בלב תל אביב, על רחוב מונטפיורי פינת אלנבי, ממש בפתח מסעדת "בינדלה" החדשה, אני מתחילה להאמין בניסים. בחור נאה לבוש בחליפה פותח את צמד דלתות הענק השחורות ומכניס אותי פנימה, לחלל המעוצב שבו מחכה לי מארחת אירופאית בגובה אסטרונומי. היא מובילה אותי בין האנשים האופנתיים שמסביב, ואז אני מבחינה בו: בחור בלונדיני, גבוה וחתיך בפינת הבר – כריס בינדלה, הדייט שלי להערב. אני מחייכת לעצמי חיוך קטן ומתיישבת, אלא שלא עוברת דקה עד שאני מבינה כי הקשר העמוק שכבר נרקם ביננו הוא לגמרי חסר סיכוי. "הייתי מאוהב בבחורה בגיל 14", הוא מסביר באנגלית אירופאית, "אפילו שכבנו והיו לי עוד כמה חברות, אבל זה לגמרי לא זה. הגברים הישראלים, לעומת זאת, הם מאהבים נהדרים".
בינדלה לא מתרגש אל מול הפנים המאוכזבות שלי. את הישירות הזאת הוא אימץ לעצמו בארבע שנות מגוריו בישראל, ונדמה שהיא לגמרי מתאימה לו. בחו"ל, הוא אומר, מצופה ממנו לשחק משחק מנומס מאוד, כיאה לנצר לאצולת מסעדנות שוויצרית, אבל כאן בתל אביב, העיר בה פתח רק לפני כשבוע את המסעדה הראשונה שלו, הוא מרשה לעצמו להיות מישהו אחר. "אף אחד לא מכיר אותי פה ולכן הרבה יותר קל לי לפתוח כאן עסק, רחוק מכל הציפיות", הוא מודה כשהוא אוחז בכוס שרדונה ושעון על בר המאכלים הנאים במסעדה, הפינה האהובה עליו. "פה אני לא קרוב לשם המשפחה שלי וגם רחוק מהעיניים של אמא ואבא, שלא משגיחים עליי בכל צעד".
קבוצת בינדלה, למקרה שאינכם אירופאים אניני טעם, היא הבעלים של ארבעים מסעדות ברחבי שוויץ, החל מ"בינדלה" היוקרתית, דרך רשת הפיצה "סנטה לוצ'יה" ועד "ספגטי פקטורי", שמגישה בדיוק את מה שנדמה לכם. מלבדן מחזיקה המשפחה גם בקונדיטוריה בציריך, במועדון לילה בעיר ברן וביקב יוקרתי בטוסקנה. כמאה שנים אחרי שהוקמה על ידי ז'אן, הסבא רבא של כריס, נחשבת הקבוצה למעצמת גסטרונומיה שוויצרית – אלא שכאמור, עכשיו יש לה גם סניף ראשון בארץ הקודש, אותו ייסד בינדלה ג'וניור יחד עם השף רועי סופר (סרדיניה) ויזם הנדל"ן אופיר תורג'מן, במימון ההורים לבית בינדלה.
בינתיים, ההימור נראה כמשתלם במיוחד. "יש מסעדה חדשה טובה בתל אביב. בינדלה", כתב בשבוע שעבר באינסטגרם מנחה הטלוויזיה והפודי המושבע גיא פינס וצירף שתי תמונות מגרות של אנטיאס חמוץ-מתוק-חריף וקינוח התותים וקנולי קרם מסקרפונה של המסעדה. זה הספיק כדי להפוך את המסעדה להוט ספוט הכי מבוקש בעיר, ולהשאיר את בינדלה (29) מאוד מרוצה.
החלום? להיות כומר
הוא עלה לכאן כבר לפני ארבע שנים, אבל אל תתבלבלו לחשוב שמדובר בסיפור על יהודי חובב ישראל שעזב את אירופה לטובת הציונות. בינדלה הנוצרי, בן הזקונים "המפונק ביותר" להגדרתו מתוך ארבעה אחים, גדל בבית רחב ידיים בשכונת צוריקברג (Zürichberg) – אזור יוקרתי ופסטורלי בעיר ציריך, עם נוף חלומי לאגם. "המקבילה השוויצרית ליישוב סביון הישראלי", הוא מנסה לפשט. כילד קטן חלם להיות כומר ובהמשך חשב על וטרינריה, ואת שנות ילדותו העביר בבית ספר פרטי, כשהוא משחק בתיאטרון בית ספר ומתמיד בחוגי הוקי, טניס ופסנתר. את התואר ראשון סיים בבית הספר לעסקים באוניברסיטת סנט גאלן המקומית, ואת החופשים העביר בבית הסקי של המשפחה בהרים, בבית הקיץ שבבעלותם על גבול איטליה או בנסיעות משפחתיות למדינות כמו תאילנד, המלדיבים וארה"ב.
