זה ככל הנראה הרגע המשפיל ביותר בתולדות חייו של המיקרוגל: בקומדיה "פרויקט מינדי", מינדי מקבלת ליום ההולדת ספר במתנה: "בישול במיקרו לאדם אחד". לילה אחד לקח לאינטרנט לגלות שזה ספר אמיתי לגמרי. מארי ט. סמית פרסמה אותו ב-1986, שיא פריחתו של המיקרוגל. "כשאישה מוצאת את עצמה לבד בבית, כיוון שבעלה בנסיעות עסקים וילדיה גדלו, היא ממשיכה לבשל ארוחות גדולות מכורח ההרגל", היא כתבה בהקדמה. "במסגרת החיפוש שלי אחר רעיונות חדשים לבישול הגעתי להדגמה של שימוש במיקרו. שם מצאתי את כד מטבעות הזהב שבקצה הקשת. המיקרוגל נותן מענה לכל הצרכים של משק בית של אדם אחד. בין אם הוא בדיאטה, אם הוא אדם עובד, או אם הוא מנהל משק בית חסכוני. ההמצאה הפלאית יכולה לספק את צרכי התזונה של אדם בודד בקלות, ולשמור על המטבח נקי ומסודר. ביום שבו קניתי מיקרוגל, ניקיתי את התנור שלי – ולא נגעתי בו מאז אפילו פעם אחת".

מחיר עותק בכריכה רכה של "בישול במיקרוגל לאדם אחד" עולה באמאזון 14 דולר ו-51 סנט. הוא במקום ה-8 ברשימת רבי המכר בקטגוריית "בישול במיקרוגל" (במקום הראשון: "250 ארוחות בספל"), ומקום 54 בקטגוריית "בישול לאחד או לשניים". דף הביקורות של הספר באמאזון הפך לבמה ליצירות סאטיריות: "ישבתי לבד, בדירה החשוכה שלי", כתב אחד הגולשים. "שיחקתי 'וורלד אוף וורקראפט' לילה אחרי לילה. התייפחתי מרצון לתשומת לב של יצור אנושי. קופסאות פיצה הצטברו, ושאריות של אוכל סיני מילאו את המקרר. הבנתי שהאפשרויות מתחילות להיגמר. ואז גיליתי את התנ"ך שלי".

מיקרוגל למגזין
חברו הטוב ביותר של הלוזר. מינדי מקבלת מתנה מעליבה

בין הספר של מארי סמית לפרק של מינדי עוברת ההיסטוריה הקצרה והמרתקת של המיקרוגל. 70 שנה ימלאו בקרוב להמצאתו, והוא הפך להיות הפורסט גאמפ של מכשירי החשמל. אין בעולם מקרר, טוסטר אובן או מיקסר שיעוררו את אותן תגובות רגשיות של שמחה, גועל ונוסטלגיה כמו המיקרוגל. "אנחנו חייבים להתקין תנורי מקרוגל", שרים הדייר סטרייטס ב"כסף בחינם". "ולך בראש יש מייבש שיער, מיקרוגל ומכונית, אף פעם לא תספיקי את כל מה שרצית", שר רפי פרסקי. "לא עוד ארוחות מיקרוגל", מדקלם תום יורק ב"fitter, happier". אמהות נמדדות בתדירות השימוש שלהן במיקרו. "מחומם במיקרו" הוא סלנג לישן, משעמם וממוחזר. המיקרו הביא לעולם ערימה של אנקדוטות, אגדות אורבניות ובדיחות בינוניות. (הילד שהכניס את החתול שלו למיקרוגל כי היה לו קר. דקה של מיקרו ארוכה יותר מדקה רגילה. עשר השניות האחרונות עד הצפצוף של המיקרו עוברות כמו הימים עד למונדיאל. במהלכן, נשים עורכות שולחן, גברים בוהים בטיימר כמו ממתינים שיגור חללית. איך יודעים אם מישהו אשכנזי? הוא יודע באיזה קופסה אפשר לחמם במיקרו ובאיזה לא). למה דווקא המיקרו? איך הוא הפך למלך של המטבח? ולמה מעמדו רק ילך וידרדר?

