רק לפני כארבעה חודשים כתבתי על קפה אל נור, מסעדה שחשבה שהיא בראסרי צפון אפריקאי או ערבאסרי או ווטאבר. אז חשבה. תוך זמן קצר מאוד, בעלי המקום שינו כיוון. כיום, קפה אל נור היא מסעדת דגים בהנהגתו של השף רוברט קלוגר. אז קודם כל, טוב שיודעים להודות שם בטעויות. קפה אל נור, בגלגולה הראשון, לא הייתה מסעדה גרועה כל כך, כמו שהייתה חסרת ייחוד. ובימינו מדובר בגזר דין מוות. אם אין בפיך בשורה כלשהי, או גימיק יוצא דופן, סביר להניח שאתה תמות מוות מהיר ומייסר. הלקוחות הם תליינים אכזריים. אסור להתעסק איתם.
בקפה אל נור בחרו לשמור על השם ועל עיצוב המקום, ולשנות את הקונספט. ימים יגידו אם זו החלטה נכונה. אני עדיין זוכר את מסעדת אדורה שהחליפה בשנה שעברה את השף הראשי שלה ושינתה את כל התפריט, אבל החליטה לשמור על שמה. תוך שלושה חודשים היא כבר הלכה לעולמה. לפעמים שם הוא כמו מחלת מין – קשה מאוד להיפטר מהצרות שהוא מביא איתו.
ולמרות ששמרה על שמה, קפה אל נור מצליחה איפה שקודמתה נכשלה: היא המציאה את עצמה מחדש. כמו כוכבת פופ שהגיחה מתוך האפלה, כמו פוליטיקאי כושל שהחליט לרוץ במסגרת מפלגה חדשה, כמו שחקן כדורגל שעושה קאמבק ומבקיע שער בכורה במדי קבוצתו החדשה. קפה אל נור, בגלגולה הנוכחי, היא מסעדה טובה. לא, היא מסעדה מצוינת. דווקא בגלל שבניגוד למסעדה הקודמת, היא לא סוחבת איתה את הנאחס. היא לא מחפשת כותרות גג אקסצנטריות (בראסרי צפון אפריקאי? למה לא דיינר תימני?) ולא מסתובבת סביב הזנב של עצמה. זו מסעדת דגים. נקודה. ואם אפשר להסביר את הקונספט בשתי מילים, זה כבר הישג אינטלקטואלי. מסעדות שמבלבלות יותר מדי את המוח, נוטות לקרוס לתוך עצמן. אין מה ללהג יותר מדי. דגים זה דגים. זו לא פילוסופיה אנליטית.
ובכל זאת, יש כאן נטייה לכיוון המטבח הצפון אפריקאי, וזה בסדר. זו מסגרת. אתה לא תתלה תמונה יפה על הקיר בלי מסגרת. ובקפה אל נור יש גם אמנות נפלאה לתלות על הקירות, וגם המסגור הוא לא רע בכלל. הפעם האחרונה שאכלתי את האוכל שבישל השף קלוגר, הייתה במזללה המקסיקנית ברנינג טאקוס ברחוב אלנבי בתל אביב. שם, ולא בשום מקום אחר, הוגש האוכל המקסיקני הכי טוב שהיה כאן מאז ומעולם. אוכל נאמן למקור, חריף ובועט. קלוגר נכח במטבח של המזללה ההיא בסך הכל חודש, אבל הרגישו שהוא יודע טוב מאוד מה הוא עושה. ועוד קודם לכן הוא בישל בסרווסריה הספרדית, באותו קונספט בערך: אוכל ישיר, שלא זז סנטימטר מהמטרה שלו, ואין לו סבלנות להסתבכויות מיותרות. זה מה שזה. לא מוצא חן בעינייך? לך תשתה מהים של עזה. זה אוכל לא רועד שנעשה בידיים לא רועדות.
קפה אל נור, קודם כל ולפני הכל, היא מסעדת דגים מצטיינת. קלוגר יודע לקנות דגים ופירות ים ויודע גם לייבא אותם במטוס. לא ניכנס לענייני אתיקה כרגע. אני לא דייג, וקפה אל נור עושה כבוד לדגים המקומיים, כמו גם לאויסטרים הצרפתים. אנשים במילא חשים את עצמם בפריז כשהם בתל אביב, וחשים את עצמם בתל אביב כשהם בפריז. הכל זו שקשוקה קוסמופוליטית אחת גדולה. אבל קפה אל נור היא מסעדה מקומית. את זה לא ייקחו ממנה. היא אמנם פועלת ברחוב קינג ג'ורג' המפויח, אבל אפשר להריח ממנה את הצנטרום של הצנטרום של הים התיכון. אני ממליץ לאכול שם בעיניים עצומות ולדמיין שהרעש של האוטובוסים הוא שכשוך הגלים בשעת בין ערביים.
בארוחה הראשונה עשינו טעות אסטרטגית. אני מודה. הזמנו את ערכת הסלטים (מחירה 55 שקלים, וללא תשלום בהזמנת מנות עיקריות). זו מלכודת ידועה, אבל הסלטים היו מצטיינים מסוגם. אני לא טוען שלא. טריים, עשויים היטב, לא משעממים בהכרח. הייתה שם מטבוחה טובה וצ'ירשי ואיקרה אוורירית נהדרת וסלט ירקות שרופים, סלט ביצים וטחינה ודגי מטיאס מעולים וצזיקי וזיתים, ואפילו בריק מטוגן ובתוכו ביצה רכה. זו פתיחה מסחררת למי שרוצה להסתחרר. אבל אני לא מהאנשים שנהנים בלונה פארק. חלק מהאתוס של מסעדות הדגים הישראליות הוא מבחר הסלטים החופשיים. זו הסחת דעת מיותרת. בדרך כלל מדובר בסלטים עייפים, חלקם מקופסאות שימורים, חלקם, על פי החשד הסביר, ממוחזרים מצלוחיות שסועדים לא סיימו. כאן זה ממש לא המצב. אבל אני תוהה אם צריך את כל זה. אשאר ככל הנראה עם התהיות. לוותר על סלטים חופשיים זה כמעט חטא דתי. כמו לא לעשות ברית מילה לילד שלך. לא נגעת במטבוחה? אלוהים יעניש אותך!
