יום אחד לפני שנים רבות רבו בעלת הבית של קפה תמר, שרה שטרן, והלקוח הקבוע, המשורר יצחק בן צור המכונה פיצ'ו. "שרה ופיצ'ו לא דיברו", מספר אדם שנהג לשבת בקפה בקביעות. "אז הוא היה מגיע עם שרפרף מהבית ומניח אותו מחוץ לקווי בית הקפה, כשעמוס לביא והחברים היו יושבים לידו, בשולחנות בתוך קווי הקפה. זה נמשך ככה תקופה ואף אחד לא הסכים להתקפל. עד שיום אחד אמרו לפיצ'ו: 'בוא תשב איתנו בפנים'. הוא נכנס, וביקשו ממנו לומר לשרה שלום. היא ענתה לו בפרצוף חמוץ ובקול צרוד - 'שלום שלום' ומאז הוא חזר לשבת בתוך בית הקפה".
היותו של קפה תמר, עם הקפה הבינוני והטוסט והרוגלך הבסיסיים, לאבן שואבת ומיתולוגיה מקומית קשור אולי למיקומו המרכזי, אבל יותר מכל – לבעלת המקום. שרה שטרן, שמנהלת את קפה תמר ביד רמה ורועמת כבר כ-50 שנה, יושבת בכניסה לקפה שברחוב שינקין בתל אביב בשתיקה. כל שיחה על הקפה הוותיק ברחוב שינקין 57 מובילה בן רגע לבעליו כבר עשורים רבים. "היא המקום", אומר הבמאי והצלם רונן (מקיקס) עמר שמצלם סרט על הקפה. "המקום הוא שרה וכולם נתינים בממלכה שלה". "זה לא שהיא אוהבת מאוד אנשים", מבהירה נכדתה, ח"כ איילת נחמיאס-ורבין ממפלגת העבודה. "היא לא אוהבת אנשים. היא פשוט אדם מאוד מעניין. היא צברית וטמפרמנטית וכשהיא כועסת על מישהו הוא חוטף ממנה".
שרה, סיגריה אלקטרונית תחובה בפיה, מתבוננת בהמולה מסביב ומסרבת להתרגש. היא לבושה בשמלה פרחונית, סנדלים שחורים וגרביים ושיער צבוע היטב באפור-סגלגל ייחודי. "למה זה מעניין כל כך?", היא תוהה בקול צרוד משנים של סיגריות ומסבירה שכבר נגמלה מזמן. על סגירת הקפה היא אומרת, "אני בכלל לא החלטתי עדיין", והנכדה נחמיאס-ורבין ממהרת לתקן ולהסביר שההחלטה כבר התקבלה. "המקום נקנה בדמי מפתח ולכן, לפני 25 שנים היינו צריכים לנהל מאבקים משפטיים משמעותיים מאוד כדי שהיא תוכל להישאר פה עד מתי שהיא תרצה", היא מסבירה, "ההחלטה על הסגירה הייתה קשה מאוד והרבה לילות בלי שינה עברו על כולנו, אבל בשנה האחרונה סבתא מאוד נחלשה פיזית ומנטלית".
לצד הסיפורים המפורסמים על אמנים, משוררים ופוליטיקאים, שהשאירו את כספם במאפרות של קפה תמר, הפולקלור העיקרי של המקום הוא היחסים הסוערים בין שרה ללקוחות. "שרה הייתה כמו מלכת הכיתה", מסביר דודו בוסי, "על פיה יישק דבר, ואם לא יהיה ככה - אז תקבל קללות. שרה היא פשוט בולדוזר ולפעמים היא דיקטטור. פתאום כשהיא מתהפכת על בנאדם היא יכולה לזרוק עלינו סמרטוטים, היא יכולה לזרוק עלינו מזלגות, שקיות סוכר. זאת יכולה להיות גם סתם מילה קטנה שנאמרת לא במקום לדעתה, כדי שהיא תאמר לך: 'תסתום את הפה שלך, אידיוט'. זאת השפה של שרה וזה החן שלה, זה הקסם שלה, לכן אנחנו אוהבים אותה".