ברוך בורא פרי הפופקורן

המיקרוגל ופצצת האטום הומצאו ב-1945 ושניהם שינו את העולם. זה קרה בשנה שחתכה את המאה ה-20 ל"המחצית הראשונה" ו"המחצית השנייה"; בזמן שבמעבדות לוס אלמוס בניו מקסיקו התאמן אבי הפצצה האטומית רוברט אופנהיימר בלטגן יפנים, בחור צנוע בשם פרסי ספנסר עסק בפיתוח מכ"מים במעבדות התעשיה הצבאית ריית'און. הולדתו של המיקרוגל התרחשה ברגע חמוד, בו פרסי הבחין שחטיף השוקולד ששמר בכיסו נמס. הצעד הבא שלו מבהיר כמה האיש היה גאון: הוא ניסה, והצליח, להכין פופקורן באמצעות גלי מיקרו.

המיקרוגל המסחרי הראשון יוצר עשר שנים אחר כך, ב-1955. הוא היה בגודל של מקרר ועלה 3,000 דולר. הפריצה המסחרית הייתה רק ב-1967, אז יוצר הדגם הביתי הראשון. ב-1970 נמכרו 40 אלף יחידות; ב-1975 נמכרו מיליון; בשיא ההיסטריה של המיקרוגל נמכרו שמונה מיליון מכשירים בשנה.

מיקרוגל למגזין
מילקשייק במיקרו? עטיפת הספר "בישול במיקרוגל לאדם אחד"

אנחנו רגילים להתייחס למכונות ולמחשבים בחשדנות, לראות בהם הורגי נשמה ומחוללי סרטן, אבל אז הייתה סביבם אופטימיות עצומה: הטכנולוגיה הביאה חיים חדשים של רווחה ושוויון. כדי להבין את הבהלה למיקרוגל צריך לצלול אל האווירה החברתית של שנות ה-60 וה-70. אלה היו שנות השיא של מה שנקרא אז "התנועה לשחרור האישה": בטי פרידן פרסמה את "המסתורין הנשי", חיבור פמיניסטי מכונן שהתחיל להשריש את המחשבה שההבטחה הבורגנית למצוא זהות ומשמעות כאמהות ועקרות בית הכזיבה. אוניברסיטאות פתחו את שעריהן לנשים. אחוז הנשים שעובדות מחוץ לבית עלה מחמישה אחוז ב-1900 ל-60 אחוז באמצע שנות ה-70. השחרור לא היה רק תיאורטי: הנשים האלה גדלו בבתים שבהם הקדישו יום שלם לכביסה ביד, או בוקר ארוך לבישול ריבה. אבל מכונת הכביסה ומדיח הכלים הפכו עבודות בית שואבות זמן לפרוצדורות של כמה דקות. אם בתחילת המאה 58 שעות בשבוע הוקדשו לעבודות הבית, ב-1975 אלה היו רק 18 שעות.

אל האווירה החברתית הזאת נפלה המצאת המיקרוגל כפרי בשל. יש מי שיגידו שזה לא צירוף מקרים: מחקר משותף שערכו באוניברסיטאות רוצ'סטר, ויסקונסין ושיקגו, הגיע למסקנה ששחרור האישה הוא תוצאה ישירה של מהפכת עבודות הבית. "לא בטי פרידן וגלוריה סטיינם גרמו לנשים לצאת מהבית", הם טענו, אלא מייבש הכביסה, המגהץ החשמלי, האוכל הקפוא, המקרר, מכונת הכביסה, שואב האבק, וכן – המיקרוגל.

אחוז משקי הבית שהחזיקו במיקרוגל עלה מ-40 אחוז ב-1984 ל-80 אחוז ב-1987, נתון שטיפס מאז לאט רק עוד טיפה, אל 90 אחוז, ומאז לא ירד, גם בישראל. בפרויקט בריטי שבו תיעדו את שגרת חייהן של נשים מעשורים שונים סיפרה עקרת בית בת 54 מסרטרפורד: "בשנות השמונים מיקרוגלים היו בכל מקום, ואני זוכרת את היום שבו קנינו את המיקרוגל הראשון שלנו. זה היה מסובך מאוד, הייתי צריכה ללכת לקורס כדי ללמוד איך להשתמש בו! זה נראה מוזר עכשיו, אבל זה מה שכולם עשו. זה היה קצת כמו ניסוי – ניסינו וראינו איזה ארוחות אנחנו יכולים לבשל בזה".

