המגמה ברורה. מאז 2017, Uber הקימה ברחבי ארה"ב 4,000 מסעדות וירטואליות שמשמשות אך רק למשלוחים. Deliveroo הקימה "צוות להצלת מסעדות" שיהפוך עסקים שנמצאים על סף פשיטת רגל למטבחים שישמשו למשלוחים בלבד. גם בארץ ניתן לראות עלייה בתופעה, עם מקומות כמו מסעדת "מונאר" ההודית שעומדת להיסגר ובמקומה פותחים הבעלים עסק מבוסס משלוחים, או עם "הכנופיה", שירות משלוחי הכנאפה שהושק השנה.

wolt (עיבוד: יונתן בלום, shutterstock, סטודיו mako)
עיבוד: יונתן בלום, shutterstock, סטודיו mako

האם אנחנו מוכנים לוותר על החוויה של ישיבה במסעדה, וחמור מכך, האם אנחנו מוכנים לעולם שבו הסטנדרט הוא צ'יפס רופס מתוך שקית נייר? "בסוף אתה אוכל מתוך פלסטיק. זה לא אותו הדבר, אתה עדיין יושב בסלון של עצמך. אני לא חושב שזה תחליף למסעדה, ואצלנו אנחנו גם לא רואים שינוי", אומר פורת מ-R2M. "אתה עדיין רוצה לצאת, שיפנקו אותך, לשתות כוס יין טובה".

כלכלת הפלטפורמות נותנת דגש לנוחות, ליעילות, ליחסי עלות-תועלת, ודווקא נושא המסעדות יכול להמחיש נקודה חשובה בסוגיית מה הולך לאיבוד כששאלת "מה הכי משתלם" היא חזות הכל. כשמדובר ביציאה למסעדה, קל יותר להצביע על הקשר האנושי שנעלם, על הממד החווייתי שאי אפשר לעשות לו רדוקציה למוצר שמגיע למפתן הדלת. ואם אני נשמעת קצת כמו נהי של אנשי משמר 88FM, יכול מאוד להיות שאתם צודקים, ושבקרוב דיבורים נוסטלגיים כאלה יישמעו כמו מונולוגים של לטפני ויניל. אפילו פורת לא לגמרי משוכנע. "זו שאלה אם אנשים עדיין מעוניינים בכל העניין הזה של מסעדות. לפעמים לא כל כך חשוב לאנשים מה הם יאכלו, העיקר שזה יגיע מהר. גם המסעדות עצמן קצת משתנות, הפיין דיינינג והפיין קז'ואל די נעלמים, בגלל העלויות. היום כולם אוכלים בפיתה, בניירות או על קרטונים, שזה קצת עצוב. אין כבר הרבה מקומות שאתה יושב בהם על מפה לבנה ומקבל כוס יין. אין כמעט מסעדות חדשות, מי שפותח סוגר אחרי שנה. רק הקבוצות מצליחות איכשהו לאזן את עצמן".

גם אם מתמסרים לשאלה "מה הכי משתלם", התשובה לא כזו ברורה. חברות המשלוחים גובות עמלות גבוהות מהמסעדות, שמתקזזות עם ההוצאות שנחסכות על תפעול הישיבה במסעדה, כך שלא בטוח שמדובר בפתרון לתעשייה. "למסעדות קטנות, שעומד להן ממילא טבח שאפשר להוסיף לו 30-40 אחוז עבודה, ולא מוסיפות כוח אדם כדי להתמודד עם הטראפיק מוולט, זה מצוין. למסעדות גדולות שהן כבר בפיק שלהן זה מאוד טריקי. לכן בעיניי בסוף זה יהיה משחק של שחקנים קטנים. ברגע שהוספת כוח אדם, אתה בחוץ", אומר פורת.

