יש מקומות בישראל שיש להם חוקים משלהם. יש להם עולם משלהם. מסביב לתל אביב ישנן ערי לוויין שמתקיימות בתוך יקום מקביל. הן מתנהלות במנטליות אחרת. זו מנטליות בורגנית, נינוחה, מנותקת מהמרוץ התל אביבי. ועדיין, הן נושאות עיניים לתל אביב. כי עבורן זה טבור העולם. גם כשהן שונאות את תל אביב, הן חושקות בה. על כך בנויה תרבות האוכל שלנו – הכל מתחיל בתל אביב ואז מתפשט לכל הארץ. בשנים האחרונות, הקצב רק הולך וגבר. הקולינריה התל אביבית משעתקת את עצמה. היא משווקת החוצה את המטבח הים תיכוני האורבני, כאילו שהיא המציאה אותו. המטבח התל אביבי מגיע לכל מקום. הנה, הוא הגיע גם להוד השרון.
ותיקי הוד השרון בוודאי זוכרים את קולנוע מופת שהוקם ב-1938. אני לא מהוד השרון ומעולם לא ביקרתי בקולנוע מופת. אם לומר את האמת, אני גם לא מכיר את ותיקי הוד השרון. וגם בהוד השרון לא יצא לי לבקר יותר מדי פעמים. אין לי נוסטלגיה כלפי המקום. אבל כשנכנסתי לבראסרי מופת, שנפתח במתחם קולנוע מופת ההיסטורי, הכל נראה לי מאוד מוכר. המסעדה נראתה מוכרת. התפריט נראה מוכר. המנות נראו מוכרת. אפילו המלצר – עם זקן היפסטרי מעוצב למשעי – נראה מוכר. קראתי ראיון עם הבעלים של בראסרי מופת שאמר ש"נמאס לו מתל אביב" ובגלל זה הוא פתח מסעדה במרחק של חצי שעה נסיעה ממנה. ובכן, הוא הצליח לייצר מסעדה תל אביבית בהוד השרון. אני מניח שזה סוג של הישג מקצועי. בראסרי מופת היא מסעדה תל אביבית למהדרין. זה טוב? אני לא בטוח.
בראסרי מופת הוא מקום נעים. מסעדה מוארת היטב, אלגנטית. קלאסיקות של מוזיקה שחורה משנות השישים ברקע, ואנשים מבוגרים יושבים אחד מול השני ושותקים. אני לא יודע אם זו אווירה הוד השרונית, אבל בהחלט ניכר שאף אחד לא ממהר לשום מקום. לאן יש להם למהר? גומרים לאכול, הולכים הביתה. זה פשוט מאוד. וגם התפריט הוא תפריט קלאסי ופשוט של בראסרי, לא מנסה להיות יותר מדי אוונגרדי. הוא מתבסס על הנחת יסוד ברורה: אכלתם את האוכל הזה בתל אביב, עכשיו תאכלו אותו בהוד השרון. קירבנו אליכם את הקולינריה התל אביבית. לא צריך לחפש חנייה, לריב על מקומות, לרדוף אחרי המסעדה הלוהטת החדשה. זה כאן אצלכם, מתחת לאף. ובקצב שלכם. כלומר, הוד השרון. לא תל אביב הקדחתנית וחסרת הסבלנות.
דיברנו על קצב? חשבתי שבהוד השרון לוקחים את העניינים קצת יותר באיזי. אז חשבתי. הזמנו חמש מנות – ראשונות ועיקריות – שהגיעו תוך פחות מעשרים דקות לשולחן. אפילו במקדונלד'ס לא מגישים כל כך מהר את האוכל. לא הבנתי למה במטבח ממהרים כל כך ולאן הם ממהרים כל כך. ולמה המלצרית, הבאמת חרוצה, מתרוצצת בין השולחן כאילו שמישהו רודף אחריה ("אני מיד מוציאה לכם את המנות", היא עדכנה אותנו, למרות שממש לא היינו לחוצים, ורק רצינו לשבת בשקט וליהנות מהשלווה הכפרית של הוד השרון). המהירות היא מהשטן, אמר פעם מישהו, וצדק. מטבח של מסעדה לא יכול לעבוד בפס יצור של פאסט פוד. הוא צריך לקחת את הזמן שלו. וכפי שהיה צפוי – את המחיר של המהירות שילמנו בסוף הארוחה.