"יכולתי להתפלל אל המיקרוגל מהערצה", מספרת גם ד"ר עפרה טנא. טנא חוקרת את הסוציולוגיה של המזון ושל חיי היום-יום; ספרה, "הבתים הלבנים יימלאו", מתעד את חיי היום-יום של נשים בישראל בימי המנדט, ומסביר איך דברים יום-יומיים כמו כביסה או מסדרונות עיצבו את הזהות הישראלית האשכנזית. "קניתי את המיקרוגל הראשון שלי בשנת 1987. נולד לי ילד ראשון, וחיממתי לו בקבוקים בכל מיני מכשירים, זה היה לוקח זמן, והילד היה צורח ואני הייתי לחוצה. המיקרוגל קיצר לי את העבודה. אחר כך אמרו לי שמי יודע מה עשיתי לו שם ושאסור לחמם פלסטיק, אבל זה היה שינוי אדיר".

מהות השינוי, מסבירה טנא, היא לא רק טכנולוגית, אלא גם אידיאולוגית. "אני הייתי שבויה נורא באמונה שאמא צריכה להזיע. בזה נמדדת האמהות – בטיפות של זיעה במרק. המיקרו הלך בדיוק נגד זה. פתאום היה אפשר להעביר מהפריזר למיקרו. לא היה צריך להדליק אש, וזה הנגיש את חימום האוכל לילדים. לא היה צורך במבוגר לידם. עם הכלים המיוחדים היה אפשר לדלג גם על שלב הסירים והצלחות, וההגשה והחימום. זה היה מהפכני". תזכרו את הזיעה הזאת, נחזור אליה בהמשך.

המכשיר החדש והמשונה ייצר תעשיות לוואי – צריכת הפופקורן למיקרוגל, למשל, הכפילה את עצמה תוך ארבע שנים בשנות ה-70. טאפרוור צמחה במהירות בין 1960 ל-1977. אבל תעשיית הלוואי הכי גדולה, וגם הכי מושמצת, הייתה תעשיית הארוחות למיקרו.

מיקרוגל למגזין
"כשקנינו את המיקרו הראשון שלנו, זה היה מסובך, הלכתי לקורס כדי ללמוד איך להשתמש בו!". המיקרו בסיקסטיז

ראשיתה של ארוחת המיקרו ב-1954, כשהומצאה מגשית האלומיניום הראשונה: מגשית שמחולקת לשלושה חלקים, כך שהרוטב לא ייגע בשניצל. בכל אחד מהחלקים שלה היה מאכל אחר – חלבון, פחמימה וירק. היא נמצאת היום במוזיאון סמיתסוניאן בוושינגטון. ארוחת הטלוויזיה הראשונה, רק כדי להבהיר עד כמה מיקרו ופסים וכוכבים הם חברים, הייתה ארוחת חג ההודיה: היא כללה הודו, שעועית ותפוחי אדמה. כדי למכור את המוצר החדש, יצא קמפיין שמטרתו הייתה לייצר את הצורך בארוחה המוכנה: היא המציאה את ארוחת הטלוויזיה. במודעה נראית משפחה מאושרת, אמא, אבא וילד, כולם בוהים בטלוויזיה בחיוך עם מזלגותיהם תקועים בחמגשית. הבעיה היתה שאסור להכניס את מגשית האלומיניום לתוך המיקרו, ולכן בתחילת שנות השישים עברו למגשיות פלסטיק. ספר בישול למיקרו מ-1979 הדריך את הצרכנים "איך לחמם ארוחת מיקרוגל": 1. להסיר את המכסה. 2. להכניס למיקרוגל. 3. לחמם. הערה: אפשר גם להעביר את המזון לצלחת.

מיקרוגל למגזין
"פתאום היה אפשר להעביר מהפריזר למיקרו. וזה הנגיש את חימום האוכל לילדים". המיקרו הראשון

מי שנכנס פעם לסופר בארצות הברית או בבריטניה יודע שיש שם ממלכה שלמה של ארוחות למיקרוגל. בישראל, אומרים מהנדסי המזון, זה מדף מאוד-מאוד קטן. כדי לברר את זה אנחנו נשארים בבית משפחת טנא: זאב טנא, בן זוגה של עופרה, הוא רוקר ישראלי רב זכויות, מחבר "איפה טעינו" ששר אושיק לוי ושירי מחאה כמו "גרמנים" ו"ביירות", והוא גם מהנדס מזון, ממציא השניצל הקפוא של 'עוף טוב' והשווארמה המוכנה. "ארוחות מוכנות למיקרו לא תפסו בארץ נקודה", הוא אומר בצער. "עבדתי על זה ורציתי שזה יתפוס, כי זה צו השעה. לאנשים אין היום זמן לבשל. פיתחתי לאחת מחברות המזון הגדולות בארץ קו של ארוחות מוכנות: חזה עוף עם ספגטי, אורז, ארוחה איטלקית. ניסיתי גם לפתח כוס של אוכל תאילנדי לחימום במיקרו, כמו מנה חמה אבל איכותי, וזה היה מצוין. אבל הסקרים הראו שהישראלים עדיין לא מוכנים לזה והחברה חטפה רגליים קרות. השילוב של אוכל מוכן ומיקרו – אלה שני דברים עם קונוטציה שלילית". הישראלים, יודעים בתעשיית המזון, מעריכים אוכל טרי, ביתי, "מתוך הסיר".

