ישראל היא המדינה ה-51 של ארצות הברית. על זה אין ויכוח, נכון? אנחנו יכולים להטיל ספק בכל הערכים שעליהם גדלנו; לכפור ביהדות, בציונות, בבית ההורים; אבל התשוקה שלנו לאמריקה היא קדושה ובלתי ניתנת לערעור. זה הדבר הכי בטוח שקיים: ימנים, שמאלנים, אשכנזים, מזרחים. כולם מאוחדים תחת הדגל זרוע הכוכבים. אמריקניזציה היא האידיאולוגיה היחידה שקיימת במדינה. כל השאר זו אסטרטגיה מיושנת. הקפיטליזם האמריקני אכל אותנו. ואגב אוכל – מדינת ישראל הוקמה ב-1948 והוקמה מחדש ב-1993 כשמקדונלד'ס פתחה את הסניף הראשון שלה בקניון איילון ברמת גן. האמריקנים תמיד ידעו להפיץ את האידאות שלהם דרך הבטן. ארצות הברית היא אומה מפוארת של גרגרנים. גם לנו לא חסר, ברוך השם. מה ישראלי בעיניך? לאכול ביג מק בצומת גולני. בדרך למלחמה הבאה.
הנה מה שמסתמן בתור טרנד חדש. ליתר דיוק, טרנדצ'יק – ברביקיו. רציתם אמריקה, לא? אנחנו אומה של חקיינים מקצועיים. אז שיהיה ברביקיו. אתם יודעים מה – לא סתם ברביקיו. הו לא. ברביקיו ברעננה. מה לרעננה ולברביקיו? שאלה לא רלוונטית. הישראלים למדו לעשות אמריקה בכל מקום. באקארו (Buckaroo) היא מסעדה חדשה שמנסה לשעתק את חוויית הברביקיו האמריקנית. לא מדובר במה שהאמריקנים קוראים – ברביקיו ג'וינט. מסוג המקומות שנפוצים ברחבי ארה"ב, קיימים עשרות שנים ולא עושים ביג דיל מעצמם – קטנים, מוזנחים ונונשלנטיים. אנחנו לא יודעים להיות נונשלנטיים כי נונשלנטיוּת נובעת מתוך תרבות ומתוך מסורת. באקארו ממוקמת בפארק ההיי-טק של רעננה. לא בטקסס. המסעדה עצמה – מושקעת ומעוצבת. קירות מצופים בעץ כהה וראשים של בקר ואיילים מקרטון תלויים מעל לשולחנות (כנראה שמשרד הבריאות לא אישר שימוש בפוחלצים אמיתיים כמו באמריקה). באקארו מצטרפת למסעדה אחרת, פונדק דה לוקס, שנפתחה ביפו לפני כחצי שנה, וגם היא מבקשת להציע את חוויית הברביקיו להמונים. לפני שתיהן הייתה אלבאמה באזור התעשייה בנתניה – אולי מסעדת הברביקיו הראשונה בישראל. כאמור, טרנדצ'יק. סוג של.
זלילה למתחילים ולמתקדמים
באקארו מציעה שני מסלולים של זלילה – ארוחת טעימות של שישה נתחי בשר (145 ש"ח לסועד), ושמונה נתחים (180 לסועד). הלכנו על האופציה המורחבת – ובהחלט נדיבה ביחס למחיר – והתעלמנו משאר התפריט, מחשש להתפוצצות טוטאלית. כמו בכל מסעדת ברביקיו שמכבדת את עצמה – באקארו משתמשת בטכניקה של צלייה ארוכה ואיטית ועישון קפדני. בשר הבקר שבו היא משתמשת, כך הודיעה המלצרית, מגיע טרי היישר מהעדרים המצומצמים בערבות רמת הגולן. בעידן של מאבק טבעוני חסר פשרות, הרעיון של להגיש בוכטות של בשר לשולחן של סועדים מזילי ריר – עלול להיחשב לפשע שהעונש עליו הוא מאסר בפועל. אבל אנחנו מתגעגעים לאמריקה של המערבונים. לא אמריקה של גארי יורופסקי. כשאתה מגיע למסעדת ברביקיו, אתה משתדל להשהות את השיפוט שלך בנושאי מצפון ומוסר. ולמרות זאת – בבאקארו אכלנו יותר מדי בשר. למעשה, העובדה שהמסעדה ממוקמת בלב אזור ההיי-טק של רעננה היא די מפתיעה. אם זה מה שההייטקיסטים אוכלים לארוחת צהריים – לא פלא שנרשמה השנה ירידה חדה בכמות האקזיטים. אחרי ארוחת הטעימות בבאקארו, כל מה שהתחשק לנו לעשות זה ללכת לישון ולהתחבק עם חתיכה של חסה.
התחלנו את הארוחה עם מנה של פרגית שהושרתה במרינדה למשך 24 שעות ואחר כך בילתה עוד כמה שעות טובות במעשנה. הפרגית הייתה עסיסית ומיציה נטפו ממנה. לצידה הוגשו שלוש פנכות קטנות של רטבים ביתיים סבירים ביותר: ברביקיו, צ'ימיצ'ורי וממרח חרדל ורוזמרין, שליוו את הארוחה כולה, ואיתן, תוספות: תפוח אדמה מדורה שהיה פריך וטוב; סיר קטן ובו תבשיל שעועית שעורבבו בו נתחים קטנטנים של בקר (גרסה מהבילה ונפלאה לצ'ילי קון קרנה); וקולסלאו עם כמויות הגונות של מיונז שהיה – כמובן – טראשי ומהנה לחלוטין.