טייק-אוואי לרוב לא מחליף יציאה למסעדה, אלא העמדה של סיר. הסיבה שמשלוחים הופכים כל כך פופולריים אצל מילניאליים היא כי אין להם זמן או חשק לבשל. הם חוזרים מרוטים מהעבודה, וכל מה שנותר להם זה להתקפל לרובוטריק ספה, לבהות בנטפליקס ולעכל משהו תוך כדי. בעוד שמפעלי הזנה של "מטבחי ענן", שמשלחים את האוכל שלהם באמצעות רשת שליחים בלבד, יכולים לפרוח – נראה שהראשון שיודח הוא הבישול הביתי. "אנשים מבשלים פחות", אומר פורת, שלקבוצה שהוא עומד בראשה יש מספר סניפים של מעדניית דליקטסן. "בדליקטסן אנחנו משחקים הרבה יותר לכיוון הזה, הבריא יותר, ואנחנו רואים גם גידול משמעותי באנשים שמזמינים מהיום להיום, במקום לבשל. המשלוחים בהחלט מתחזקים – אבל בעיקר לכיוון האוכל המוכן, פחות לכיוון החלפת היציאה למסעדה".

wolt (עיבוד: יונתן בלום, shutterstock, סטודיו mako)
עיבוד: יונתן בלום, shutterstock, סטודיו mako

ייסורי וולטר הצעיר

לפי פרסומים, מאגר השליחים של וולט כולל כאלף גברים ונשים, מרביתם צעירים בגילאי 18-35. הם לא מועסקים על ידי החברה כעובדים מן המניין, אלא כפרילנסרים: הם מביאים איתם את כלי התחבורה שלהם, נושאים בכל הוצאות התחזוקה שלו, לא זכאים לזכויות סוציאליות כמו פנסיה, ימי מחלה או חופשה, ואין להם ביטוח, מלבד הקסדה – גם היא שלהם מהבית.

וולט עושה ככל יכולתה כדי לגרום לעבודה כשליח להיראות כדרך נוחה ולא מחייבת להשלמת הכנסה. יש לך כמה שעות פנויות? שים על עצמך קופסה כחולה, הפעל את האפליקציה וצא לדרך. מי שמעוניין להיכנס למאגר הוולטרים (כך החברה מכנה אותם) רק צריך לעבור מבחן אמריקאי שזמין באתר (רמז: סמנו את האופציה שכוללת את הצירוף "אגיב באדיבות"), ולהגיע להדרכה קצרה אחריה יקבל את המדים והצידנית הממותגים. אבל צורת ההעסקה הזו בעייתית ממספר בחינות.

וולט מאפשרת לשליחים שלה לעבוד באחת משתי צורות: לקבוע משמרות מראש, או לפתוח את האפליקציה בזמן שנוח לך, ולקוות לטוב. התשלום הוא כ-20 שקלים למשלוח, לא כולל טיפים. אם זכית לקבל מספר משלוחים ברצף, אפשר להגיע גם ל-80-100 שקלים לשעה, אם לא – אתה נותר עם צידנית ריקה. השליחים שהתראיינו לכתבה חושדים שהאלגוריתם שפיתחה החברה נותן עדיפות למשרייני המשמרות, אבל אם שריינת ובכל זאת לא הוגרל לך משלוח, וולט תשלים ל-40 שקלים לשעה. עוד מספרים השליחים כי בזמן העבודה במשמרת – 3 שעות רצופות – הם לא זכאים להפסקה, לא למנוחה מהדרך ולא לשירותים (בוולט מכחישים זאת), לכן לא מעט מהם מעדיפים את המתכונת הפחות מחייבת של הפעלת האפליקציה – וכיבויה – בזמנם הפנוי. הבעיה היא שלאור הצפת השוק בשליחים, האופציה הזו פחות משתלמת, משום שבתצורה כזו, וולטר שלא ביצע משלוח לא מקבל תשלום גם בשעות שהיה זמין, לבוש, ועם צידנית על הגב - כל עוד לא קיבל משלוח מהאפליקציה.

