עוד לפני שזכתה בכינוי הרשמי "האמא של הגלידה" והוציאה תחת ידיה סקופ קפוא אחד, היה המטבח של אניטה אביטל, בלב שכונת אזורים בדרום נתניה של לפני שלושים שנה, שוקק חיים ומלא כל טוב. אינספור עוברים ושבים נכנסו במהלך השנים לבית המשפחה במטרה אחת ומשותפת - לטעום מהמטעמים שמוציאה אניטה תחת ידיה. חדר המטבח הקטן הכיל בכל רגע נתון אינספור גירויים: עלי קרמשניט טריים שמתייבשים ברוח על דופן החלון, שקדים מסוכרים, עוגיות יו יו מרוקאיות שמדיפות ניחוחות ממכרים ומעמולים מטריפים.
כשהיא לא תפעלה את הקונדיטוריה הביתית המאולתרת שלה, בישלה אניטה למחייתה למשפחה אמידה משכונה יוקרתית בעיר, כדי לפרנס לבדה את ארבעת ילדיה הקטנים, לאחר שהתאלמנה מבעלה בגיל 29 בלבד. "השכונה שגרנו בה לא הייתה כל כך טובה", מספרת היום אניטה, שכמעט מעולם לא התראיינה לעיתונות, והיא כבר בת 64. "עבדתי מאוד קשה כדי להוציא את הילדים מהשכונה ולתת להם חיים טובים. הייתי הולכת לבתים של אנשים בשכונות עשירות ועבדתי אצלם במטבח. ניר, בן הזקונים שלי, תמיד היה נצמד אליי וכשהייתי צריכה עזרה בבישולים הוא היה בא איתי. לא כמו הילדים האחרים שלי הוא לא הלך ללמוד אף פעם. לכאורה הוא היה הילד הלא מחונך שאף אחד לא ידע מה הוא יעשה בחיים שלו".
מאז, חלפו כמה עשרות שנים ואותו ניר, שנחשב בעבר לכבשה השחורה המשפחתית, הספיק להקים יחד עם אניטה את רשת הגלידה הישראלית המצליחה Anita, שכובשת היום את העולם עם סניפים באוסטרליה ובקרוב גם בניו יורק. עוד לפני התארים הרבים בהם זכתה הגלידה בישראל ובעולם, הכל התחיל באותו מטבח ביתי וצנוע בנתניה, אליו הביא ניר לפני 18 שנים מכונת גלידה ביתית קטנה שהשניים מיקמו על השיש והחלו לשחק בה.
"התחלנו לעשות גלידות כמשהו קטן. הייתה לנו מכונה של שניים וחצי ליטר והתחלנו להשתעשע עם המרקמים של הגלידה ולנסות להגיע למוצר מושלם. כל השכונה התחילה לאכול אצלנו". ניר, ביוזמה נערית אופטימית, שכר עגלת גלידה ובכל יום שישי היה מציב אותה בשוק האוכל בצומת בני דרור, אחרי שלילה קודם היו הוא ואניטה מתפרעים במטבח. בבוקר שלמחרת, תוך שעתיים, העגלה הייתה מתחסלת כליל. "היינו מכינים את כל הגלידה באופן ידני", מספרת אניטה, "את הבסיס עצמו ניר היה מכין ואני הייתי מכינה ריבות מפירות העונה - ריבת מנגו, ריבת תות, ריבת תאנים וריבת אגסים. את כל אלו ניר היה מערבב לאחר מכן באופן ידני עם הגלידה. לחומרי גלם מוגמרים כמו ריבות מוכנות לא היה לנו כסף, אז היינו עושים הכל לבד".
אף אחד מבני המשפחה האחרים לא האמין בחזונם המתוק של ניר ואניטה. ניר עצמו, טיפוס מופנם ושקט מאוד, גם לא האיץ בהם לעשות זאת. אניטה מצידה, עירבה את הבן השני עדי, שנחשב לצלע העסקית והמחושבת מבני המשפחה, וביקשה שייפתח לבן הצעיר גלידרייה קטנה. המשפחה, שביקרה בתל אביב לא יותר מ-5 פעמים במהלך כל ימי מגוריהם בנתניה, מצאה חור קטנטן בקיר, בשכונת נווה צדק שהייתה אז ריקה מהעושר הנוטף ממנה היום, ופתחה את הסניף הראשון של אניטה ברחוב שבזי.