מנות בסרט נע
התחלנו עם מנה יחסית ממזרית – ארנצ'יני (28 ש"ח), עם טוויסט הוד שרוני – במקום מוצרלה, צמד כדורי האורז האלה ממולאים בפטריות מטוגנות וגבינת המאירי. הם הוגשו על רוטב עגבניות פיקנטי וטוגנו כראוי ללא טיפה מיותרת של שמן. המאירי היא גבינת פטה נהדרת. גאווה מקומית. הפטריות טוגנו למידה שעדיין שמרה על נגיסוּת וקשיחות. זה חטיף איטלקי באינטרפרטציה מקומית. וזה לא רע בכלל. בוא נגיד שלא אכלתי כאלה בתל אביב. אני מעז לומר שזו תוצרת הוד השרונית מקורית.
מיד אחר כך – אבל ממש מיד. כמו מכת ברק – הגיע טרטר טונה (45 ש"ח) שעורבב בתוך סלט ערבי עם טחינה וקרוטונים. שילוב לא שגרתי. למה לקחת דג טונה נא ולכסות אותו בסלט ערבי? אין לי תשובה טובה לזה. גם למנה לא הייתה תשובה טובה. הטונה נבלעה בתוך העגבניות, המלפפונים, הבצל, הלימון, שמן הזית והכמות הגדולה של הטחינה. זו מנה שמביאה לכדי אבסורד את המטבח הים תיכוני החדש (התל אביבי. לא ראיתי ערבים מגישים טונה נאה בסלט שלהם), שמשתמש ביד כל כך רחבה בטחינה, שמתחשק לך שהטחינה תעלם כבר מהעולם. לפחות עד שייגמלו זמנית מהשימוש בה. להגיד לכם שזה לא היה טעים? זה היה סלט ערבי סטנדרטי. לא פחות ולא יותר. הטונה נעלמה לתוכו כאילו שמעולם לא הייתה קיימת. אם יש פשע כלפי חומרי גלם – זה בדיוק הפשע הזה. לקחת דג טרי ולדחוף אותו לתוך סלט הכי בנאלי. אני לא ממליץ על מאסר בפועל. אבל תוציאו את הטונה מהסלט הערבי, ואחר כך נדבר.
עוד בטרם הספקנו למצמץ, הגיעה המנה הבאה באוטוסטרדת המנות: פולנטה מתירס טרי (38 ש"ח). כמובן שמתירס טרי, שהרי זה טרנד תל אביבי ידוע מלפני שנתיים-שלוש. הפולנטה הייתה לא רעה, אבל נהוג לסנן החוצה את קליפות התירס. הן גסות ולא נעימות בשיניים. לצד הפולנטה הוגשו פרוסות של פטריית מלך היער, צרובות ומלאות טעם. אבל במטבח של בראסרי מופת לא מאמינים בטעם הטבעי של פטריית היער, ולכן הוסיפו שמן כמהין למנה. למה? למה? למה? למה להוסיף את השמן המלאכותי הזה לאוכל שראוי למאכל בני אדם? מספיק עם זה! (בתודה, העמותה נגד שימוש בשמן כמהין).
