אני אוכל בשר וזה לא משהו שאני גאה בו. זו עובדה קיימת. זה מה שזה. אני מודע להשלכות המוסריות והסביבתיות של העניין, אבל כנראה שכמו כל אוכלי הבשר – אנחנו אנשים חלשים, שנכנעים לתאוותינו ותשוקותינו, ולחלק מאיתנו פשוט לא אכפת, או שהם לא רואים באכילת בשר בעיה כל כך גדולה. יש בעיות גדולות יותר. זה לא תירוץ או אליבי. זה תיאור מצב: מי שאוכל בשר נמצא במצב של הכחשה או עיוורון, בין אם באופן מודע ובין אם לא. טעים לכם? טעים זו לא עמדה מוסרית בעולם. טעים זה חשוב. אבל טעים זה לא שייך לתורת המוסר.
אני חושב שאוכלי בשר צריכים לאמץ לעצמם סוג מסוים של מלנכוליה, ולו בשביל לכבד את המתים. לא צריך לחגוג את אכילת הבשר. צריך לאכול בשקט. אם אתה כבר אוכל בשר – תשמור על פרופיל נמוך. אל תחגוג את זה. זו לא סיבה לגאווה יתרה. אין צורך לצהול. מדובר במוות של יצורים חיים, שסבלו בשביל שיהיה לך טעים. אתה צריך להתחשבן עם עצמך, על הצביעות ועל זה שאתה אוכל בשר. לא להיות מבסוט. שתהיה לך מידה של ענווה. אוכל בשר? זכותך, אבל תסתום קצת ת'פה.
אנגוס היא סטקייה (או סטייקהאוס) שנפתחה לא מזמן ברחוב הארבעה בתל אביב. זה סניף נוסף של רשת מסעדות הבשר שמפעילה קצביית דבאח מדיר אל אסד. מסעדה בבעלות קצבייה זו המהות המזוקקת של האכזריות הקולינרית: יש לבשר מקור, אתה יודע מאיפה הוא בא. זה טוב. זה מצוין. אבל זה גם רע ונורא, ואנגוס חוגגת את הקרניבוריות בלי בושה. התפריט מלא במשפטים עולצים והתענגות עצמית – "צלעות טלה: אין מה להוסיף, אושר אמיתי", "סינטה: חוויה מסעירה", "טיבון טלה: מנה מפתיעה". לא היה מזיק להם לדבוק בקצת אנדרסטייטמנט.
הגענו למסעדה בצהריים. זה הדבר הכי קרוב לפאוור לאנץ', כמו שרואים בסרטים האמריקאיים, בניו יורק של האייטיז, במסעדות כמו סמית אנד וולנסקי: לובשי חליפות מוול סטריט מפרקים סטייקים ותופרים עסקאות סביב השולחן. או בגירסה הישראלית: מתווכי דירות ועורכי דין ועובדים מפרויקט גינדי הסמוך יוצאים להפסקת צהריים ומנצלים אותה לחגיגת בשרים סחבקית ואדנותית. "אחי", "גבר", "אח שלו", הם קוראים למלצרים, שממליצים על מנה שהיא "הצגה" ו"טירוף" ו"אין דברים כאלה". שמות של פרקליטים מהעשירון העליון נזרקים לאוויר, שיניים לועסות סטייקים, סוודרים של לקוסט רוטטים מרוב תענוג. המסעדה מפוצצת. רעש של סכינים ומזלגות, צחוקים, צחוקיאדה, מדברים ביזנס, מתלוננים, מדברים על ביבי, על כסף, על עוד כסף, על המון כסף. השיניים ממשיכות ללעוס. הפה מלא בדם וכסף.
הזמנו שתי ארוחות עסקיות: האחת, עם סטייק סינטה (130 שקלים) והשנייה עם המבורגר בקר (56 שקלים). עם המנות העיקריות קיבלנו ראשונות – חציל קלוי שמוגש עם טחינה ובשר טחון של בקר וטלה, ופרוסות פלאנק סטייק (הנתח האחורי של בטן הפרה), צלויות מדיום רייר, סיביות, קשות ללעיסה בקטע טוב, מוגשות על סלט כרוב בתיבול סויה וטובלות ברכז רימונים מתקתק מדי. החציל הקלוי הוגש בטמפרטורה פושרת, והיה, נו, חציל קלוי עם בשר טחון. זו מנה מכוערת ומספקת.