המנה השנייה בארוחת הטעימות הייתה פרוסות של סינטה, שהיו יבשושיות ועשויות יתר על המידה. סוליות סינטה, בקיצור. ומה הלאה? חיכינו. וחיכינו. והמשכנו לחכות. אבל אף מנה לא באה. וחיכינו עוד קצת. ועוד. ועוד. בזמן הזה, גמרנו שתי קערות של קולסלאו והחמאס הספיק לזרוק טילים על רעננה. אבל המנה הבאה בוששה לבוא. ארוחות טעימות מבוססות על הגשה קצבית של מזון, באינטרלודים פחות או יותר קבועים. עברה חצי שעה – זמן ארוך לכל הדעות – וישועה לא נראתה באופק. עד שהגיעה המלצרית, ופנתה אלינו באדישות, כאילו שלא עברה חצי שעה שבמהלכה כבר התחלנו לטפס על הפוחלצים מהקרטון. "אז מה הנתח האחרון שאכלתם?", היא שאלה. "אנחנו לא זוכרים" ענינו, "זה היה במאה הקודמת". המלצרית הלכה למטבח וחזרה משם עם מנה של וסיו – נתח שממוקם בין הסרעפת לבטן של הפרה, "עובר בו הרבה דם", הסבירה המלצרית, "ואני מזהירה – הוא מאוד לעיס". הערכנו את הידענות האנטומית של המלצרית, אבל מה רע בלהיות לעיס? אנשים מנסים להשכיח מעצמם שבסופו של דבר הם אוכלים חתיכות של שריר. בגלל זה, "לעיס" הפכה להיות מילה מגונה כשמדובר בבשר. זה מרקם שמזכיר לנו שאנחנו אוכלים יצורים חיים שמתו בעבורנו. הנתח, בכל אופן, היה מצוין. כן, לעיס. ומלא בטעמים. הוא הוברש לפני העישון ברוטב ברביקיו שהותיר בו את חותמו המתקתק. אל דאגה, לקראת סוף הארוחה הוגש לנו גם הנתח המובן מאליו של פילה בקר – הנתח היה רך, טעים וניטראלי. פילה זה בשר שמעמיד פנים כאילו שהוא לא בשר. לא צריך לנעוץ בו את שינייך וללעוס בפראות כאילו שהיית חיה שאוכלת חיה אחרת. זה נתח מנומס. קל להדחיק באמצעותו את מה שאתה רוצה להדחיק.
לא אמריקה ולא צלעות
המשכנו עם פרוסות של פלאנק, שהיו סיביות ובעלות איכויות טובות של צלי שספג זמן בישול ארוך כראוי, ואחריהן חזה ברווז שנצלה בשלמות לדרגת מדיום-רייר, ונטבל ברוטב טריאקי, ופרוסות של ברוסט – חזה של טלה עדין ועתיר שומן, שגם בו הורגשו הניחוחות המהנים של העישון. בשלב הזה הגיעה המנה שלפיה נמדדות מסעדות ברביקיו אמריקניות – הספייריבס. נאמר לנו לאכול אותן בידיים (בשביל האותנטיות, כן?), אבל הבעיה הייתה שכמעט לא היה מה לאכול – הצלעות הקטנטנות והאומללות היו מצופות בשכבה כמעט בלתי נסבלת של שומן ונטולות בשר לחלוטין. זו לא אמריקה ואלו לא היו צלעות. זו הייתה שמועה על צלעות. חבל שאי אפשר לאכול שמועות.
קינחנו בעוגת גבינה (26 ש"ח) מיותרת לחלוטין. העוגה הייתה לא אוורירית. בעלת מרקם דחוס ומוצק. בארוחה שכזו – מתבקש להגיש קינוח שיהפוך את הסיומת לנינוחה יותר (נאמר, איזשהו קינוח פירותי קליל). עוגת הגבינה הייתה משולה למשקולת שכורכים סביב רגלו של אדם שטובע.
אז אם הצלעות לא היו צלעות, האם הברביקיו הוא אכן ברביקיו? הוא בהחלט משתדל להיות כזה. בבאקארו מגישים, לפרקים, בשר בכלל לא רע. עשוי היטב; מותקן במקצועיות, מתוך ניסיון – אמיץ וכן, אך לא תמיד מוצלח – להתקרב למקור האמריקני. המסעדה מציעה "חוויית אכילה", כמו שאומרים, שמבוססת על הרצון שלנו לשעתק את אחת מהמסורות הקולינריות המכוננות של מעצמת האם שלנו. זו מסעדה שמומלצת לאנשים שכמהים לדבר האמיתי אך מוכנים להסתפק גם בגרסה של רעננה – בינינו, ברביקיו הוא בסך הכל ברביקיו. זו לא העלית של המטבח, וגם לא התחתית. אוכל מושלם לגברים חובבי בשר עם חך לא תובעני. הם ייהנו בבאקארו, את זה אני יכול להבטיח. ובכל מקרה, חשוב לזכור שלא תמיד חייבים להרחיק עד לארצות הברית של אמריקה. הרבה פעמים אנחנו מחפשים כל מיני חידושים והמצאות, בזמן שהדבר הכי טעים, הכי פשוט והכי נגיש – נמצא אצלנו ממש מתחת לאף. אז יש לי מילה אחת בשבילכם: מנגל.
באקארו-Buckaroo, זרחין אלכסנדר 13, רעננה. טלפון: 057-9365717