למרות שהמיקרוגל תפס ב-90 אחוז מהבתים, הוא נכשל כשלון חרוץ בעוד תחום, והפעם בצורה גלובלית: הבישול למיקרוגל. אף אחד, כמעט, לא מבשל במיקרוגל. הקמפיין למען המיקרוגל ניסה לשכנע את עקרת הבית לתת את אמונה בתנור החדש והמוזר עד הסוף; הדימוי החביב על הפרסומאים באותה תקופה היה של אישה מפורכסת שולפת מהמיקרו מגש ועליו נתח עצום של רוסטביף; פרסומת למיקרוגל משנת 1971 השוותה את האישה האופה בתנור לאינדיאנית שמבשלת על מדורה. מדורי הבישול וספרי המתכונים ניסו להשריש את הרעיון הזה – המיקרוגל הוא תנור שאפשר לבשל בו כמו על הגז, בלי כוויות ובלי טינופת. אבל הקמפיין הזה נכשל, ורוב האנשים היום לא ממש יודעים שאפשר לבשל במיקרוגל, או לא בטוחים שזה לגיטימי. בעונה הקודמת ש "מאסטר שף", כשהמתמודדים התבקשו להכין ארוחה במיקרוגל, הם הזדעזעו לגלות שמדובר, בכלל, בתנור.

יש הרבה סיבות, אבל הסיבה העיקרית היא הפריכות. חברות המזון ומהנדסי המזון משקיעים תקציבים אדירים ושעות של מחקר כדי להגיע אל הגביע הקדוש של האוכל: קריספיות. כשאנחנו טועמים משהו, עוד לפני שאנחנו מרגישים את הטעם שלו, או מזהים את המרקם על הלשון שלנו, אנחנו שומעים אותו: ליתר דיוק, את הקול שהוא משמיע כשהוא מתפצח בין השיניים שלנו. בשבריר השנייה הזה אנחנו כבר מתחילים לגבש דעה על האיכות של האוכל והטריות שלו. כל מי שחימם פעם פשטידה או פיצה יודע שהמיקרוגל לא יכול לחמם כל דבר, אבל אין דבר שהוא לא יכול להפוך לרופס, חביתתי ובוצי; חברות המזון פיתחו במהלך השנים טכניקות שיהפכו את ארוחת המיקרו לפריכה, אבל הן היו יקרות ולא יעילות.

מאז, פחות או יותר, הסתיים מירוץ החימוש של המיקרוגל. קחו מישהו מהאייטיז, שימו אותו מול אייפון או לפטופ, והוא יפרוץ בבכי; שימו אותו מול מיקרוגל בן ימינו – הוא יסתדר מעולה. המכשיר המשונה, הקורן, המהמהם, שמחמם אוכל בדקה, בלי אש ובלי עשן, הפך לאחד הסלעים היציבים בבית שלנו. העולם מסביבנו משתנה, אבל המיקרוגל נשאר. הוא נראה אותו דבר. הוא עובד אותו דבר. הוא מכשיר אמין באופן חולני בעידן של מוצרי צריכה חד פעמיים (לאחרונה החליפו הוריי, לאחר 18 שנה פחות או יותר, את אותו המיקרוגל שחיממתי בו לעצמי המבורגרים מוכנים בבית הספר היסודי). וכמעט 30 שנה אחרי שהמכירות של המיקרוגל שברו את כל השיאים – הן התחילו לרדת.