כשמסתובבים באזורים עמוסי המסעדות בעיר, אפשר למצוא פרלמנטים מאולתרים של שליחי וולט שמתגודדים יחד בזמן שהם ממתינים שהאפליקציה תצוד להם עבודה. הם לבושים במדים תואמים לאפליקציה שפתוחה לכל אחד מהם על הסמארטפון, ולצדם הקופסאות שממתינות שימלאו אותן במזון. "האופניים לוקחים את כל העבודה", מתלונן איתן (שמות השליחים בדויים), 24, נהג קטנוע שעובד עבור החברה כבר חצי שנה, במקביל לעבודה בשליחויות באופן פרטי. "הם לא יודו בזה, וזה גם הכל האלגוריתם קובע, אין עם מי לדבר. אבל בטוח יש משהו עם האופניים". בוולט מאשרים את הטענה הזו, אך באופן חלקי בלבד: "האלגוריתם הוא זה שקובע את המשימות לשליחים, על ידי חישוב המרחק והדרך בין השליח למסעדה ובין המסעדה ללקוח, אבל אין עדיפות לאף כלי תחבורה. במשלוחים ארוכים יותר, לדוגמה, האופנועים הם היחידים שיכולים לבצע את המשלוח על מנת לוודא שהוא יגיע בזמן". איתן ממתין למשלוח כבר שעה ועשרים, מבלי לקבל תשלום, בזמן שהוא רואה את חבריו על האופניים החשמליים נקראים שוב ושוב לעבודה. "עד לפני שלושה חודשים היה פצצה, מלא עבודה. אבל עכשיו הביאו המון שליחים. תראי כמה זמן אני מחכה פה - וכלום". איתן מסביר שהוא לא יחליף את הקטנוע באופניים חשמליים או קורקינט בגלל הבטיחות, ומצביע על חברו, שון, 22, שמראה לי מיד את הרגליים שלו, שעדיין חבולות מתאונה שעבר שבוע קודם לכן. "נהגת פתחה עליי את הדלת, אבל אני לא יכול לשבת בבית ולחכות", אומר שון.

שון אמנם טוען שחזר לעבוד בגלל השעמום, אבל המקרה שלו מדגים את הבעייתיות במודל ההעסקה כפרילנסרים, שמותיר את השליחים ללא מענה גם במקרה של תאונה. בהדרכה שעוברים הוולטרים החברה ממליצה להם לבטח את עצמם ואף מציעה הנחות בחברות ביטוח, רואי חשבון ומוסכים, אבל צעירים על אופניים חשמליים לא ששים לשלם את הסכומים האלה, מה גם שאין הבטחה שהעבודה המזדמנת תכסה את ההשקעה. בהדרכה מדגישים שיש לנהוג כחוק, ושההתקשרות תופסק עם מי שיתועד מבצע עבירה, אבל עד שיחתמו על עסקה עם עמותת "אור ירוק", עמה הם נמצאים במגעים מתקדמים, אין עדיין הדרכה שמוקדשת לזהירות בדרכים. "מביאים אנשים שאין להם מושג מה זה להיות שליח, והנה הם מחליקים ועושים תאונות. זה ברור שאם אני אהיה על אופניים אני אעשה עבירות, אעבור באדומים. בקטנוע לא עושים את זה", אומר איתן. באותו זמן בדיוק שון מקבל משלוח נוסף ויוצא לדרך. "את רואה? הוא חיכה רבע שעה גג", איתן אומר בתסכול. כדי להגיע לסכום יפה לשעה, הוולטרים טסים בכבישים על מנת לדחוק כמה שיותר משלוחים בזמן קצר. על אף שאין מדיניות מוצהרת של קנסות או סנקציות על איחורים, השליחים מעדיפים שלא להתגרות באלגוריתם, ששיטת חלוקת העבודה שלו אפופת עמימות.

wolt (עיבוד: יונתן בלום, shutterstock, סטודיו mako)
עיבוד: יונתן בלום, shutterstock, סטודיו mako