ניר ואניטה היו נוסעים יחד מדי יום לעסק מנתניה. הכל התנהל על מי מנוחות יחסיים עד שפרצו לגלידרייה הקטנה כחצי שנה לאחר שדלתותיה נפתחו, ורוקנו אותה מתוכנה. "פשוט גנבו לנו הכל מהמקום באמצע הלילה. גם את הוויטרינות ואפילו את מכונת הגלידה", מספר עדי אביטל. "את כל הכסף שלא היה לנו שמנו על הגלידרייה הזאת. היינו כל כך תפרנים שהיינו חייבים להחזיר את המקום לעבודה במהירות". עדי, לקח חופשה מעבודתו בתחום השעונים וחבר לעסק המשפחתי. אז, הוא גם התחיל להבין שיש משהו בקונספט שיצרו אחיו ואמו.
"הסניף הראשון שלנו היה חנות קטנטנה בלי שלט ובלי כלום. מקום קטן שמכינים בו גלידות שאנשים אהבו. רחוב שבזי אז היה כלום, רק נרקומנים. היינו סוגרים קופה של 400 שקלים ליום כי לא היו אנשים ברחוב וזה ממש לא הכניס כסף", אומר עדי. "אבל כשנכנסתי כאן לעניינים התחלתי להסתקרן איך הגלידה כל כך טעימה לאנשים שכן הגיעו. ואחרי שכל הזמן הייתי אומר לאחי כמה הוא לא מוצלח ושיימצא משהו לעשות בחיים שלו, כשהתחלתי לעבוד איתם הבנתי שיש כאן משהו".
הגלידרייה נפתחה מחדש והחלה לגדול לאיטה, ניר עבר לתל אביב וכל הילדים של אניטה יצאו מהבית. בנתניה לא נותר לה הרבה מה לחפש. הילדים שלה הצליחו לחסוך קצת כסף והביאו גם אותה לתל אביב אל דירת חדר קטנטנה שיכלו להרשות לעצמם, בדרום העיר. חדר של 20 מטרים עם שירותים ומקלחת שגם ממנו הצליחה אניטה לבשל אוכל רב לכל סובביה. "הכול היה שם דבוק אחד לשני", צוחקת אניטה, "זה היה בית קטן אבל חם".
שש שנים לאחר פתיחת הסניף המקורי בנווה צדק פתחה המשפחה סניף נוסף בפלורנטין (שהוא היחידי בו נמצאת אניטה מדי יום גם כיום). לרשת הגלידות לא היו אז עובדים. רק בני המשפחה ובראשם אניטה. עד שלקתה בדלקת פרקים חריפה לפני מספר שנים הייתה אניטה מכינה את כל הריבות, העוגיות והתוספות לגלידה של ניר בעצמה. המגע שלה היה ללא ספק זה שיצר את סוד ההצלחה שמאחורי גלידה אניטה, שמונה כיום 5 סניפים תחת שם המותג המקורי, ועוד 22 סניפים תחת השם של מותג הבת גולדה.
למרות העסקים המשגשגים, החלק הכלכלי ביותר בגלידה אניטה הוא התרגום העסקי להבנה של עדי ואמונתו במוצר. מתוך הגלידה הייחודית שפיתחו ניר ואניטה, יצר עדי נוסחת בסיס לגלידה, שבה משתמשות היום כמעט חמישים אחוז מהגלידריות בישראל. "אחרי שבע שנים בתחום הגלידה, הבנתי שהנוסחה הזאת שפיתחנו, היא משהו שאפשר להפוך לכלי מדהים", מסביר עדי, "לא היה למעשה שום דבר כזה בישראל והחלטנו לפתוח מפעל שזה מה שהוא עושה - בסיסים לגלידות".
המפעל מייצר כיום בסיסים נוזליים לטעמי גלידה שונים. הנוסחה הסודית לבסיסים שווה הון עתק, עם זאת היא מנותקת מהפורמט בו פועלות הגלידריות שנושאות את השם אניטה. "מתחילת הדרך החלטנו שאת השם אניטה אנחנו לא מוכרים ולא מעבירים בזכיינות. הוא נשאר רק במשפחה", מסביר עדי, "מתוך המטבח של אניטה צמחו עשרות גלידריות שפורחות היום בארץ, אבל השם שלהן הוא שם מותג הבת של אניטה - גולדה, רשת שמשתמשת באותם חומרי גלם כמו אניטה ובעיצוב זהה אבל בשם אחר".
חוסר הרצון להשתמש בשם האם לרשת גלידות רחבה בישראל נובע מהחשש לסכן אותו. עם זאת, לחו"ל, כן יצאה המשפחה עם השם, ובתקופה האחרונה הוא החל לצבור תאוצה כשהסניף הראשון של הרשת באוסטרליה זכה בתואר הגלידה הטובה ביותר בסידני. "בארץ אנחנו לא רוצים להתפתח יותר כי יש גבול כמה אפשר לגדול עם רשת גלידריות בלי שמשהו בדרך ייהרס", אומר עדי, "לאניטה בישראל, אני רוצה שתבואי גם עוד 15 שנים ותחווי את אותה חוויה בדיוק. דווקא בחו"ל אני מוכן לסכן את השם שלי ולהתרסק".