ככל שהרבה לטייל ולטוס כך גבר התיאבון, ובניגוד לשלושת אחיו הגדולים (הצעיר מוזיקאי, האמצעי תכשיטן והבכור מסעדן שחבר לעסק של ההורים) – החליט לנטוש את שוויץ המפנקת וללטוש את עיניו אל מעבר לים. "תמיד אהבתי לטייל ובכל שנה טסנו כל המשפחה לחו"ל", הוא מספר. "התחלתי להבין שאני גר באחת המדינות עם איכות החיים הטובה ביותר, מקום מעולה לגדל בו משפחה, אבל שדי משעמם לי. גיליתי שלעולם יש כל כך הרבה יותר מזה להציע, שיש מקומות הרבה יותר ליברלים".
ביקור בניו יורק הבהיר לבינדלה שהתפוח הגדול קצת גדול עליו, וגם סמסטר שהעביר בהונג קונג היה מרשים אך לא מספיק כדי להישאר. "רציתי לחוות קצת את החיים בעיר גדולה וליברלית, אז עברתי לגור בלונדון והתחלתי לעבוד שם בהפקות אירועים, אבל אחרי שנה כבר מיציתי את העיר והתחלתי ללמוד באוניברסיטת בוקוני שבמילאנו לתואר שני בניהול מדיה ותרבות. מילאנו היא עיר יפה, אבל גם היא לא הייתה כוס התה שלי". אלא שמשהו טוב אחד לפחות התחיל במגוריו בבירת האופנה האיטלקית: הרומן שלו עם ישראל. "במצעד הגאווה האירופאי פגשתי בחור ישראלי שאמר לי שכדאי לי לבקר בתל אביב. כל מה שידעתי אז על ישראל התבסס רק על מה ששמעתי בחדשות ולכן התגובה הראשונית שלי הייתה: 'אין סיכוי, יש שם מלחמה'. הרי למי שלא ביקר פה אף פעם, ישראל יכולה להישמע קצת כמו מדינת עולם שלישי. כעבור כמה חודשים זה הפך למשהו טרדני מאוד, התחלתי לשמוע על יותר אנשים שנוסעים לחופשה בתל אביב, ובסוף השתכנעתי ונסעתי גם. שכרנו פה דירה למשך שבוע עם חברה והתאהבתי בתל אביב לחלוטין. משכו אותי חיי הלילה, הצעירים והמסעדות, אבל בעיקר הקלילות, חוסר הרשמיות והפתיחות של אנשים פה. זה נורא כיף ללכת ברחוב ולראות שני גברים עם הילד שלהם מחזיקים ידיים. אז נכון, קצת צועקים, ומתחצפים, אבל הישראלים יודעים ליהנות מהחיים, וזאת הייתה בדיוק העיר הגדולה והליברלית שחיפשתי. כשהיינו אמורים לחזור הודיעו שהייתה התפרצות וולקנית ובגלל האובך בוטלו כל הטיסות. מבחינתנו זה היה מעולה".
שבועיים בארץ הספיקו לבינדלה כדי להבין ששבועיים ממש לא מספיקים. "ידעתי שאני רוצה להגיע לפה לתקופה ארוכה יותר ולכן כשחזרתי הביתה התחלתי לחפש באינטרנט שיתופי פעולה של האוניברסיטה במילאנו עם ישראל. גיליתי אפשרות לחילופי סטודנטים עם אוניברסיטת תל אביב ומיד ביררתי פרטים ונרשמתי. במשך סמסטר של ארבעה חודשים עשיתי פה בערך הכל חוץ מללמוד".