באירופה כבר החלה מחאה על תנאי ההעסקה של וולט ושל חברות דומות תחת הכותרת "צדק לשליחים". מארגני המאבק טוענים שההגדרה של יחסי העבודה בין אפליקציות המשלוחים לבין השליחים לא עונה לתנאים של פרילנסרים, וקוראים להתערבות חקיקתית. נושא הבטיחות וכיסוי התאונות הוא אחד הבולטים במאבק, שמציג באתר לוח הנצחה לשליחים מרחבי העולם שנהרגו בתפקיד (12 בשנה האחרונה). "התאונות האלה הן לא אקראיות, אלא תוצאה של שכר נמוך ופרגמנטרי שמאלץ שליחים לרכוב זמן רב יותר, מהר יותר, ובצורה מאומצת יותר", אומרים מארגני המאבק האירופי. אנשי "צדק לשליחים" מאשימים את וולט העולמית, שמשקיעה את ההון שגויס בהתרחבות למדינות נוספות במקום בהשקעה בעובדים ובשיפור התנאים. הם גם טוענים להתנכלות ולחשש מהתאגדות, ועובד פיני אף דיווח שכשההנהלה מזהה לפי ה-GPS שמספר שליחים נמצאים יחד, היא דורשת מהם להתפזר ולהמתין להוראות במקומות נפרדים. מוולט ישראל טוענים כי "לא קיימת מדיניות כזו בחברה, לא בחו"ל ולא בארץ. אמנם ניתן לראות את מיקום השליחים במערכות שלנו, אולם הסיבה היחידה שנמליץ לשליחים לשנות מיקום היא במידה ונראה ביקוש גדול באזור מסוים בו הם יכולים לקבל יותר משלוחים מהאזור בו הם נמצאים באותו הרגע".

טענה נוספת שנשמעת נגד צורת העסקה זו, היא שלא רק שלא מדובר ביחסי עובד-מעביד, אלא שלשליחים אין בכלל ממשק עם ההנהלה. הם מנוהלים על ידי אלגוריתם שקובע את סדר העבודה, מה שהופך אותם לסטטיסטים חסרי-פנים, ומקשה על ההנהלה לראות אותם כאנשים בעלי זכויות ולא כפונקציה בלבד. מטעם וולט נאמר לנו כי לשליחים כן יש עם מי לדבר במקרה הצורך, בין אם בצ'אט או בטלפון, שם נציג שירות יענה להם תוך 35 שניות.

טיפ טיפה

וולט ככל הנראה מנצחת בתחום המיתוג: היא פאן, קלילות ו-2019. לעומתה, תן ביס עדיין נתפסת ככרטיס שתלוי מעל מכנסי החאקי של ההייטקיסט שעומד לפניך בתור. גם הצידנית הכתומה שהושקה אחרי האקזיט פחות משדרת כסף חדש מחו"ל, ויותר מידנית אחרי טיול שנתי. אבל האולד-סקוליות של תן ביס עובדת לטובת העובדים שלה, שמועסקים כשכירים. בשונה משליחי וולט, הם מבוטחים, יכולים לקבל את כלי התחבורה והקסדה מהחברה (או להשתמש בשלהם, תמורת תוספת תשלום), זכאים לזכויות סוציאליות, מקבלים כרטיס תן ביס מוטען בכסף, ומשתכרים 37.5-50 שקלים לשעה, לא כולל טיפים ובונוסים. דן, 23, עובד בתן ביס חצי שנה. "כואב לי שהרבה אנשים מוותרים על הזכויות שלהם בשביל שתהיה איזושהי פרנסה", הוא אומר על הקולגות מוולט, "הפכנו לעבדים מודרניים". 

wolt (עיבוד: יונתן בלום, shutterstock, סטודיו mako)
עיבוד: יונתן בלום, shutterstock, סטודיו mako

ויש את עניין הטיפים. השליחים שהתראיינו לכתבה מציירים תמונה לא מחמיאה של הלקוחות התל אביביים. לטענתם, פחות ממחציתם משאירים טיפ. התירוץ של חלק מהלקוחות הוא כנראה דמי המשלוח, אבל גם בתן ביס, שם המשלוח חינם בחלק גדול מהמקומות, המספרים דומים. "יש ימים שאני עובד משמרת כפולה (8 שעות), 15-25 משלוחים, ויוצא עם 30-70 שקל שקלים בטיפים, וזה יוצא שכר די מביש" אומר דן מתן ביס. "אני לא מחזיר את העלויות עם הדלק והטיפולים לקטנוע. זה יום עבודה שהפסדתי בו. אם כל משלוח היה נותן לי 5 שקלים הייתי איש מאושר", הוא אומר. 