הפגישה של משפחת אביטל עם השותף שלהם באניטה הבינלאומית, ישראלי שהקים את רשת מקס ברנר המצליחה (בטרם מכר אותה לחברת שטראוס) ואת שמו הם מבקשים בינתיים לשמור אצלם, החלה גם היא בפגישה עם האמא אניטה. "לפני 5 שנים הוא הגיע לסניף שלנו בפלורנטין", היא מספרת, "ישבתי שם אחר הצהריים והוא בא ואכל גלידה. הוא הזמין, יצא החוצה ואכל ואז ביקש ממני לדבר עם הבעלים. אמרתי לו שזה הבן שלי אבל שהוא מאוד רציני בעסקים", היא צוחקת, "לא ידעתי אז מי הוא ושהוא אחד האנשים הכי עשירים באוסטרליה".
שנתיים לקח לאותו איש עסקים אוסטרלי לשכנע את בני משפחת אביטל להגיע עם אניטה לאוסטרליה. "אנחנו אנשי עבודה ולא אנשי עסקים שהכול סביבם נע סביב כסף", מסביר עדי, "ובגלל שאנחנו כאלו כל המשפחה חשבה שאוסטרליה זה לא בשבילנו. אני דווקא הרגשתי אחרת, כי אחרי שטסתי לשם ראיתי שיש פוטנציאל עצום. באוסטרליה לא היה כלום בכל מה שקשור לגלידות. הכל היה תעשייתי לחלוטין".
ההימור של עדי השתלם. אניטה הפכה לסנסציה ומחוץ לסניף הענקי של הגלידרייה באוסטרליה ניצב תור ארוך בכל רגע נתון. בקרוב, עתידה המשפחה לפתוח סניף נוסף באוסטרליה ובחודש אוקטובר הקרוב גם בניו יורק. "יש כבר לוקיישן באיסט אווניו ועבורנו זאת הגשמת חלום", אומר עדי, "אנחנו רק יכולים לקוות שנצליח שם כמו שאנחנו מצליחים באוסטרליה".
אניטה מצדה לא הגיעה לא לאוסטרליה ולא לניו יורק. רחוק לה מדי. הבנים שלה מצלמים בסלולרי סרטונים שלה מכינה את התוספות לגלידות לטבחים בניכר. אבל את היד של אניטה קשה מאוד ללמד והצוות עדיין לא הדביק את הפערים. אחרי 15 שנים מצאו כל בני המשפחה, 4 הילדים שכבר גדלו ואניטה, את מקומם ברשת הגלידות המשפחתית. באופן בלתי נמנע הם הפסיקו לצחוק על ניר האח והבינו שהחזון של ניר ואמם היה מציאותי לחלוטין. "אם פעם הייתי צוחק כל הזמן על ניר שיימצא מה הוא הולך לעשות בחיים ושהוא לא סגור על עצמו היום כולנו רוכבים על החזון שלו", מחייך עדי, "העולם מצחיק באופן הזה". "אני תמיד ידעתי שזה יצליח ושייצא ממנו משהו", מסכמת אניטה.
ממאות קילוגרמים של קונפיטורה ותוספות, מכינה אניטה כיום רק כמה עשרות מהמטבח בביתה. האחריות לטעמים עם זאת, עדיין עוברת אצלה. היא טועמת כל טעם שניר מוציא מהמטבח, מחווה דעה ורק אז מתקדמים איתו קדימה. "אמא יכולה לתת מבט אחד על הגלידות ולהבין מי עשה עבודה טובה היום. אי אפשר לעבוד עליה", אומר עדי, "גם אחרי כל כך הרבה שנים וגלידות היא לא משחררת".
על אף שבהתחלה הייתה סקפטית, וכמו כל אם לא רצתה שילדיה יתרחקו לחו"ל, היום אניטה כבר נלהבת ששמה יתנוסס על שלט גדול באמצע ניו יורק. "גם לפני 15 שנה מהמטבח הביתי שלי האמנתי שנצליח להתפרנס מגלידה אבל לא חשבתי שזה יצליח ככה", היא אומרת. "היום אני אשמח לראות את השם שלי בגדול בחו"ל, למרות שאני מתכננת לעמוד ולמכור גלידה בחנות שלנו בפלורנטין עד מתי שאני אצליח לעשות זאת".