שבועות ספורים לפני שתכנן לממש את כרטיס הטיסה בחזרה הביתה, פגש בינדלה את מי שהפך לימים לבן הזוג הרציני הראשון ביחד – יוסי, שחקן מתחיל מראשון לציון שגרם לו להבין שהרומן עם ישראל לא עומד להיגמר מהר כל כך. "זה היה בפורים בדיוק לפני שלוש שנים במסיבה של שירזי באומן 17. הוא היה לבוש כחרדי ואני הייתי נער הוואי", הוא מחייך במבוכה, "הסתכלנו אחד על השני במשך כמה דקות ארוכות עד שפניתי אליו. התחלנו לצאת אבל הזהרתי אותו שאני מתכוון להישאר בארץ רק חמישה חודשים, כך שלא כדאי לו להתאהב. כמובן שזה בדיוק מה שקרה. הקשר נהייה רציני וארבעה חודשים אחרי כבר עברנו לגור ביחד. זאת הייתה הפעם הראשונה שגרתי עם בחור והקשר הכי רציני שהיה לי. שכרנו דירה ליד כיכר מילנו, שבה אני למעשה גר עד היום, והוא הפך למשפחה שלי פה. הכרתי את ההורים שלו והייתי מגיע בכל שישי בערב לקידוש משפחתי. אני לא ממש דיברתי עברית והם בקושי דיברו אנגלית, כך שזה היה קצת קשה, אבל איכשהו עבד".
ההורים? התלהבו
כשבינדלה הבין שהוא פה כדי להישאר, הוא התחיל להשתעשע גם הרעיון של הקמת מסעדה כחלק מהרשת המשפחתית כאן בתל אביב. השלב הראשון: לשכנע את ההורים. "הם הגיעו לביקור ומהר מאוד הסכימו לתת את המימון, הלוואה לפתיחת המקום", הוא אומר. "הם ראו ששוק המסעדות של תל אביב צעיר ושיש בו הרבה פוטנציאל להתפתח מבחינה עסקית. מעבר לזה, המסעדות שלנו בשוויץ יפות אבל מאוד קלאסיות, עם תמונות ופסלים, ופה אפשר לעשות משהו באמת אחר. מותר להתפרע הרבה יותר: אם זה בעיצוב טרנדי או באוכל שהוא הרבה יותר קליל ועכשווי".
בשלב הזה חבר לשף רועי סופר, כיום שותף במסעדת סרדיניה. "הכרתי את כריס דרך קולגה לפני שנתיים וחצי", מספר סופר, שמתפעל במשך כל הערב את בר הקרודו ומגיש לנו מדי פעם טרטר טונה ונקניקים, "המסעדה הראשונה שדיברנו עלייה לא יצאה לפועל, אבל הקשר נוצר והתחלנו להתחבר. אני פתחתי את סרדיניה וגם אופיר תורג'מן נכנס כשותף. כריס רצה להתפתח מלמטה ולכן עבד כמלצר בסרדיניה, המשיך לתפקיד מארח ובסוף היה מנהל משמרת". "ידעתי שכדי להבין איך התחום עובד פה בארץ אני צריך לעבור בין כל התפקידים", מוסיף בינדלה. "הייתי מלצר די גרוע וכל הזמן העירו לי שאני מדבר יותר מדי במקום להתמקד בהזמנות, אבל זה היה שלב חשוב מאוד בתהליך הלמידה שלי".
את הקונספט של המקום הנוכחי, הם מסבירים, גיבשו על בסיס המסורת האיטלקית של משפחת בינדלה, עם טוויסט תל אביבי מתבקש. "כריס בא ממשפחה שוויצרית עם רקע איטלקי מאוד חזק, אבל מצד שני הוא גם בחור צעיר ובליין ולכן הוא רצה לעשות משהו שנשען על המסורת אבל נותן את הערך המוסף שלו כמי שעוסק בחוויית הבילוי היומיומית", מסביר סופר, "הרעיון היה לעשות משהו יותר מודרני וחדשני ומכאן התחלנו לגבש את הרעיון של 'איטלקית מודרנית'. הוא לקח אותנו לשוויץ ואכלנו כמה פעמים במסעדות של המשפחה כדי לאמץ את הבסיס הקלאסי, אבל בעוד שהמסעדות שלהם שם שמרניות יחסיות ונראות אותו הדבר במשך עשרות שנים, כאן זה כבר הרבה יותר מודרני".
תפריט המסעדה מציג מנות מסורתיות כמו ויטלו-טונטו, פרוסות דקות של עגל ברוטב טונה, לצד רוטב הפוטנסקה המסורתי שמשמש לפסטות איטלקיות, ולצידם טייק אופים על קלאסיקות דוגמת טרטר הטונה המוכר שהוסיפו לו רוטב פפרצ'ינו חריף בתוספת קוויאר העשוי מליקר לימונצ'לו. חלל המסעדה עוצב בסטייל על ידי האדריכל פיצו קדם (שאחראי גם על העיצוב של מסעדת טאיזו), והוא משמש אכסניה הולמת למנות כמו קרפצ'ו תמנון על מצע סלט שומר פיקנטי. המחירים, אגב, שפויים יחסית. "לשלושתנו היה נורא חשוב שהתמחור כאן לא יהיה גבוה מדי, ולכן המחיר למנה עיקרית נע בין 44 שקלים ועד 128 למוצרים שהם באמת יקרים מאוד כמו אוסובוקו טלה", מדגיש סופר, "זאת לא מסעדה עממית אבל גם לא מסעדת שף, אירופאית נגישה". אבל לא אירופאית מדי: כך, למשל, כוס היין האדום שאנחנו מציבים בידו של כריס לסשן הצילומים נעלמת מהר בהוראה נחרצת של איש יחסי הציבור של המקום. "אנחנו רוצים להיות קלילים ופרשיים, לא להיות כבדים", מסביר בינדלה.