למנה עיקרית לקחנו קוקי סאן ז'אק (52 ש"ח) שמוגש על קרם סלרי וביסק סרטנים (המנה העיקרית הגיעה ביחד עם המנות הראשונות. למה? ככה. כי מישהו במטבח לחוץ להוציא מנות החוצה). הגיעו ארבע חתיכות של סקאלופס, מופשרים מהקפאה, לא עשויים מספיק. קרם הסלרי היה חביב, אם כי הסתננו לתוכו חתיכות קטנטנות של סלרי, כך שלא בטוח שהוא זכאי לכינוי "קרם". לביסק הסרטנים היה טעם, תסלחו לי, של ביסק לקרדה. או שהוא צומצם יתר על המידה או שהסרטנים לא היו טריים. תבחרו את האופציה הפחות מועדפת עליכם.
והנה הגיע הרגע שבו המהירות התנקמה בנו. הזמנו חריימה של מוסר ים ושרימפס שמוגש במחבת לוהטת (96 ש"ח). עוד מנה עממית שהסתננה לתוך תפריטים של מסעדות מבוססות, מתוך האופנה הים תיכונית. רוטב העגבניות היה חריף, אבל לא חריף מדי. הספקנו לאכול שרימפס אחד מבין השניים שהיו במחבת שבה הוגש החריימה – שרימפס טרי, עשוי היטב. מצצנו את ראשו בחדווה גלויה. ואז נעצנו את המזלג בדג. גילינו שהוא נא כמעט לחלוטין. מישהו מיהר להוציא אותו חיש קל מהמטבח ולא שם לב שנדרשו עוד כמה דקות על האש. קראנו למלצרית. כמובן שהיא התנצלה. לקחה את המנה בחזרה למטבח. חזרה אחרי עשר דקות, עם אותה מנה בדיוק, ואותה מחבת – דג שננעץ בו מזלג, שרימפס אחד אכול ורוטב עגבניות. כולם חוממו כדי שהדג יגיע למידת העשייה הנכונה. בסיבוב הזה, הדג אכן הגיע למידה הנכונה (או חתיכות הדג, אלה שהתפזרו במחבת אחרי שניסינו להבין בעזרת המזלג אם באמת יכול להיות שהדג נא לגמרי או שאנחנו מדמיינים), אבל השרימפס כבר היה עשוי יתר על המידה ורוטב העגבניות כמעט ונשרף. נהוג, במקרה כזה, פשוט להחליף את המנה. לא לגלגל את עלות הפשלה אל הסועד, ולהגיש לו את אותה מנה, כשהיא מחוממת פעמיים. המלצה: בפעם הבאה תיקחו את הזמן. לאן אתם ממהרים שם, בהוד השרון?
לקינוח סיימנו בפנקוטה יוגורט (39 ש"ח) שהוגשה עם גרנולה, דבש ופירות טריים. זו גרסה מחוכמת למוזלי הפופולרי של ארוחות הבוקר הישראליות. וגם לא רעיון רע כל כך – היוגורט שהחליף את השמנת המתוקה בפנקוטה מן הסתם היה הרבה יותר קליל וחמצמץ. אולי כדאי לאמץ אותו בדרך קבע. שמנת מתוקה זה הכי צרפתי. אנחנו לא נמצאים בצרפת, בפעם האחרונה שבדקתי. יוגורט זה נוזל החיים הישראלי. נכון שיש לו קונוטציות של בריאות. אבל עזבו אתכם מבריאות. לפעמים זה גם טעים.
נסענו למסעדה בהוד השרון כדי להגיע לתל אביב. ואז חזרנו לתל אביב. חשבנו שהוד השרון היא עיירת ספר מנומנמת. גילינו מסעדה שעובדת כמו ספידי גונזלס. יש דברים שלא צריך לקחת מהתל אביבים. את הקצב המהיר והאובססיבי ואת המסעדנות המתקתקת והמתוקתקת. אפשר גם להיות איטי ועצלני. הרי בשביל זה נסענו להוד השרון מלכתחילה, לא?
בר בראסרי מופת. בן גמלא 26, הוד השרון. טלפון: 09-8664333.