אמהות מבשלות ביחד. לא במיקרו

20 שנה מאוחר יותר, ארוחת ערב מחוממת במיקרו היא הצדקה לגיטימית לרחמים עצמיים. העובד האוחז בקופסת פלסטיק עם שאריות פסטה מארוחת הערב של אתמול הוא מראה עגום. מסעדות חוששות שהלקוחות יידעו מאיפה בא סופלה השוקולד שלהן, ומחביאות את המיקרו בקצה הרחוק של המטבח. מכירות המיקרוגל בארה"ב צנחו בעשור האחרון מ-8 מיליון בשנה ב-2004 ל-4 מיליון בשנה היום. אולי כי לכולם כבר יש, אבל יותר ויותר אנשים פשוט לא קונים חדש כשהישן מתקלקל. במקביל, עולות המכירות של מכשירים אחרים, איטיים יותר, שמספקים תוצרים קולינריים מוצלחים יותר: טוסטר אובן, למשל, או מכונת פסטה, מסחטת מיץ, מכונת קפה, קיצ'ן-אייד עם פסים צבעוניים. המיקרו, בהרבה בתים, מכוסה באבק ומשמש כארגז לחם; ביותר ויותר בתים הוא לא נמצא בכלל. רחל טל-שיר, כוהנת מזון הבריאות של "הארץ", פרסמה כבר מזמן את טור ה"איך להיפרד מהמיקרוגל ולהישאר בחיים". בימים האחרונים שאלתי טבעונים, בריאותנים, אוהבי גורמה, חובבי אפיה ופליאוליתים: כולם הצהירו בגאווה שהם לא משתמשים במיקרו. הוא משנה את המבנה המולקולרי של האוכל, הוא לא בריא אנרגטית, הוא הורס את ערך התזונתי, אוכל שחומם במיקרו מתקרר מהר יותר, ובכלל, מה הבעיה לחמם שנייה במחבת?

מיקרוגל למגזין
איך לתפוס תכנית מוקדמת עם ארוחה ביד. הארוחה המוכנה הראשונה

וכאן אין לנו ברירה, אלא להגיע למילה שמתחילה ב-ק'. זה יהיה קצר וישרוף רק לשנייה: מיקרוגל פולט גלים קצרים של קרינה בלתי מייננת. הקרינה גורמת לסוג מסוים של מולקולות להסתובב: מולקולות בי-פולאריות, שהן בעיקר המים שנמצאים באוכל. כשהמולקולות זזות ומסתובבות, נוצרת אנרגיית חום. במלים אחרות – המיקרוגל לא מחמם את האוכל, אלא את המים שנמצאים בתוכו. הקרינה הזאת, הדגישו כל מהנדסי המזון שדיברתי איתם, לא "נשארת" באוכל, וממילא היא קרינה בלתי מייננת, שאינה מסרטנת.

ההרכב המולקולרי של המזון לא משתנה יותר מאשר בכל בישול אחר. לא נמצאו במזון שחומם במיקרו תרכובות רעילות. חלק מהערך התזונתי של האוכל הולך לאיבוד בחימום במיקרו - ויטמין סי, למשל, מתפרק בחימום – אבל הוא מתפרק יותר בכל סוג אחר של בישול, כיוון שהחימום במיקרו קצר יותר. הדברים האלה נבדקו שוב ושוב, על ידי מכוני מחקר ואוניברסיטאות, כמו, למשל, בית הספר לרפואה של הרווארד, וגם על ידי הניו-יורק טיימס והבי.בי.סי: אין שום דבר לא בריא באוכל מהמיקרו.

המיקרו עצמו לא מזיק, הוא פשוט מסתובב בחברה רעה. מי שגורם נזק הוא לא המכשיר, אלא האוכל התעשייתי והמעובד שמזוהה איתו. תעשיית המזון להמונים, חזיון מתקדם ואופטימי, הפתרון למצוקת הרעב בעולם ולמצוקת הרעב של ילדי מפתח בבית, הפכה לשנואה. "כל ארוחה מוכנה לחימום היא אוכל נחות, היא לא ארוחה טרייה", אומר מהנדס מזון ותיק שעובד עם החברות הגדולות במשק. "תראי את אחוזי השומן הרווי בטבעול – כבר עדיף לאכול עשרה שניצלים של אמא". גם אם אנשים לא ממש יודעים להסביר מה יש באוכל המעובד והמוכן, הם יודעים שהוא לא טוב, הוא אומר. "התעשיינים דורשים היום מהמהנדסים שייצרו מוצרים עם 'קלין לייבל': תווית נקייה עם רשימה קצרה ופשוטה של רכיבים. לא רוצים יותר רשימה של בית מרקחת. בלי שמות מבהילים". חורץ המהנדס. "יש עליי לחץ לייצר מוצרים עם תווית כמה שיותר נקייה", אומר גם זאב טנא. "באופן ברור מאוד מאוד. שלא יהיו מלים מפחידות וחומרים מפחידים".