לקוחה אחרת, שיושבת עשרות שנים במקום, מסבירה כי "ב-99 אחוז מהזמן היא גסה וזועפת, ובאחוז אחד זה טוב שהוא טהור לגמרי. רבים האנשים שיגידו לך שהיא אישה גסה, שסיפרה בעצמה שפתחה עין לכל מיני אנשים שלא אהבה, ויש בהחלט כאלה שהיא פשוט לא אוהבת. לא תמיד ברור למה. על במאי אחד למשל היא הייתה אומרת 'איכס, איכס שלא יבוא לפה', או 'שיעוף מפה', חצי שלא ישמע חצי שכן ישמע, אבל כולם יודעים את מי היא אוהבת ואת מי היא לא".
עו"ד ארי שמאי נהג לשבת במקום, אך כשהחל לייצג את יגאל עמיר בבית המשפט, החליטה שרה שלא יוכל להיכנס יותר. "חיבבתי את שרה והכל היה בסדר עד שהתחלתי לייצג את יגאל עמיר", נזכר שמאי, "אז הפוליטביורו שלה החליטו שלא נותנים לי להיכנס יותר. וגם לא ניסיתי".
הלקוחה הקבועה מסביר שקל להכעיס את שרה. "היא כועסת כשיושבים בלי להזמין כלום, כשנכנסים לשירותים בלי לשבת במקום. ובעיקר מתלוננת על זה שאנשים בורחים בלי לשלם, למרות שלפעמים היא מזמינה אותך לקפה ואז אומרת – 'איכס הוא לא שילם'. אבל הצד השני לכעס ולעצבים האלה הוא טוב לב שפתאום פורץ. אין ילד שעובר ולא מקבל ממנה קרואסון. כשמגיעים אליה מהאגודה למלחמה בסרטן, או כאלה שמבקשים למכור משהו, היא תמיד תתרום להם או תקנה מהם מה שהם יבקשו". גם לבתה של שרה, נחמה, חשוב להדגיש: "כשהיא טובת לב אז אין כמוה. היא האכילה פה אנשים רעבים גם כשלא שילמו לה ונתנה למלצריות משכורת בסיס עוד לפני שבבתי קפה בכלל חשבו לעשות דבר כזה. נכון, יש בה עוקצנות וחוש הומור מטורף ולכן הצעירים נורא אוהבים לבוא לשם".
"היא דור תש"ח שחושב שהמקום הזה שייך לו"
אבל העוקצנות והיעדר הקורקטיות של שרה ושל יושבי בית הקפה לא קורצים לכל אחד. יש כאלה שמבחינתם הצחוקים כבר מזמן הפכו מצחיקים פחות. רותם (שם בדוי), למשל, אשת תקשורת שנהגה לשבת במשך שנים בקפה, החליטה יום אחד שכל זה לא בשבילה. "הפרשתי את עצמי מהמקום אחרי הרבה שנים", היא מספרת, "בהתחלה אתה מעביר את כל ה'כאילו צחוקים' האלה בקריצת עין, בערך כמו שפעם היו צובטים לחיילות בטוסיק, עד שזה כבר מתחיל להצטבר כמו שכבה גיאולוגית ואת לא מרגישה טוב עם עצמך. שרה היא אישה סבבה, אבל היא באמת דור תש"ח שחושב שהמדינה הזאת שייכת לו".
זה אופי ששרה מתווה?
