בניגוד לסושי, שרק אחרי כמה שנים טובות בנוף המקומי הצליח לחלחל לתודעה של הסועד הישראלי ולהפוך לקונצנזוס, הראמן עשה זאת בחודשים ספורים בלבד. נכון, הגישו כאן ראמן גם לפני שישראל אהרוני החליט לבסס על המרק העשיר הזה בית עסק מצליח, אבל מאז אותה פתיחה של הירו ראמן שלו בשרונה מרקט הפך המרק הזר יחסית לבן בית בהמון מסעדות ברחבי הארץ, ובעיקר בתל אביב, כשבועזו, דייגו סאן ואובן קובן הן רק קמצוץ מהן.
עוד מלא עדכונים וחדשות על אוכל בפייסבוק שלנו
אבל בדיוק כמו עם הסושי בתחילת דרכו כאן, העניין עם הראמן הוא שרובנו לא באמת יודעים למה להשוות אותו, איך נכון לאכול אותו ומה אמורים להיות טעמיו המקוריים. מה שאנחנו כן יודעים זה אם טעים לנו, ואחרי נהירה של מחצית ממערכת mako למיאזקי החדשה, שנפתחה היום להרצה בשוק צפון החדש ברמת החייל, אנחנו יודעים להגיד בוודאות - טעים לנו. והרבה מעבר.
בניגוד לרוב המסעדות בשוק החדש, שנפתחו לפני יותר משבוע, הפרפקציוניזם של יובל בן נריה הביא לדחיית תחילת ההרצה של מיאזקי (מבית טאיזו), להיום. זאת גם הסיבה שהמקום יפעל בימים הקרובים רק מספר מצומצם של שעות (מ-12 עד שלוש בצהריים), וגם התפריט הנוכחי הוא תפריט הרצה שעשוי להשתנות בהמשך.
עוד באוכל טוב:
- לקראת החזרה: 10 עובדות מדהימות שלא ידעתם על ברגר קינג
- לטעום ולמות: בראוניז שוקולד-עוגת גבינה
- סלט עדשים שחורות ובטטה בריא וצבעוני
מבחר קטן, ארוחה עשירה
בינתיים תמצאו כאן שלושה סוגי ראמן: טבאסאקי - ציר עוף עם אטריות חיטה דקות, בוניטו, ביצת סויה, מחית פול, תרד טורקי, בצל ירוק, שמן שומשום שחור ושיפוד של פרגית (54 שקלים); אבוראמן שוגה - אטריות חיטה דקות ברוטב עוף מרוכז, ביצת סויה, תירס מתוק מהגריל, פטריות שחורות, שמן טוגרשי, אצות נורי ושיפוד פרגית (54 שקלים); וסאיישוקו - ציר צמחוני על בסיס ירקות עם אטריות חיטה דקות, ביצת סויה, בצל ירוק, פול, תרד טורקי, תירס מתוק מהגריל, אבוקדו צלוי, טוגאראשי ושיפוד טופו-פטריות (54 שקלים).
פרט לראמן, הדגש במיאזקי הוא על מנות שיוצאות מגריל רובוטה (הפריט הדומיננטי ביותר בחלל הדוכן). שם, על גחלי אלון יפניות שיובאו לארץ במיוחד, נצרבים שיפודים כמו לבבות עוף (48 שקלים), טופו וברוקולי (48 שקלים), כבד עוף (48 שקלים) וגבינת פניר (48 שקלים), שמוגשים על אורז מאודה או לחמניות מאודות עם חמוצים ורוטב מיסו.
מחוץ לדוכן ניצב מקרר קטן ובו מבחר מנות ראשונות קרות שהוכנו באותו הבוקר. מה למשל? רוסטביף דק במילוי ווסאבי, בצל ירוק וסויה (24 שקלים), טורו סלמון עם סלט מלפפונים ואצות ווקאמה עם פונזו ומסקרפונה (28 שקלים) וסלק צלוי על שקדים ואצות נורי עם דבש מיסו (16 שקלים).
