ישראל היא מדינה שתופסת את עצמה במושגים היסטוריים, ולכן המילה "אופנה" תמיד עוררה ותמיד תעורר אנטגוניזם. האתוס הציוני לא מעודד טרנדים זמניים. יהודים חושבים שהם מביטים אחורה 2,000 שנה, ומקדימה מחכה להם בית המקדש. אבל אנחנו חיים במאה ה-21, בכאן והעכשיו. ומה שקורה, זה מה שקורה. אופנה מתעסקת בהווה, ואם אתה לא מאמין בהווה, אז במה בעצם אתה מאמין?
מטבע הדברים, נהוג להתייחס באופן חשדני למסעדות אופנתיות שברגע אחד הן מצליחות, מלאות מפה לפה בהוז אנד הוז, וברגע השני – עלולות להתרוקן כמו בלון שתקעו בו סיכה. אופנתיות היא תכונה, כך לפחות טוענת הסברה הפופולרית, שאין בה תוכן אמיתי. היא חולפת, היא לא מתחייבת, היא לא רצינית. חייבים להודות שיש בזה משהו. החוזק של האופנה הוא בכך שיש לה את היכולת לחלוף מבלי להותיר סימן. היא סוחפת אותך ונעלמת. היא לא מוכרת לך תחושת אחריות היסטורית. היא זמנית כמו שבני האדם זמניים, כמו שהאדמה היא זמנית. בגלל זה יש ישראלים ששונאים דברים אופנתיים. זה לוחץ להם על נקודות רגישות.
אבל אופנה יכולה להיות גם דבר מאוד רציני. בתנאי שלוקחים אותה ברצינות, כמובן. היא לא חייבת להתפוגג ולהיות קלילת דעת. אם אופנה היא טינאייג'ר נלהב, אז לפעמים יש לה גם את היכולת להתבגר ולהפוך לאדם מבוגר ושקול. וזה יכול לקרות גם למסעדות אופנתיות, תתפלאו. כן, כן.
הנה שתי מסעדות אופנתיות - אסיה ורעמסס - שנמצאות במתחם שוק הפשפשים ביפו, שגם הוא אופנתי, אבל בקטע רע. זאת אופנתיות שדוחקת הצידה את התושבים המקוריים של האיזור, משתלטת עליו והופכת אותו למפלצת לייפסטייל של בוטיקים זמניים. אבל זה נושא אחר, ואני לא רוצה סתם להתעצבן. לפני חצי שנה-שנה, שתי המסעדות האלה היו לוהטות כמו גחלים במנגל. להזמין מקום באסיה היה משימה כמעט בלתי אפשרית. עד כדי כך. ברעמסס התקבצו הצעירים המגניבים, והרי ישראל לא מחבבת גם את מושג המגניבות, כי גם הוא נגוע בזמניות ואנטי-אידיאולוגיה. השולחנות שם היו עמוסים בבני דור ה-Y, חובבי הבילויים. עבורם להיות מגניב ואופנתי זה א'-ב' של החיים, וטוב שכך. גם אסיה וגם רעמסס הן מסוג המסעדות שמקומונים נורא אוהבים לאהוב. חבל שכל המקומונים מתו כבר מזמן. היה סביבן באזז והייפ, וזה לא שווה הרבה. מילים הן זולות. באזז זה הצליל שצרעה עושה לפני שהיא עוקצת.
חזרנו עכשיו לשתיהן, כדי לבדוק מה נשאר מהאופנה. החדשות הטובות הן שגם אסיה ורעמסס לא התרוקנו מהאוויר שמילא אותן. לרעמסס נשבענו לא לשוב יותר בחיים אחרי הביקורים הראשונים. זו הייתה מסעדה קקפונית עם שולחנות מתנדנדים. זו עדיין מסעדה עם שולחנות מתנדנדים, דרך אגב, ואפשר להשתגע מזה. הקקפוניה, לעומת זאת, קצת התמתנה. או שנפלנו על ערב פחות רועש עם די.ג'ייז פחות גרועים. והאוכל? ובכן, אחלה אוכל במלוא מובן המילה. אפילו קצת חבל לי שהאופנתיות של רעמסס, המסגור שלה כמקום בילוי, מעיבים על היותה מסעדה טובה ומהודקת.