המשכנו למנות שמעבר להרים של הסלטים החופשיים. זו הייתה עליה קשה, אבל זה היה שווה את זה. הזמנו פלמידה אדומה (52 שקלים) שנקצצה לקוביות גסות והוגשה עם המון שמן זית, עגבניות מרוסקות ולימונים כבושים. זו מנה מצוינת שמבינה שהפלמידה האדומה עכשיו בשיאה, ואסור להפריע לה. צריך לתת לה לישון בשקט.
לקחנו גם פריקסה (29 שקלים) שמטוגן במקום, ממולא בסרדינים מקופסת שימורים וכל יתר הכבודה המסורתית שמאפיינת את הפריקסה. ומה יש לומר? פריקסה זה פריקסה. כשזה טוב – זה טוב.
למנות עיקריות הזמנו מהספיישלים, ובקפה אל נור לוקחים ברצינות את המילה "ספיישל". זו לא אמירה חלולה, זו מחויבות אמיתית לדגה יומית: שרימפס אדום (88 שקלים) ומרלן בעלי גפן (117 שקלים). השרימפסים האדומים, הטריים והמתוקים, קומחו קלות, טוגנו בשמן והוגשו בשקית נייר. איזה חטיף נפלא. זה לא השרימפס הקפוא והמופשר שמגישים ברוב המסעדות כמו פופקורן נחות. במציאות אידילית, כולנו היינו אוכלים שרימפס אדום טרי מתוך דלי בבתי הקולנוע.
המרלן היה מהמם. דג ים ממזרי, ואני לא אומר זאת בגלל שהוא דומה לנחש. הטעם שלו הוא כל כך עדין, שכמעט ואפשר להתבלבל. התרגלנו לאכול דגים מחקלאות ימית שטעמם כמעט ונעלם. כאן מדובר בעדינות, לא בניטרליות. זה לא אותו דבר. עדינות זה משהו שאפשר להרגיש בלשון, כמו פירואט של בלרינה. עלי הגפן שבתוכם נאפה המרלן הפכו אותו לעסיסי, ואת בשרו – למעין פואמה לירית שנכתבה על כל דגי הים שנעטפים ונאפים בתנור. כשאני חושב שהמרלן הזה והמוסר הפופולרי הם קרובי משפחה, אני מתמלא בדיכאון קיומי.
ואז הגיע הקוסקוס
לא הזמנו קינוח כי הסלטים גמרו עלינו, ומיהרנו לחזור לארוחה שנייה. הפעם לא התאבדנו באמצעות מטבוחה וצ'ירשי, וטוב שכך. זו הייתה עוד ארוחה משובחת ביותר, שמהללת את הצירוף המאוס הזה "חומר גלם". לקחנו ברוסקטה של קוד כבוש (58 שקלים) שאכן נכבש, אך בקלילות, והוגש על לחם שיפון עם קרם פרש. גם קרפצ'יו פלמידה אדומה (72 שקלים) היה מעולה, והוגש עם חומרי גלם שמתכתבים עם הפריקסה של הארוחה הקודמת; חלמון של ביצת שלו, תפוח אדמה ואריסה.
המשכנו עם שרשרת של מנות שאני לא יכול למצוא בהן פגם, ותאמינו לי שחיפשתי: מחבת של וונגולי (99 שקלים), צדפות קטנות ומתוקות, ברוטב חמאה, שום ועשבי תיבול; סלט ניסואז (52 שקלים) טרי ומתפצח, עם טונה כבושה שנעשתה במקום; צלחת של סקלופס ומורסיה (78 שקלים), כלומר, פירות ים שמוגשים עם נקניקיית דם ספרדית, אדומה, מתובלת ועזת טעם. שילוב מנצח ללא ספק.
והשיא – קוסקוס "ססיל" (115 שקלים), שבקפה אל נור מכינים פעמיים בשבוע (שלישי ושישי), כך שמדובר בחוויה יחסית נדירה, ואני ממליץ שלא לפספס אותה. זה בהחלט הקוסקוס הכי טוב שאכלתי מזה זמן רב. מדובר בקוסקוס דגים, עם נתחים שמנמנים של לוקוס. הקוסקוס אוורירי, הוא מהדהד טעמי ים וטעמי קינמון, הוא מתוק והוא מלוח. הוא קוסקוס מהחלומות.
הפעם גם לקחנו קינוח, וזה היה קינוח מפואר וחגיגי. צלחת תלת קומתית של פאטיפורים צפון אפריקאים (55 שקלים). היו שם מרציפנים עגלגלים בטעמי הל וליים; עוגיות מקרוד תוניסאיות במילוי תמרים; עוגיות קעקע בניחוח מי ורדים; וטארטים קטנטנים של אגוזים. זה היה פשוט יפיפה, ואיזה כיף שקפה אל נור נולדה מחדש בתור מסעדת דגים נהדרת. אני מקווה שהקדנציה הנוכחית תימשך לנצח.
קפה אל נור. המלך ג'ורג' 88, תל אביב. 03-9033995