"זה קודם כל מתחיל משרה – היא אישה שיש לה כל כך הרבה נכסים, היא נורא מבוגרת ורבת הוד והדר. ההערות מתחילות משם. בשנים האחרונות הבנות והנכדות נכנסו לתמונה והיו יותר ויותר בקפה, והכל הפך להיות אפילו בוטה יותר. אצולה הגמונית אשכנזית, שאוהבת ערבים ושונאת פרענקים, סקסיסטית, גזענית. זה באמת קצת קלישאה על שמאלנים, שלכאורה הכל מגניב והכל סבבה אבל כל ההתייחסות שלהם לעולם היא מאוד מסוימת. הכל נאמר בצחוק - הוא ערבי, אבל נחמד. ההיא מרוקאית, אבל נחמדה. המקום הזה מתנהל קצת כמו איזה כמו קצ'קרייה פולנית. כל הזמן בוחשת רוחשת. תוך כדי הרכילות אתה רואה איך יוצאות הדעות האמיתיות של האנשים, ולי באיזושהי נקודה זה ממש הפריע. הרגשתי אווירה של סקסיזם וגזענות".
דווקא יושבים שם הרבה מזרחים.
"נכון, וזה נעשה בצחוק, תמיד בקריצה, אבל לי זה הפריע מאוד. אני שמאלנית לגמרי – אבל הפרעות סקסיסטיות מפריעות לי. ואני בטח רגישה לגזענות והמקום הזה הוא אנטידוט מזרחי לחלוטין למרות הכל. אני כבר לא במקום שיזרקו לי הערות כאלה".
התסריטאית ונכדתו של יצחק רבין, נועה רוטמן, מסבירה שדווקא היעדר הקורקטיות הזה הוא סוד הקסם של המקום, ושאליו תתגעגע. "המקום מייצג את המחנה המטורלל, המקורי, זה שלא דופק חשבון", היא מסבירה, "זה המקום שבו כולם משתכרים ורואים את הצדדים הפחות יפים שלהם, צועקים אחד על השני ומקללים אחד את השני. זה חיבוק קוצני של ישראל של פעם. לא ישראל המנומסת, המשויפת בפינות, לא ישראל הפוליטיקלי קורקט שבה כולם מתובנתים באותה צורה, באותן דעות שמותר או אסור להגיד. זאת ישראל שאני גדלתי בה, שמקיאה עלייך את הכל במין בוטות כזאת אבל היא נורא כנה והיא נורא יצירתית ונורא נורא חופשית. מה שאני אוהבת בקפה הזה זה את המקום הפרוע הזה שהכל מותר להגיד בו. שאני אכנס ודודו בוסי יגיד: 'תציעי לה קפה, הרי ממנה לא תיקחי כסף, נכון?', וזה יהיה בסדר".
רוטמן מספרת שנהגה להביא את ילדיה למקום, לא רק כדי לאכול טוסט סטנדרטי עם זיתים, אלא כדי "לקבל חתיכה מישראל הזאת, מקום שלא כל כך שם זין, שלא כל כך מתלבש וחגיגי, ששם יותר דגש על המהות ועל לפתח דעה, ועל להיות מקורי וליברלי ואותנטי ונאמן לעצמך. יחד עם ההודעה על סגירת המקום - האווירה החופשית הזאת קצת נגמרת. היום כשאת אומרת למישהו משהו בפייסבוק הוא מיד אומר לך 'אני אתבע אותך'. בקפה מקללים אותך שעות. אף אחד לא חושב בכלל לתבוע מישהו".
"התקשורת של שרה היא התקשורת של פעם, של הצברים, שהייתה איפכא מסתברא", אומרת גם הבת נחמה, "כשהיא שואלת מישהו 'מה באת לכאן? זה היה סימן שהיא דווקא אוהבת אותו. אף אחד לא יתחנחן אלייך פה. מצד שני זה היה בית להמון אנשים, הייתה פה מחברת של חובות שחלקם שולמו וחלקם גם לא".