התפריט ברעמסס לא השתנה מאז ביקרנו בה לפני כשנה. קשת הטעמים נעה בין המזרח התיכון להודו. בין אריסה לקארי. הזמנו את אותו טרטר שייטל ובורגול (44 שקלים) שלקחנו בפעם שעברה. והוא נותר בהצטיינותו. שילוב בין צ'יגה טורקית לקובניה פלסטינית, עם טעמים חזקים של כמון וכוסברה (ניחוח של תבשיל מסאלה), ומוגש עם קרם לבנה. זה פתרון יפה לשאלה – מה עושים עם בשר בקר נא שלא עשו איתו כבר מיליון פעמים קודם לכן?
המנה הבאה הייתה פרוסות טלה צלויות (68 שקלים) שמוגשות מעל מסבחה חמה עם טחינה ואריסה. פרוסות הטלה היו עסיסיות ושומניות, והמסבחה הייתה סבירה. לא ברמה של מסבחות עילאיות, אבל גם לא תוצר נחות של מסעדה שמנסה לחקות בכוח חומוסיות אייקוניות. מנה טובה בסך הכל.
בפעמים הקודמות התפעלנו ממנה של קישואים קטנים (48 ש"ח) שאמורים על פי התפריט להגיע ממזרח ירושלים. בשנה שחלפה, המצב הפוליטי נהיה כל כך בלתי נסבל, שיכול להיות שהקישואים האלה מגיעים משוק הכרמל. זה לא באמת משנה. זו עדיין אחת מהמנות הצמחוניות הכי טובות שניתן לאכול במסעדותינו. הקישואים מתרככים בתוך רוטב עגבניות ומוגשים עם כרישות ושום שנצלו ביחד איתן ופירורי גבינת כבשים. המנה מוגשת היישר מהתנור, מלהיטה ולוהטת.
לקחנו גם קבב טורקי (44 שקלים) שבניגוד לפעם שעברה – היה לא ממש טורקי. הייתה בו פחות פפריקה ופחות שומן כבש, וזה ניכר בטעמו שאיבד מנטייתו ל"אותנטיות" הספציפית שאליה הוא מתיימר. הוא הוגש עם לאפה דקיקה ובצל בסומק. קבב טוב, אבל לא טורקי. בוא נגיד, קבב ממקומותינו.
למנה נוספת, הזמנו מרלן שלם (153 שקלים). המחיר הגבוה מגלם בתוכו דג של 4.5 קילו, והיה שווה כל שקל. טוב לראות שרעמסס לא מפנה את גבה לים של יפו, למרות שאני לא בטוח שצעירים שבאים לבלות במקום ימהרו להזמין דג ים במחיר הזה. אבל זאת בעיה שלהם. הדג היה מצוין. עדין ומעודן. הוא הוגש עם רסק עגבניות, סלסה ירוקה חריפה ויוגורט הודי עתיר טעם. ואיזה כיף זה.
לקינוח, לקחנו עוגת סולת (34 שקלים) שהוגשה עם שמנת ואפרסק צלוי, ואני רוצה לצטט מהשיר המפורסם - "בסבוסה, די". אבל ממש די. זו הייתה עוגת חנק יבשושית, תפלה, שעושה עוול לבסבוסות של העולם.
חזק, חלש, חזק
בניגוד לפעמים הקודמות, בביקור החוזר שלנו באסיה היה קל להזמין שולחן. ככה זה: יום אחד אתה לוהט, וביום למחרת – אתה קצת פחות לוהט. חלק מהעניין עם אופנות זה גם לדעת ללעוג לעצמך – וואו, אני לא מאמין שלפני חצי שנה הזמנתי מקומות שבוע מראש למסעדה מפוצצת שכל תל אביב מנסה לתפוס בה שולחן. איזה קורבן אופנה אני.