טעמנו שני ראמנים והדבר הבולט ביותר במנות היפהפיות הללו, לבד מגודלן המשמעותי, הוא העובדה שלא ראינו כמותן בארץ. ראשית, כי בן נריה הצליח לשלב כאן באופן די מושלם בין קונספט הגריל לבין ראמן. החלק החלבוני של המרק מוגש כאן כשיפוד, וזה לא פחות ממבריק - הבשר והטופו שומרים על מרקם פריך וטעמי גריל עשירים ולא הופכים לווריאציה על עוף מכובס, כמו שקורה לעתים תכופות לרכיבים שנכנסים לשחייה בציר של מרק.
בגרסה הצמחונית הטופו מגיע כשיפוד פריך ופיקנטי לצד פטריות אויסטר שעלו עמו על הגריל והפכו לבשרניות ונהדרות, הביצה עשויה באופן מושלם והאטריות דקיקות, משביעות ופנטסטיות. התירס הצלוי המתוק מוסיף קריספיות ממכרת ואצת הנורי תורמת מטעמי הים שלה והופכת את המרק הזה לחגיגה של ממש. הטוויסט הנוסף בגרסה הצמחונית הוא כמובן האבוקדו, שמוגש כאן חם, אחרי צלייה קלה בגריל. לא בהכרח מתאים לכל אחד, אבל לנו זה בהחלט עשה את זה.
הגרסה הבשרית הייתה קצת פחות מעניינת, אבל עשירה לא פחות מהצמחונית. שיפוד הפרגית היה צלוי לכדי שלמות, ציר העוף היה נהדר ומחית הפול יצרה טוויסט מפתיע. אנחנו בחרנו להוסיף 3 שקלים ולקבל גם אצת נורי במנה, ולדעתנו היא צריכה לככב בה כרכיב קבוע.
שיעור ביפנית
ולמרות כל זאת, הנה נקודה למחשבה: חלק מחברינו למשרד, ואנחנו מודים שגם אנחנו, פיתחנו חיבה יתרה לציר של המנה - ובמיאזקי לא היה הרבה ממנו. בוודאי שלא לעומת מה שהתרגלנו אליו במסעדות אסייתיות אחרות. כאן אנחנו חוזרים לנקודה שבה פתחנו: רובנו לא באמת יודעים איך ראמן צריך להיות מוגש. יובל בן נריה, ברצינות האופיינית לו, דווקא טרח לברר היטב. ביפן הציר מהווה רוטב למנת האטריות, והראמן הוא מנת אטריות משביעה (שגם קרויה על שם האטריות). לכן היחס בין הציר לאטריות צריך להיות כזה שבמסגרתו הנוזל והאטריות הם באותו הגובה בקערה. זה אמנם עשוי לבאס את אלה מכם שאוהבים את התחושה המרקית, אבל במבחן התקניות, המנה במיאזקי היא מדויקת.
לצד המרקים טעמנו גם שלישיית מנות ראשונות: רוסטביף, סלק צלוי וטורו סלמון - שלושתן קטנטנות אך גדושות בחומרי גלם מצוינים ועם הרבה מחשבה מאחוריהן. זה ניכר במיוחד במנת הסלק, שספג טעמים מעושנים מהצלייה בגריל, וכל ביס ממנו היה תענוג מתקתק-מעושן. מנת הרוסטביף הכילה ווסאבי בדיוק במידה, וטורו הסלמון, בייחוד אחרי ערבוב, התחבר לשלם של מנה אינטליגנטית, עשירה וצבעונית.
האלמנט הבעייתי היחיד במיאזקי הוא המחיר. חלק מהטועמים ציינו שאם היו יכולים להרשות לעצמם היו אוכלים במיאזקי כל יום. וכן, גם אנחנו לא אוהבים להוציא כמעט 60 שקלים על ארוחת צהריים, אבל אם כבר להוציא אז על מנה עשירה ומשביעה כמו הראמן של בן נריה. בשונה מכל כך הרבה עסקים אחרים שנפתחים בשוקי אוכל גדולים במטרה לגזור קופון על הסועדים, ומציעים מנות דלות באותו מחיר, כאן תצאו בהרגשה שמישהו השקיע בכם.
יובל בן נריה מצליח ליצור במיאזקי ראמן שמדבר בדיוק את השפה שלו בטאיזו. מנת שף מורכבת, חכמה ומעניינת, שאנחנו מהמרים שתהפוך אתכם לחסידים של ראמן גם אם אין לכם שום דבר דומה להשוות אותו אליו.