"שרה, מישהו פה רוצה תפריט"
כשנכנסים לקפה תמר לראשונה, כמבקרים חדשים, מרגישים כמי שנכנס בפעם הראשונה לחדר אוכל בקיבוץ. זוגות עיניים של יושבי המקום הקבועים ננעצות ובוחנות. הדלפק מכוסה בסטיקרים, על הקיר מאחוריו תלויות קריקטורות שצייר הקריקטוריסט זאב. מארחת חייכנית לא תקבל את פניכם, ומלצרית לבושה שחור לא תגיש לכם תפריט והמלצות היום. למעשה, אין כאן תפריט בכלל. "אחת הבדיחות הכי גדולות של החבר'ה במקום היא כשמישהו נכנס ומבקש תפריט", מספר סודרי, "בכל פעם שמישהו חדש נכנס וביקש משהו כזה – היינו צוחקים בטירוף וצועקים לשרה: 'מישהו פה רוצה תפריט'. הרי אין שם דבר כזה: יש כמה בורקסים או רוגלך, טוסט עם גבינה, סלט ופעם היה גם מרק קניידלך. לכל אחד מתבלים את הסלט כמו שהוא אוהב ואפשר טוסט עם ביצה או בלי. לי אפילו יש כוס קבועה לבירות סן מיגל שרק אני שותה ממנה".
המלצריות מביטות בי במבט חשדני ואינן ממהרות למסור את שמן, ולפני שאני יוצאת לחצר עם תא השירותים הקטן והיחיד אני נדרשת להציג את עצמי. אבל מהר מאוד האווירה משתנה. מרסלה, מלצרית שעוזרת בניהול המקום, אותה אני פוגשת לראשונה בחיי, מתרגשת לגלות את הבטן הקטנה שבולטת בחולצתי כאילו אנחנו מכירות כבר שנים. שרה, שבהתחלה הביטה בחשדנות, אוחזת כעת בזרועי. "אולי תאכלי עוגייה?", היא שואלת. "נראה שלא אכלת". רק אז מתבהרת תחושת הביתיות שהביאה את כולם ל"תמר". בין באי הקפה הקבועים שתוכלו להיתקל בהם היום נמנים המשורר רוני סומק, הסופר דודו בוסי, עיתונאי "הארץ" גדעון לוי וגידי וייץ ואפילו מי שהיה דובר ש"ס במשך שנים, איציק סודרי. בימי שישי תמצאו את קבוצת "השחמטאים" ולעתים תיתקלו גם בקבוצה של שופטים בדימוס. גם גדעון סער, לפני שהתמסד ועבר דירה, מספרים, נהג לשבת בקפה עם שלי יחימוביץ ואחרים וכאלה שכבר אינם בחיים עוד כמו הסופר יורם קניוק, האמן אורי ליפשיץ, הסופר אבות ישורון, השחקן עמוס לביא שכונה "נסיך הקפה", שמוליק קראוס והמשורר פיצ'ו.
מאז ההכרזה על סגירתו של הקפה הפכה הפינה הוותיקה ברחוב שינקין למקום עלייה לרגל, וגם עכשיו, באמצע השבוע, יום שלישי אחרי הצהריים הקפה הומה: הקבועים עוברים משולחן לשולחן, העיתונאי דן מרגלית, שגדל בבלפור, וכבר כילד נהג לפקוד בקביעות את המקום עם הוריו, הגיע עם הבת, שירה מרגלית כדי להיפרד ולהצטלם צילום אחרון עם בעלת המקום, ומדי כמה דקות נכנס למקום עובר אורח ומבקש לצלם מזכרת או לומר כמה מילים. איילת נחמיאס-ורבין, הנכדה, מנתבת במרץ את המבקרים ואת צוותי העיתונאים, כמי שמפיקה אירוע מרובה משתתפים.
שטרן שייכת לדור המייסדים של פעם. חלוצה ממושב העובדים נהלל, שנולדה להורים יוצאי העלייה השנייה. את בעלה אברהם הכירה במהלך שירותה בחיל העזר לנשים של הצבא הבריטי. שניהם שירתו במצרים, ועם שוך הקרבות של מלחמת העולם השנייה הם הגיעו לתל אביב. אברהם החל לעבוד כסוחר ופתח חנות למכשירי אופטיקה, בעוד שרה גידלה את שלושת ילדיה, עד שבשנת 56' קנו אברהם ושני אחיו שני עסקים בדמי מפתח: קפה תמר ואולמי תכלת. אברהם קיבל את קפה תמר ושרה עזרה לו בניהול העסק. אלא ששנה לאחר הפיצול, נפטר אברהם מהתקף לב פתאומי בגיל 44 והותיר את שרה עם שלושה ילדים ובית קפה משלה. בתום השבעה שרה מיד לקחה את העניינים לידיים.