השליחים הוותיקים מספרים שבשנים האחרונות חלה ירידה בטיפים, שנעים בין חמישה לעשרה שקלים. הבעיה היא שבחלק מהמקרים, הם אפילו לא יודעים אם השאירו להם טיפ, וכמה נתנו. לפני כשלושה חודשים השיקה וולט אפשרות של טיפ דרך האפליקציה, ומה שעד כה הגיע ככסף מזומן ישירות לכיס השליח, עכשיו מתווך על ידי החברה. לשליחים אין חיווי אם הלקוח הוסיף להם טיפ – אך בתום כל שעה הם יכולים לראות מה סכום הטיפים שהרוויחו, ללא פירוט מאיזה משלוח ואילו סכומים. הכסף מגיע אליהם בשתי פעימות במהלך החודש. "בן אדם מסכן את החיים שלו בכבישים מאוד צפופים ובתרבות נהיגה מאוד ישראלית ואכזרית. טעות אחת על הכביש, הסחת דעת אחת... את יודעת כמה זה יום אשפוז באיכילוב? צריך לקחת משכנתא. המינימום זה לתת חמישה שקלים, הערכה על ההשקעה של הבן אדם", אומר דן. "יש גם כאלה שאין ביכולתם, ומי אני שאשפוט אותם, חיוך זה מספיק. אבל אני לא אזמין משלוח הביתה אם אין לי 5,10,15 שקלים לתת לשליח. אם אין לי אני אתלבש, אצא מהבית, ואשיג את הכסף לשליח, כי אני יודע מה זה להיות נותן שירות. יש כאן 2 מיליון איש בישראל שחיים על הכסף הזה, כי ממשכורת בסיסית אתה לא יכול להתקיים"

_OBJ

למרות הבעייתיות, השליחים שהתראיינו לא הראו עניין בשינוי צורת ההעסקה. "עדיף ככה. אני בעל הבית של עצמי, אם אני רוצה אני הולך הביתה. מה זה שווה, הייתי כבר שכיר בעבר וגם שם הייתי צריך לשלם בעצמי על הקטנוע", אומר איתן. העניין העיקרי שהתלוננו עליו הוא מדיניות הטיפים באשראי ומספר השליחים. "אם ימשיכו לגייס שליחים זה יהפוך לגמרי לא רווחי", מסביר ויטלי, 38, עובד בשוק ההון מרמת גן, שהתחיל לעבוד בוולט לפני מספר שבועות כהשלמת הכנסה, "בשביל פחות מ-60 שקל לשעה זה פשוט לא הגיוני להשקיע אם לוקחים בחשבון את הדלק והתחזוקה של האופנוע".

יכול מאוד להיות שבקרוב שאלת זכויות השליחים תהפוך ללא רלוונטית. באוגוסט חברת פוסטמייטס השיגה רישיון לפיילוט של רובוט שליח בסן פרנסיסקו, וגוגל התנסתה לאחרונה ברחפן נושא בוריטו. בינתיים, אחמד, 20, שמח שוולט הגיעה לארץ. "כל הצעירים עובדים במקום להסתובב ולגנוב ולחפש ריגושים. בגילאים הכי בעייתיים של 18-20, לפעמים גם 16, עכשיו יש להם מה לעשות, יש מסגרת". גם אדיר, 34, שעובד בוולט משהושקה בארץ במקביל לעבודה כשכיר במאפיה, מרוצה - אבל מסיבות אחרות. "אני נוסע, משתדל להנות מהדרך, ובעיקר נהנה מהצורה שאנשים מסתכלים עליי. אני עובר ברמזור וההוא משמאל אומר לי 'היי וולט!'. זה כיף".