הדרישה הצרכנית לרשימת רכיבים לא מלחיצה היא כח כלכלי בפני עצמו. בבריטניה, למשל, מספר טנא, השקיעה 'מרקס אנד ספנסר' מיליונים בליין של ארוחות, קינוחים וחטיפים שנקרא "קאונט און אס" – סמוך עלינו. המסר: בלי טריקים. לא 'בלי חומרים טבעיים' ולא 'ללא כולסטרול', אלא פשוט: בדקנו, ואין במוצר הזה שום רכיב שמזיק לבריאות שלך. "הם הראו לעקרת הבית איך הם מצליחים להביא לה את חומרי הגלם הכי טובים, את הפלפלים מאפריקה והבזיליקום מאיטליה שהיא לא יכולה לקנות".

מיקרוגל למגזין
חוקרים מתעקשים: אין שום דבר לא בריא באוכל מהמיקרו. תמונה מספר בישול למיקרו | צילום: תמונה מספר בישול למיקרו

המיקרוגל גם נכשל כשלון חרוץ במבחן "מאמאזון". הנה משימה מאתגרת לאמהות טריות בחופשת לידה: נסו להדליק דיון על מיקרו במאמאזון. כמעט כל כמה ימים שואלת אמא צעירה בקבוצה איך לחמם לילד אוכל, ונענית במקהלה בת עשרות תגובות: לא במיקרו, לא במיקרו, לא במיקרו. אור אלתרמן-ברנע, המייסדת של הקבוצה בת שישים אלף האמהות הישראליות, נפטרה מהמיקרו כבר מזמן. ב"מאמאטבע", הקבוצה המתקדמת יותר של האמהות המשקיעניות באמת, מסתובב סרטון ובו משקים שני עציצים – אחד במים שחוממו במיקרו והשני במים רגילים. העציץ שהושקה במי מיקרו משחיר ונובל.

ואם מאמאזון היא הדופק של האמא הישראלית, "אמהות מבשלות ביחד" היא ניתוח לב פתוח. מאתיים אלף אמהות חברות בקבוצה הזאת, הגדולה ביותר בישראל, וגלילה איטית בה חושפת שינוי עצום בהרגלי הבישול והאפיה שלהן. האוכל הביתי חזר אחורה, והוא לא חזר אחורה שלב אחד, אלא שניים. האמהות של היום לא קונות אוכל מוכן לילדים שלהן. לפחות, לא בקלות. הן גם לא מכינות את האוכל שאנחנו רגילים לחשוב עליו כשחושבים על אמהות עובדות: פסטה ברוטב עגבניות מפחית, עוף עם קוביה של תבלינים מיובשים, פשטידות שגר ושכח. הן מכינות אוכל כמו של פעם – כזה שהמרכיב העיקרי שלו זה זמן. הרבה מאוד זמן.

את עוגות יום ההולדת הבחושות, עם ציפוי שוקולד וסוכריות צבעוניות, למשל, החליפו בשנים האחרונות שני טרנדים ענקיים, גוזלי זמן מונומנטליים: עוגות בצק סוכר ועוגות זילוף. עוגות זילוף הן בעצם עוגות שיש עליהן ציור, והציור עשוי מטיפות-טיפות של קרם צבעוני, שביחד מרכיבות תמונה. האמא המשקיענית של היום אוחזת בשק זילוף וצנטר, אביזרים שהיו פעם רק בקונדיטוריות, ומזליפה נקודה צבעונית אחר נקודה צבעונית במשך שעות, עד שנוצרת תמונה שלמה. או סופגניות – פעם היה ידוע שלביבות כיף להכין בבית, אבל סופגניות זה כזה בלגן שעדיף לקנות. 'אמהות מבשלות ביחד' שרויה בשבוע האחרון בטרפת סופגניות – רכישת כלים מיוחדים, התפחת בצק, אפיה, טיגון והמצאת מילויים. טרנדים עולים אחרים הם אפיית חלות בבית, הכנת עוגות רבות קומות עם שכבות של קרם ופירות באמצע, אפיית פיצות וכבישת לימונים ביתית – מטלות שהאמהות שלנו, שהיו נשים עובדות, מעולם לא למדו איך לבצע. על תקן האתנחתא הקומית האמהות מעלות לקבוצה תמונות של לקטי ירקות קפואים.