"אולמי תכלת הם ה-AM:PM שאת רואה פה היום", אומרת נחמיאס-ורבין בחיוך, "רק קפה תמר הוא עדיין קפה תמר. עם מותו של סבא שלי, סבתא הפכה לקפה תמר והתמידה ביצירה המוזרה הזאת של בית קפה שלא משתנה. היא מעולם לא רצתה לעדכן או לשנות פה כלום. אפילו כדי לסייד פה מדי פעם היינו צריכים לעבוד עליה. כשאבא שלי רצה להתקין פה מזגנים היא אמרה שלא צריך. הוא חיכה שהיא תיסע לחו"ל ואז סגר לכמה ימים את הקפה והתקין. אבל אפשר להגיד שהעיקשות שלה להישאר מה שהיא אותנטית – זה חלק מהקסם".
"שמוליק קראוס? נהניתי משיריו, אבל אני לא יכולה לומר שנהנו מנוכחותו"
למשפחת שטרן וללקוחות הקפה יש אינספור סיפורים על האנשים שישבו פה. נתן אלתרמן ישב גם בתמר, מדגישה נחמה, לא רק בקפה כסית. הוא נהג למלא מאפרות ענקיות, אבל הקפיד לעשן את הסיגריה רק עד החצי. נוכחותו של שמוליק קראוס זכורה כחיובית פחות. "נהניתי משיריו, אבל אני לא יכולה לומר שנהנו מנוכחותו", מוסיפה הבת מיכי בחצי צחוק, "יכול להיות ששרה כיבתה עליו סיגריה מדי פעם". ואחד הקבועים מספר: "שמוליק היה מגיע בבוקר, שותה ומעשן מהבוקר עד הלילה. סיגריות קאמל בלי פילטר", דודו בוסי נזכר שקראוס נהג לצרוח על מי שמתיישב לו במקום עוד לפני שבכלל נכנס פנימה.
אחד האנשים שהיו מזוהים ביותר עם במקום הוא עמוס לביא, אחד הלקוחות האהובים ביותר על שרה שטרן. "אני זוכרת שעמוס היה משתכר ומתחיל לרקוד", מספרת הלקוחה הקבועה, "היה מגיע הנגן עם האקורדיון והפרסי עם הכינור שעברו בין בתי קפה והיו מתחילים שם ניגונים וריקודים וקיבוץ גלויות ופתאום מתחיל בלגן של המון שמחת חיים". מותו של לביא בשנת 2010 היווה טרגדיה גדולה עבור שרה ולקוחות הקפה ובית הקפה, מספרים יושביו, הפך לשלוחה נוספת של השבעה עליו.
על דבר אחד כל הצדדים יסכימו – שרה שטרן והקפה שניהלה יותירו חלל תרבותי שקשה יהיה למצוא לו תחליף. כעת, אמנים, פוליטיקאים ואנשי רוח רבים ייאלצו לחפש מקום חדש לרבוץ בו: ללהג, להתפלסף וגם לריב. בינתיים, מסביר בוסי, המחשבה היא להשאיר את המקום "קפה תמר" בחיים לעוד כמה שנים. "אנחנו חושבים על קואופרטיב שבו שכל אחד מאתנו ישים סכום כסף והמקום ינוהל על ידי המלצריות. אולי כך נוכל להמשיך להפעיל את המקום שנתיים-שלוש עד שבעל הנכס יקבל את כל ההיתרים שהוא זקוק להם. אם זה יקרה - שרה תהיה אורחת הכבוד".