אבל אסיה היא עדיין מסעדה אסייתית טובה, לא גבוהה במיוחד, לא נמוכה במיוחד. פאן-אסייתיות לא עילגת ולא חפיפניקית. היא משמרת את היתרונות שלה: אוכל רחוב ברמת תמחור בינונית, במסעדה שנהנית מאווירה כיפית ומשוחררת. הפעם, הוסיפו באסיה מנות חדשות, בתפריט שנושא את הכותרת החמודה "נגיעות קטנות בלב", יעני תרגום של דים סאם, אבל לא רק. התמקדנו בתפריט הזה.
לקחנו באו עירית וכרישה (32 שקלים). שתי לחמניות קטנות שלתוך הבצק שלהן הוטמעו חתיכות של עירית שומית וכרישה קצוצה. הלחמניות נצרבו על מחבת והוגשו עם שמן צ'ילי ושומשום. מה יכול להיות רע בזה? שום דבר.
כדורי דג פריכים (42 שקלים) היא מנה של קציצות קטנטנות ועגלגלות של מוסר ששוחות בתוך שעועית ירוקה ושעועית תאילנדית שהוקפצו בווק עם בצל לבן וירוק וצ'ילי אדום. הדג בקציצות הלך לאיבוד והפך לטקסטורה ותו לא, אבל זו מנה שיש בה הנאה, כי אתה אומר לעצמך – אוקיי, אם כתבו שאלה כדורי דג, אז כנראה שמדובר בכדורי דג. אני אוהב דגים. אני אוהב כדורים. אני אוהב את המנה הזאת.
מהתפריט הכללי הזמנו קארי בקר (68 שקלים) שהיה פיגוז, במובן הלא מיליטנטי של המילה: קארי אדום, ביתי, ידני, ארומטי, עם חלב קוקוס ונתחים דקיקים של בקר. חריפוּת ברמה בינונית-גבוהה שמתאזנת עם אורז לבן. זו מנה חזקה.
הפיקסיז טבעו את המושג "חזק, חלש, חזק" בהקשר של המוזיקה שלהם, שנעה בין פסגות עליונות ותחתונות, ואפשר לומר שגם אסיה עובדת בתדר הזה. מנת הקארי הייתה חזקה. אחריה הזמנו שתי מנות חלשות לאללה – קולרבי קייק (36 שקלים); מנה של קוביות קולרבי מבושלות בציר ירקות, מאודות וצרובות, ומוגשות עם רוטב בוטנים. "עוגות" הקולרבי האלה הרגישו יותר כמו חתיכות קלקר. ואני דווקא מכבד את הקולרבי. אין לי בעיה איתו.
אבל המנה הכי כושלת בתפריט החדש הייתה דאמפלינגס שקופים (44 שקלים) ממולאים בקייל וכרוב מעושן. דים סאם כל כך גרועים לא אכלתי מאז שקניתי כאלה קפואים בסופרמרקט. הבצק שלהם היה מסמורטט והם נדבקו לצלחת. כשהרמתי אותם, כל החלק התחתון שלהם נקרע והמילוי (הלא מזהיר) נשפך החוצה. לא יפה ולא אלגנטי.
נחזור ברשותכם לחזק. הקינוח – קפה וייטנאמי (40 שקלים) – היה מצוין. גרסה שמרוממת את הדבר האמיתי (קפה וחלב מרוכז) ליצירה חדשה ומקורית: שכבות קפה וקרם יוגורט, עוגייה פריכה, גלידת שיבולת שועל ודפי שוקולד לבן. זה עושה שמח בפה הדבר הזה.
אז הנה לכם הוכחה שאופנתיוּת יכולה להחזיק מעמד, ולצקת בעצמה תוכן ומהות. אסיה ורעמסס, אתן מגניבות וטובות, רוב הזמן. מלעיזי הטרנדים ייעלמו לפניכן.