הגברים הישראלים? יודעים ליהנות
מהחבר הישראלי בינדלה נפרד כבר לפני שנה וחצי, אבל למרות האינסטינקט הראשוני, הוא מספר שלרגע לא שקל ברצינות לחזור לעיר הולדתו. "הפרידה לא הייתה קלה אבל לא רציתי לעזוב. להיפך, רציתי להוכיח לעצמי שאני יכול לגור פה לבד, גם בלי יוסי שהיה בעצם המשפחה שלי בארץ", הוא אומר. "בדיעבד, אני יכול לומר שזאת ההחלטה הכי טובה שעשיתי עד היום".
את השנה וחצי האחרונות הוא מנצל כדי ליהנות מהעיר, ובעיקר מהיצע הגברים הגאים של תל אביב. כשאתה יושב על משבצת "החתיך האירופאי הבלונדיני", מסתבר, זה הרבה יותר קל. "הבנתי שאני די אנוכי במערכות יחסים ולכן כרגע אני רוצה בעיקר ליהנות", הוא אומר בחיוך. "בשוויץ יש תמיד איזשהו חשש ממה יגידו ובגלל השם של המשפחה. פה בתל אביב אני ציפור חופשייה, אני עושה מה שבא לי ואף אחד לא מכיר אותי. הגברים הישראלים הרבה יותר חמים, סקסיים ויודעים ליהנות. השוויצרים לעומתם הרבה יותר סנובים ומחושבים. וחוץ מזה, אני בכלל אוהב נורא בחורים כהים. באירופה אני לא נחשב למיוחד עם השיער הבהיר והעיניים הכחולות ופה גברים נורא מתלהבים מזה".
למרות תדמית הפלייבוי, את החודשים האחרונים לדבריו הוא דווקא לא העביר בבילויים פרועים אלא בהכנות קדחתניות לקראת פתיחת המסעדה. מאז שנפתחה הספיקו לפקוד אותה כמה אנשי טלוויזיה, חבר הכנסת יעקב פרי ממפלגת "יש עתיד", דיפלומטים, עיתונאים וגם סתם חבר'ה צעירים – ובינדלה עובר בין כולם בחיוך ודואג שהם נהנים. מדי כמה דקות הוא יוצא לסיבוב בין השולחנות, ניגש לשוחח עם הסועדים, מחייך חיוך רחב ושואל מה ירצו לשתות. "מצטער אבל חייבים לפנק את האנשים שאני מכיר כדי שירגישו שדואגים להם ויצאו מרוצים", הוא מפגין בקיאות מושלמת ב"מסורת הפינוקים" הישראלית הוותיקה, ומשחרר עוד קינוח על חשבון הבית.
אם זה תלוי בו, "בינדלה" היא לא המסעדה האחרונה שיפתח בישראל. אם הכל יעבוד כמתוכנן, בשנים הקרובות ישיק סניפים נוספים של הרשת השוויצרית בארץ, או לפחות במדינת תל אביב. ככה זה כשמתאהבים במקום, מתחילים להרגיש מחויבות. "אני מקבל הרבה מאוד תגובות מהחברים שלי בשוויץ, כמו 'מה אתה עושה בישראל?', זה היה בולט במיוחד במהלך הלחימה בעזה", הוא אומר בטון הסברתי. "אנשים שלא נמצאים כאן לא תמיד פרו ישראל. הם ניזונים מהחדשות וחושבים שהישראלים הם החבר'ה הרעים. לפעמים זה מעצבן, אבל אני גם נהנה להיות השגריר השוויצרי שלכם".
אתה רואה מצב שבו תחזור לשוויץ?
"אם אבא שלי שואל אותי את השאלה הזאת אני אומר 'אולי', אבל לכל אדם אחר התשובה תהייה לא", הוא אומר ופורץ בצחוק, "זה המצב, לפחות עד שתל אביב תימאס עליי".