הלאה אל הסטייק, הרי בשביל זה באנו. בשביל זה אנחנו אוכלים בשר שהוא כמעט נא, בשר כמו שבשר צריך להיות, בשר של גברים, בשר של בשרים, בשר בצורה הכי בסיסית והכי קדומה שלו. בשר צלוי כמו שאכלו הקדמונים. טוב, מספיק עם הדרמה. הסטייק היה לא רע. 300 גרם של סינטה מיושנת, מפוחמת. סבבה של סינטה, כמו שאמרו בשולחן לידינו. וגם ההמבורגר היה סבבה של המבורגר, כפי שאמרו באותו שולחן, כי הם הזמינו את מה שאנחנו הזמנו, או להיפך. רק שהם דיברו על פנטהאוז שהם רכשו בפרויקט גינדי ואנחנו חזרנו הביתה באופניים.
ההמבורגר באמת היה סבבה. עסיסי, בשרני. כמו שהמבורגר צריך להיות. לא פחות ולא יותר. 230 גרם. תצרפו לזה 300 גרם של סינטה ועוד מנות ראשונות, ואני לא יודע איך הצלחתי לקום מהשולחן. זו ארוחה שמפילה אותך על הברכיים. כמות מוגזמת לכל הדעות של בשר. האבסה משתקת וחסרת פרופורציות. אחרי ארוחה כזאת קשה לזוז ולנשום. זה פאוור לאנץ' שפוגע בפאוור. מכה קשה לפריון העבודה. מתווכי הדירות ועורכי הדין הולכים אחר כך לנמנם מתחת לשולחן במשרד.
כיבוש ותאוות בשרים
בני אדם לא אמורים לאכול כל כך הרבה בשר, טוב או רע – זה סוד גלוי. כולם יודעים את זה ומתעקשים. כי בשר, במיוחד במקומות כמו אנגוס, הוא גם סמל סטטוס – בשר זה כוח. וכשהגענו לארוחה עסקית נוספת, המסעדה הייתה מלאה באותם החשודים המידיים: אנשי הכסף והסטייק. וכמובן – חיילים. אבל הבטחתי לעצמי שאני לא אשווה בין הכיבוש ותאוות בשרים.
לקחנו שתי ארוחות עסקיות: האחת, עם פפר סטייק (160 שקלים) והשנייה, עם סלופי ג'ו (63 שקלים). ולראשונות: סלט אסאדו – סלט תפוחי אדמה קרים, עם נתחי בשר חמימים. זה שילוב טוב. סוג של גירסה נטולת מיונז לסלט האוליבייה הרוסי. ואיתו – ברזאולה עגל, שהיתה מעט מלוחה מדי.
הפפר סטייק, במהותו, הוא יצור כלאיים סיני-אמריקאי: נתחי סטייק מוקפצים עם פלפלים. כאן, שני נתחים גדולים של פילה, עשויים מדיום-רייר, נחו בתוך רוטב שמנת ופלפלים אדומים וצהובים שנחתכו לחתיכות קטנות. הרוטב היה תפל, הפלפלים התבשלו בקליפתם. לא משהו שנעים לאכול. סטייק הפילה היה רך ונעים. לא ציפיתי למשהו אחר ממנו. מנת הסלופי ג'ו, שהוגשה בג'בטה, הייתה פחות סלופית ממה שמקובל. זה היה בלאגן מאורגן. בשר טחון, מעין בולונז ממושמע, נטול תיבול ונטול פאנץ'. סלופי ג'ו אמורה להיות מנה עזת טעמים שמלכלכת את הידיים ומתפזרת לכל עבר. כנראה שבאנגוס מפחדים להשתולל, כדי שמתווכי הדירות ועורכי הדין לא ילכלכו חס וחלילה את החולצה או המכנסיים.
לקינוח, לקחנו בודיין קרמל (10 שקלים) – קרם קרמל עם שמנת חמוצה מלמעלה. הקרם היה גרגירי והרי כל מה שנדרש מקרם הוא, ובכן, להיות קרם. אז סיימנו את הקרם שלא היה קרם, והתגלגלנו בקושי החוצה. הבטחנו לעצמנו שהחל ממחר אנחנו הופכים לצמחונים. אנחנו תמיד אומרים את זה אחרי ארוחות עם יותר מדי בשר. כנראה שזה אומר משהו.
אנגוס. הארבעה 20, תל אביב יפו. 03-7715733