מיקרוגל למגזין
ב-2014, ארוחת ערב מחוממת במיקרו היא הצדקה לגיטימית לרחמים עצמיים | צילום: RyAwesome, Flickr

זוכרים את הזיעה של אמא, שעופרה טנא דיברה עליה? היא חזרה, ובגדול. זה מתבהר כשעושים קצת זום אאוט מהמטבח, ומסתכלים על טרנדים אמהיים אחרים: החזרה המסיבית להנקה והלחץ הגדול להניק, חופשות לידה בנות שנה, לינה משפחתית ועקרון הרצף. לפי מחקר של אוניברסיטת תל־אביב מ־2009, שכלל 1,200 מרואיינים, רבע מהישראלים בגיל 18־35 סבורים שמקום האישה בבית. 39 אחוז סבורים שעבודתה במשרה מלאה תפגע בחיי המשפחה שלה. 42 אחוז חושבים שילדיה ייפגעו מכך. 71 אחוז מאמינים שעל אישה עם ילדים קטנים לעבוד במשרה חלקית או לא לעבוד כלל. באווירה הזאת, כל מה שמפנה זמן לאמהות מסומן כהזנחה ומוקע.

גסיסתו של המיקרוגל מסמנת את גסיסתה של הקדמה, את המעבר מעולם מודרני לפוסט מודרני, שבו המדע חשוד כנגוע באינטרסים, ואינטואיציה אימהית היא אמינה יותר. הרעיון של עולם ממוכן, מתועש, שבו הודות לפלאי הטכנולוגיה שום דבר הוא לא עניין גדול, כבר לא קוסם לנו, להיפך. הוא נראה לנו מנוכר ומייאש. אוכל אמריקאי מהיר והמוני הפך מאטרקציה חו"לית נחשקת לאוכל זבל חסר אופי, ואת מקומו החליפו בוטיקים איכותיים, בררניים ויקרים. הסופרמרקט הפך מחוויה צרכנית של שפע למקום בו צועדים כזומבים אנשים שאין להם זמן ללכת לשוק האיכרים. למעשה, המיקרוגל הפוך מכל טרנד שאפשר לחשוב עליו בתחום הקולינריה, ההורות והלייף סטייל: הוא פשוט לא מגניב יותר.

צ'יפס במיקרוגל

צ'יפס במיקרוגל
צ'יפס במיקרוגל | צילום: אימג'בנק / Thinkstock
המרכיבים:

תפוחי אדמה (תפוח אדמה אחד מספיק לבערך 26 פרוסות צ'יפס)

שמן זית (או שמן אחר)

מלח

פלפל שחור (אפשר גם לוותר)

אופן ההכנה:

1. מקרצפים את תפוחי האדמה היטב. מומלץ להתחיל את המתכון עם תפוח אדמה אחד ומשם להמשיך.

2. פורסים את תפוח האדמה (עם הקליפה) הכי דקה שאתם יכולים. אם יש לכם מנדולינה, השתמשו בה, אבל אפשר גם לפרוס אותו בעזרת סכין. הקפידו על אחידות הפרוסות.

3. מכינים נייר אפייה שיהיה בגודל של המיקרוגל שלכם - אפשר לקפל או לחתוך את הקצוות שלו.

4. מניחים את תפוחי האדמה הפרוסים על נייר האפייה מבלי שייגעו אחד בשני. אם תפוחי האדמה קצת רטובים, כדאי לנגב אותם בעזרת מטלית נייר. מושחים בשמן זית או מרססים בתרסיס שמן, ומפזרים מעל מלח ופלפל. אופציות תיבול נוספות: חומץ ומלח, שמן שומשום ומלח ים, או מלח שום וגבינת פרמזן.

5. מכניסים את תפוחי האדמה עם נייר האפייה למיקרוגל ומפעילים ל-5 דקות על עוצמה גבוהה. אחרי 5 דקות בודקים את מידת המוכנות של התפודים. אם צריך - הוסיפו עוד זמן. במיקרוגל שלנו זה לקח 10 דקות. שימו לב - החלקים היותר כהים דווקא פחות טעימים, אז לא חייבים להגיע לדרגת אפייה מאוד שחומה.

לכל כתבות המגזין